003_מסכת גיטין פרק ג

גיטין פרק ג

(א) כל גט

כל גט - קול סופרים מקרין. הגדולים מקרין לתלמידיהם, כשיבא גט לפניך כתבהו כך. והזכירו שם אינש בעלמא:

שנכתב שלא לשום אשה פסול. כיצד. היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין. איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני. ואמר זה שמי וזה שם אשתי. פסול לגרש בו. יתר מכן כתב לגרש בו את אשתו ונמלך. מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך. ושם אשתי כשם אשתך. פסול לגרש בו. יתר מכן היו לו

יותר מכן - ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם גירושין אלא להתלמד, אלא אף זה שנכתב לשם גירושין גמורים ונמלך, פסול:

יתר מכן היו לו ב׳ נשים כו׳ - ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם גירושין של אדם זה, פסול. אלא אף זה שהיו לו שתי נשים שנכתב לשם גירושין דהאי גברא, פסול, כיון שנכתב שלא לשם גירושין של זו:

שתי נשים ושמותיהן שוות. כתב לגרש בו את הגדולה. לא יגרש בו את הקטנה. יתר מכן אמר ללבלר

גדולה וקטנה - לאו דוקא:

יתר מכן אמר ללבלר וכו׳ - הא קמ״ל דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא ואיכא גירושין דידיה ודידה:

כתוב לאיזו שארצה אגרש. פסול לגרש בו.

(ב) הכותב טופסי גיטין

הכותב טופסי גיטין - סופר שרוצה שיהיו מזומנין אצלו, שפעמים אדם בא לשכרו והוא טרוד בשטרות אחרים:

צריך שיניח מקום האיש. ומקום האשה. ומקום הזמן. שטרי מלוה. צריך שיניח מקום המלוה. מקום הלוה. מקום המעות. מקום הזמן. שטרי מקח. צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום המעות ומקום השדה ומקום הזמן. מפני התקנה

צריד שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן - ובגמרא מוסיף אף מקום הרי את מותרת לכל אדם:

מפני התקנה - התירו לכתוב טופסי גיטין ושטרות שלא לשמן מפני תקנת הסופר שיהיו מזומנים לו, ובלבד שישייר תורף לכתבו לשמה. וגזרינן תורף שאר שטרות אטו תורף דגיטין:

. רבי יהודה פוסל בכולן

רבי יהודה פוסל בכולן - דגזר טופס אטו תורף, ושאר שטרות אטו גיטין:

רבי אלעזר מכשיר בכולן. חוץ מגיטי נשים. שנאמר (דברים כד, א) וכתב לה לשמה:

ר״א מכשיר בכולן - דלא גזר שאר שטרות אטו גיטין:

חוץ מגטי נשים שנאמר וכתב לה לשניה - וגזרינן טופס אטו תורף. והלכה בר״א:

(ג) המביא גט ואבד הימנו. מצאו לאלתר

לאלתר - מיד. כשר:

כשר. ואם לאו פסול

ואם לאו פסול - ודוקא שאבד במקום שהשיירות מצויות, דאיכא למימר מעוברים ושבים נפל. אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות, אפילו לאחר זמן מרובה כשר. ואפילו אבד במקום שהשיירות מצויות, אם יש לעדים בו סימן מובהק, כגון שיאמרו נקב יש בו בצד אות פלונית, או שיאמרו מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה בלבד, כשר, ואפילו לאחר זמן מרובה:

. מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו

בחפיסא או בדלוסקמא - אמתחות שרגילין לתת בהם שטרות ויש בהן סימן שהם שלו:

אם מכירו כשר - מלתא באנפי נפשה היא. והכי קאמר, מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אע״פ שאינו מכירו לגט, או שמכירו לגט אע״פ שמצאו בכל מקום, כשר:

כשר. המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים

נותנו לה בחזקת שהוא קיים - ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו, דאמרינן העמד דבר על חזקתו. אבל אם נודע שמת קודם שהגיע גט לידה, הגט בטל, דאין גט לאחר מיתה:

. בת ישראל הנשואה לכהן. והלך בעלה למדינת הים. אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. השולח חטאתו ממדינת הים. מקריבין אותה

מקריבין אותה - ולא חיישינן שמא מתו בעליה, וחטאת שמתו בעליה למיתה עומדת:

בחזקת שהוא קיים.

(ד) שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו. על עיר שהקיפה כרקום

כרקום - תרגום מצור כרכומין:

ועל הספינה המיטרפת בים. ועל היוצא לידון

המטרפת - ועדיין לא טבעה:

לידון - בדיני נפשות:

. שהן בחזקת קיימין. אבל עיר שכבשה כרקום. וספינה שאבדה בים. והיוצא ליהרג. נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים. בת ישראל לכהן

בת ישראל לכהן - חומרי מתים:

ובת כהן לישראל

בת כהן לישראל - חומרי חיים:

לא תאכל בתרומה:

(ה) המביא גט בארץ ישראל

המביא גט בארץ ישראל - שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

וחלה. הרי זה משלחו ביד אחר

משלחו ביד אחר - ועושה שליח מאליו ולא בבית דין. ודוקא חלה:

. ואם אמר לו

ואם אמר לו - בעל לשליח:

טול לי הימנה חפץ פלוני

טול לי הימנה חפץ פלוני - כשתתן לה את הגט. לא ישלחנו ביד אחר:

לא ישלחנו ביד אחר. שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר.

(ו) המביא גט ממדינת הים וחלה. עושה ב

עושה ב״ד - שליח, ומשלחו:

ית דין ומשלחו ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם. ואין שליח אחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח ב

שליח ב״ד אני - ומסתמא ב״ד עשו הדבר בהכשרו. ושליח שני ממנה שליח שלישי עד מאה, וכולן בב״ד, מדתנן במתניתין אין השליח האחרון כו׳ אלא אומר שליח ב״ד אני:

ית דין אני:

(ז) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן

להיות מפריש עליהן מחלקן - כשיפריש התרומה ימכרנה ויעכב הדמים לעצמו בשביל חובו שיש לו על הכהן. ומעשר ראשון ומעשר עני יעכב ויאכל בשביל החוב שיש לו על הלוי ועל העני. אלא שמפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר לכהן. ואם הוא רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לזה הכהן או הלוי או העני שהלוה להן, אין צריך לזכות להם מעשרותיו ותרומותיו על יד אחר, אלא לוקחן לעצמו מיד אחר שיפרישם. אבל אם רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לאחרים, אינו יכול לעכבן בחובו, עד שיזכה להם ע״י אחר תחילה, ואח״כ יחזור ויטלם בחובו:

. מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או העשיר העני. מתו צריך ליטול רשות מן היורשין. אם הלוון בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות מן היורשים:

צריך ליטול רשות מן היורשים - שירשו מהם קרקע משועבדת לבעל חוב, צריך ליטול מהם רשות אם רוצים לפרוע חוב זה מתרומות ומעשרות הללו, דשמא רוצים הם ליקח מתנותיהן ולפרוע חוב מורישם ממקום אחר:

(ח) המניח פירות להיות מפריש עליהן

המניח פירות להיות מפריש עליהן כו׳ - סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו, ואומר, הרי תרומתן באותן פירות שהקציתי לכך:

תרומה ומעשרות. מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני. מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת

ואם אבדו - הלך לבדקן ומצאן שאבדו:

ה״ז חושש - לאותן טבלים שתקן בהבטחתן של אלו. ואם לא אכלן צריך להפריש מהם, שמא כשאמר הרי תרומתן בפירות שהקציתי כבר היו אבודין:

מעת לעת - של בדיקה. כשבדקן ומצאן אבודין חושש שמא מאתמול בעת הזאת אבדו, ואם עשאן מעשר תוך מעת לעת על פירות אחרים צריך להפריש עליהם מספק. וטפי מהכי לא אחמור רבנן למיחש, אלא סומכין אחזקה:

. דברי ר' אלעזר בן שמוע. רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין

בודקין את היין - שהניחו להיות מפריש עליו, צריך לבדקו, שמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין:

. בקדים של מוצאי החג

בקדים של מוצאי החג - כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג:

. ובהוצאת סמדר. ובשעת כניסת מים

ובשעת כניסת מים - כשהן כפול הלבן נקראים בוסר. וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכו שיכול לעצור מהן כל שהוא, היינו כניסת מים. פירוש אחר, היו כותשים הענבים כשדהן בוסר ונותנים לתוכו מים ועושים חומץ לטבול. והלכה כרבי יהודה:

בבוסר: