009_מסכת סוטה פרק ט

סוטה פרק ט

(א) עגלה ערופה בלשון

עגלה ערופה בלשון הקודש - מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו׳, בלשון הקודש הוזקקו לאמרן:

הקדש. שנאמר (דברים כא, א) כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך. שלשה מבית דין הגדול שבירושלם היו יוצאין. רבי יהודה אומר חמשה. שנאמר זקניך שנים. ושופטיך שנים. ואין ב

שנאמר כי ימצא כו׳ - ובאותו פרשה נאמר וענו ואמרו, ונאמר להלן (דברים כ״ז:י״ד) וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש:

היו יוצאים - ובאים שם ומודדים מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה:

אין ב״ד שקול - אין ב״ד עשויין שיהא אפשר לחלוק שוה בשוה, אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות. (שמות כ״ג:ב׳):

ית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:

(ב) נמצא טמון בגל. או תלוי באילן. או צף על פני המים. לא היו

נמצא סמור לספר - אצל גבול הגוים:

לא היו מודדים - דכתיב כי ימצא חלל, פרט לממציא את עצמו, שסמוך לגבול הגוים כאילו המציא עצמו למיתה הוא:

עורפין. שנאמר (דברים כא, א) באדמה. ולא טמון בגל. נופל ולא תלוי באילן. בשדה ולא צף על פני המים. נמצא סמוך לספר. או לעיר שרובה נכרים. או לעיר שאין בה בית דין לא היו

לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין - אין מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין. ה״ק נמצא סמוך לעיר שאין בה ב״ד אין מודדין לה, אלא לעיר שיש בה ב״ד מודדין. איזו עיר שיש בה ב״ד קרובה לו. ואי לא הדר תנייה, הוה אמינא אין מודדין כלל, ת״ל ולקחו זקני העיר, מכל מקום, דהאי העיר קרא יתירא הוא, דמצי למכתב והיה העיר הקרובה אל החלל ויצאו זקניה:

עורפין. אין מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין. נמצא מכוון

מכוון - מצומצם שאין זו קרובה לו מזו אפילו מלא חוט:

בין שתי עיירות. שתיהן מביאות שתי עגלות

שתיהן מביאות שתי עגלות דברי רבי אליעזר - ואין כן הלכה, אלא שתיהן מביאות עגלה אחת בשותפות. והכי אמרינן בגמרא בבכורות:

. דברי רבי אליעזר. ואין ירושלם מביאה עגלה ערופה:

אין ירושלים מביאה עגלה ערופה - דכתיב (דבריט כ״א) באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה לרשתה, פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים:

(ג) נמצא ראשו במקום אחד

נמצא ראשו במקום אחד - השתא לא מיירי תנא לענין מדידה. דמדקתני סיפא מאין היו מודדין, מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן. אלא במת מצוה קנה מקומו עסקינן, דהיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, מוליכין ראשו אצל גופו וקוברין אותו במקום שנמצא הגוף, דגופיה בדוכתיה נפל ורישא הוא דנייד. דברי רבי אליעזר:

וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף. דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר

רבי עקיבא אומר מוליכין הגוף אצל הראש - דרישא היכא דנפיל נפיל וגופיה רהיט ואזיל. והלכה כרבי עקיבא:

הגוף אצל הראש:

(ד) מאין היו מודדין. רבי אליעזר א

ר״א אומר מטיבורו - קסבר עיקר חיותא בטיבוריה הוא:

ומר. מטיבורו. רבי עקיבא אומר מחוטמו. רבי אליעזר בן יעקב אומר. ממקום שנעשה חלל מצוארו:

ר׳ עקיבא אומר מחוטמו - עיקר חיותא מחוטמו הוא, דכתיב (בראשית ז׳:כ״ב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:

ממקום שנעשה חלל מצוארו - דאין קרוי חלל אלא מן הצואר, כדכתיב (יחזקאל כ״א:ל״ד) על צוארי חללי רשעים, הלכך ממנו היו מודדים, כדכתיב אל החלל. והלכה כר״ע:

(ה) נפטרו זקני

נפטרו זקני ירושלים - שאינן באין אלא למדוד, כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו:

ירושלם והלכו להן. זקני אותה העיר מביאין (דברים כא, ג) עגלת בקר אשר לא משכה בעול. ואין המום פוסל בה. ומורידין אותה לנחל איתן. ואיתן כמשמעו. קשה. אף על פי שאינו איתן כשר. ועורפין אותה בקופיץ

אע״פ שאינו איתן כשר - שלא נאמר איתן לעכובא אלא למצוה:

בקופיץ - סכין גדול:

מאחוריה

מאחוריה - ממול ערפה:

. ומקומה אסור

מקומה אסור - לעולם:

מלזרוע ומלעבוד. ומותר לסרוק שם פשתן

ומותר לסרוק שם פשתן - עבודה שאינה בגופה של קרקע, דכתיב (דברים כ״א:ד׳) אשר לא יעבד ולא יזרע, מה זריעה מיוחדת שהיא בגופו של קרקע אף כל עבודה שהיא בגופו של קרקע:

ולנקר שם אבנים:

לנקר שם אבנים - לסתת שם אבנים:

(ו) זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה. ואומרים (דברים כא, ז) ידינו לא שפכו את הדם הזה. ועינינו לא ראו. וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן. אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו

לא בא לידינו ופטרנוהו - בלא מזונות:

בלא מזון. ולא ראינוהו והנחנוהו

ולא ראינוהו והנחנוהו - בלא לויה:

בלא לוייה. והכהנים אומרים (דברים כא, ח) כפר לעמך ישראל אשר פדית. ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל. לא היו צריכים לומר ונכפר להם הדם. אלא רוח הקודש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר להם:

(ז) נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר

תצא ותרעה בעדר - כשאר חולין:

. משנערפה העגלה תקבר במקומה. שעל ספק באתה מתחלתה כפרה ספיקה

כפרה ספיקה - היא עשתה את שלה:

והלכה לה. נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג

ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג - דכתיב בסוף פרשת עגלה ערופה (דברים כ״א:ט׳) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך:

. הרי זה יהרג:

(ח) עד אחד אומר ראיתי

עד אחד אומר ראיתי ועד אחד אומר לא ראית - וכגון שבאו שניהם בבת אחת [אז] היו עורפים. אבל אם בא אחד תחלה ואמר ראיתי את ההורג, והימנוהו כבי תרי, שהתורה האמינתהו דכתיב (שם) לא נודע מי הכהו, הא נודע אפילו על פי עד אחד אין עורפין, אע״פ שבא עד אחד אח״כ והכחישו, אינו נאמן השני, שאין דבריו של אחד במקום שנים:

את ההורג. ועד אחד אומר לא ראית. אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית. היו עורפין. עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו

עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפים - וכגון שהשנים והאחד פסולי עדות הן, דבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות:

עורפין. שנים אומרים ראינו. ואחד אומר להן לא ראיתם. לא היו עורפין:

(ט) משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה

בטלה עגלה ערופה - לפי שמכירין היו בהם מי רגיל להרוג:

. משבא אליעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה. היה נקרא. חזרו לקרותו בן הרצחן. משרבו המנאפים פסקו המים המרים. ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן. שנאמר (הושע ד, יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו'. משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכלות שנאמר (מיכה ז, א) אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי:

בטלו האשכולות - איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי:

(י) יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר. אף הוא בטל את

הודיית מעשר - מן הבית וגם נתתיו ללוי. מן הבית וגם נתתיו ללוי. לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים. ויוחנן כהן גדול בטל הודוי, שלא היה יכול לומר וגם נתתיו ללוי:

בטל את המעוררים - שהיו הלוים בכל יום אומרים על הדוכן עורה למה תישן ה׳, אמר וכי יש שינה לפני המקום, ועמד ובטלן:

המעוררין ואת הנוקפין

את הנוקפין - שהיו מסרטין לעגל של קרבן בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו כדי שלא יראה ויהא נוח לכפתו ולשוחטו. ועמד הוא ובטלו, שנראה כבעל מום. והתקין להם טבעות בקרקע להכניס צואר הבהמה לתוכה:

. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים

נוקפין - מכין. ודוגמתו [חולין ז׳.] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה:

היה פטיש מכה בירושלים - בחול המועד. חרשי נחשת וברזל היו מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שהיא מותרת במועד. ועמד הוא ובטלן, משום דאוושא מלתא טובא ואיכא זלזול מועד:

. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי - שהוא אמר לבני דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה. ותיקן שיוציאו מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, ולא יוציאו ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני, שיכולין לומר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול. ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם הן מתוקנין אם לאו, אלא מיד מפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל את השאר, שכל הלוקח מעם הארץ פירות הם בחזקת שהם דמאי:

(יא) משבטלה סנהדרין

סנהדרין - שם הדיינים. ונקראים סנהדרין ששונאים הדרת פנים בדין:

בטלה השיר מבית המשתאות. שנאמר (ישעיה כד, ט) בשיר לא ישתו יין וגו':

בטל השיר - דכתיב (איכה ה׳:י״ד) זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם בזמן שבטלו הזקנים היושבים בשער שהם הסנהדרין בטלו הבחורים מנגינתם גם כן:

(יב) משמתו נביאים הראשונים

משמתו נביאים הראשונים - כל הנביאים נקראים נביאים ראשונים, חוץ מחגי זכריה ומלאכי וחבריהן דאחרונים נינהו, שהיו בבנין בית שני:

בטלו אורים ותומים. משחרב בית המקדש בטל השמיר

בטל השמיר - כמין תולעת, ברייתו בשעורה. שהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו והן נבקעות מאיליהן, ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם שיהיו שלימות שלא יחסרו בהם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר על פני הדיו בחוץ:

ונופת צופים

ונופת צופים - דבש הבא ממקום ששמו, ציפיאה, ומשובח מאד:

. ופסקו אנשי אמנה

ופסקו אנשי אמנה - אנשים שמאמינים בהקדוש ברוך הוא:

שנאמר (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה. ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות. ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות:

(יג) רבי שמעון בן אליעזר אומר הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח. המעשרות נטלו את שומן הדגן. וחכמים אומרים הזנות והכשפים כילו את הכל:

הטהרה בטלה את הטעם - טהרה שפסקה מישראל, בטלה טעם הפירות וריחם. שבזמן שהיו ישראל טהורים ועוסקים בטהרה אף הקב״ה היה מטהר את הפירות מטעם רע וריח רע:

מעשר בטל שומן דגן - דמעשר איקרי חלב, כדכתיב (במדבר י״ח:י״ב) כל חלב יצהר:

(יד) בפולמוס של אספסיינוס

בפולמוס של אספסיינוס - חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים:

גזרו על עטרות חתנים

גזרו על עטרות חתנים - היו עושים לחתנים עטרות מאבן מלח שהוא צלול כעין הבדולח וצובעין אותה בגפרית כעין ציורין שקורין ניי״ל. ואית דמפרשי עטרות של הדס ושל ורד. ושניהם אסורים, ואין מותר אלא עטרות של קנים:

ועל האירוס

ועל האירוס - עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחים על פיה עור דק ומכין עליו במקל דק ומוציא קול צלול. ובלע״ז קורין לו טנבורו:

. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות

עטרות כלות - כעין עיר עשויה מזהב:

ושלא ילמד אדם את בנו יונית

ושלא ילמד אדם את בנו יונית - פירוש, חכמה יונית. והם רמזים וחידות שהיו ליונים, ולא היו מכירים בהם אלא הרגילים בהם. ובגמרא מפרש טעמא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צ״ל כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה, היו אותן שבפנים משלשלים לאותן שבחוץ בכל יום דינרין בקופה ומעלין להן תמידין, היה שם זקן אחד ולעז להם בחכמה יונית, כל זמן שהם עסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. אותו היום שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזיר, וארור אדם שילמד לבנו חכמה יונית:

. בפולמוס האחרון

בפולמוס האחרון - הוא חורבן הבית. ושל טיטוס נמי הוה:

גזרו שלא תצא הכלה באפריון

באפריון - כמו אהל של מעילין וטליתות מוזהבות:

בתוך העיר. ורבותינו התירו שתצא

ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון - משום צניעותא. וכן הלכה:

הכלה באפריון בתוך העיר:

(טו) משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים

בטלו מושלי משלים - כגון ממשלות שועלים, דאמרינן בסנהדרין [לח:] כי הוי דריש רבי מאיר בפרקא הוה דריש תלתא שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא מתלי:

. משמת בן עזאי בטלו השקדנים

השקדנים - שוקדים על דלתות בית המדרש לילה ויום, כדאמרינן ביבמות [סג:] דאמר בן עזאי מה אעשה ונפשי חשקה בתורה:

. משמת בן זומא בטלו הדרשנים

הדרשנים - שהיה בקי במדרש טעמי מקראות, כדאמר [ברכות יב.] ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא:

. משמת רבי יהושע פסקה טובה מן העולם. משמת רבן שמעון בן גמליאל בא גוביי ורבו צרות. משמת רבי אליעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים. משמת רבי עקיבא בטל כבוד

בטל כבוד תורה - שהיה נותן לב לדרוש על כל קוץ וקוץ [מנחות כח.]. וזהו כבוד תורה גדול, שאין בה דבר לבטלה:

התורה. משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה

בטלו אנשי מעשה - שעושים מעשים מופלאים כדאמרינן בתעניות [כה.] יאמר לחומץ וידליק ולעזים להביא זאבים בקרניהם:

. משמת רבי יוסי קטנותא פסקו חסידים ולמה נקרא שמו קטנותא שהיה קטנותן של חסידים. משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה

קטנותם של חסידים - שהיו החסידים הולכים ומתקטנין והוא היה מקטניהן וסופן:

משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה - שעד שמת הוא היה בריאות בעולם והיו לומדים תורה מעומד [מגילה כא] ומשמת באת תשות כח לעולם והתחילו ללמוד מיושב. וזהו בטל כבוד תורה:

ומתה טהרה ופרישות. משמת ר' ישמעאל בן פאבי בטל זיו הכהונה. משמת רבי בטלה ענוה

משמת רבי בטלה ענוה - תלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה:

ויראת חטא. רבי פנחס בן יאיר אומר משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל על מי לנו להשען על אבינו שבשמים. רבי אליעזר הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזנא. וחזנא כעמא דארעא. ועמא דארעא אזלא ודלדלה ואין מבקש על מי יש להשען על אבינו שבשמים. בעקבות משיחא חוצפא יסגא. ויוקר יאמיר. הגפן תתן פריה והיין ביוקר. והמלכות תהפך למינות. ואין תוכחה. בית ועד יהיה לזנות. והגליל יחרב. והגבלן ישום. ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו. וחכמת סופרים תסרח. ויראי חטא ימאסו. והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו. זקנים יעמדו מפני קטנים. (מיכה ז, ו) בן מנוול אב. בת קמה באמה. כלה בחמותה. אויבי איש אנשי ביתו. פני הדור כפני הכלב. הבן אינו מתבייש מאביו ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים. ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות. ונקיות מביאה לידי טהרה. וטהרה מביאה לידי פרישות. ופרישות מביאה לידי קדושה. וקדושה מביאה לידי ענוה. וענוה מביאה לידי יראת חטא. ויראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקדש. ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים. ותחיית המתים בא. על ידי אליהו זכור לטוב אמן: