005_מסכת מעשר שני פרק ה

מעשר שני פרק ה

(א) כרם רבעי מציינין אותו

כרם רבעי מציינין אותו - בונים אצלו ציון וסימן, שיכירו שהוא כרם רבעי וטעון פדיון:

בקוזזות

בקוזזות - גבשושית ורגבי אדמה סימנא כאדמה, מה אדמה דאיכא הנאה מינה שהיא עושה פירות אף האי נמי כי מפרקי שרי לאתהנויי מיניה:

אדמה. ושל ערלה בחרסית

ושל ערלה בחרסית - באדמה שעושים ממנו כלי חרס. סימנא כחרסית זו דלית בה הנאה דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה אף זו אין בה הנאה:

. ושל קברות

ושל קברות - שלא יכנס שם כהן ונזיר:

בסיד

בסיד - סימנא שהסיד לבן כעצמות:

. וממחה ושופך

וממחה ושופך - ממחה את הסיד במים כדי שיתלבן יותר, ושופך על הקבר:

. אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים

במה דברים אמורים - דעבדי הכירא לכרם רבעי ולערלה:

בשביעית

בשביעית - שהכל הפקר ונוטלים בהיתר. אבל בשאר שני שבוע שבאים לגזול, הלעיטהו לרשע וימות ויקחום לאכול באיסור:

. והצנועים

והצנועים - המדקדקים על עצמם, כשהיה להם כרם רבעי בשביעית היו מניחין המעות קודם לקיטה, ואומרים כל הנלקט לכשיהיה נלקט יהא מחולל על זה:

מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו:

(ב) כרם רבעי

כרם רבעי - יש לו דין מעשר שני, וצריך להעלות הפירות לירושלים ולאכלן שם, הם או פדיונם, ותקנו חכמים שמהלך יום [אחד] כל סביבות ירושלים יעלו הפירות [עצמם] לירושלים, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו יתמלא השוק שאר פירות:

היה עולה לירושלם מהלך יום אחד לכל צד. ואי זו היא תחומה. אילת מן הדרום. ועקרבת מן הצפון. לוד מן המערב. והירדן מן המזרח. ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה

שיהא נפדה סמוך לחומה - אפילו כרם הסמוך לחומה:

. ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו

שאימתי שירצו - אם יתמעטו הפירות:

יחזור הדבר לכמות שהיה. רבי יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי

משחרב בית המקדש היה התנאי - לא לפי שרבו הפירות כדאמרת, אלא משחרב בית המקדש והיתה ירושלים ביד האויבים ולא היו חוששין לעטר שוקי ירושלים בפירות:

הזה. ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה:

(ג) כרם רבעי. בית שמאי אומרים אין לו חומש

אין לו חומש - אין הבעלים צריכין להוסיף חומש כשפודים אותו:

. ואין לו ביעור

ואין לו ביעור - בשנה שלישית וששית [נ״א. רביעית ושביעית שהמעשרות מתבערין, דחומש וביעור לא נאמרו בכרם רבעי אלא במעשר. ומיהו מודו ב״ש דפדיון מיהא אית ליה, ואע״ג דלא נאמר פדיון במקרא בכרם רבעי, דילפי ליה מדכתיב (ויקרא י״ט:כ״ד) קדש הלולים, קרי ביה חלולים אחליה והדר אכליה:

. ובית הלל אומרים יש לו. בית שמאי אומרים יש לו פרט

וב״ה אומרים יש לו - דילפי קדש קדש ממעשר, ליתן לו כל דין מעשר:

יש לו פרט ויש לו עוללות - דסברי ממון בעלים הוא ולא ממון גבוה הלכך חייב בפרט ובעוללות ככל כרם דעלמא. והעניים שמלקטים הפרט ועוללות מכרם רבעי, פודין לעצמן ואוכלין הפדיון בירושלים:

. ויש לו עוללות. והעניים פודין לעצמן. ובית הלל אומרים כולו לגת:

וב״ה אומרים כולו לגת - דסברי ממון גבוה הוא כמו מעשר, הלכך אין לו פרט ועוללות, אלא דורכים אותו כולו כאחת ומעלה ואוכל בירושלים, או פודהו ומעלה הדמים לירושלים:

(ד) כיצד פודין נטע רבעי. מניח את הסל על פי שלשה

מניח את הסל על פי שלשה - בקיאין בשומא, דסתם נטע רבעי אין דמיו ידועים לפי שצריך לחשב היציאות כדתנן הכא:

. ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו

לפדות בסלע - כלומר ליקח בסלע במחובר לקרקע:

על מנת להוציא יציאות מביתו - שכר פעולת הכרם משעה שנקרא פרי, כגון שכר שמירה ועידור:

. ומניח את המעות

ומניח את המעות - לפי השומא, לאחר ששמו כך וכך סלים בסלע:

ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו בכך וכך סלים בסלע:

(ה) ובשביעית

ובשביעית - שאין שכר שמירה ולא עבודת קרקע, פודהו בשוויו:

פודהו בשויו. ואם היה הכל מופקר

אם היה הכל מופקר - אם הפקירו הבעלים נטע רבעי שלהם, אין הזוכה בו מנכה אלא שכר לקיטה, ומעלה הפירות לירושלים או פודה ומעלה הדמים. ולא אמרינן כיון דמהפקירא קא זכי אין דין רבעי נוהג בו. ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו:

אין לו אלא שכר לקיטה. הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו

מוסיף עליו חומש - סתם מתניתין כבית הלל דילפי קדש קדש ממעשר:

חמישיתו. בין שהוא שלו ובין שניתן לו במתנה:

ובין שניתן לו במתנה - כשהוא סמדר, דאילו לאחר שנגמר בשולו הא סברי בית הלל דממון גבוה הוא כמעשר ואין יכולים ליתן אותו במתנה:

(ו) ערב יום טוב הראשון של פסח

ערב יום טוב הראשון של פסח וכו׳ - דכתיב (דברים י״ד:כ״ח) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, ונאמר להלן (שם לא) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות, מה להלן רגל אף כאן רגל. אי מה להלן חג הסכות אף כאן חג הסכות ת״ל (שם כו) כי תכלה לעשר, רגל שכל מעשרות כלין בו, הוי אומר זה פסח שאין פירות של שנה שלישית נגמרים להיות נלקטים כולן עד שיבא פסח של שנה הרביעית, וכן של שנה ששית עד שיבוא פסח של שנה שביעית:

של רביעית ושל שביעית היה בעור. כיצד היה בעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים

תרומה ותרומת מעשר לבעלים - לכהנים, שהתרומה שלהם:

. ומעשר ראשון לבעליו

ומעשר ראשון לבעליו - ללוים:

. ומעשר עני לבעליו

ומעשר עני לבעליו - לעניים:

. ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום

מתבערים בכל מקום - צריך לבערם ולאבדם מן העולם:

. ר' שמעון אומר הבכורים ניתנין לכהנים כתרומה. התבשיל

הבכורים נתנים לכהנים כתרומה - ואין צריך לבערם מן העולם משום דתרומה [קרינהו] רחמנא, דאמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים דכתיב בהו (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך. ואין הלכה כר״ש:

התבשיל - שיש בו מפירות שביעית, או מעשר שני בשעת הביעור:

. בית שמאי אומרים צריך לבער. ובית הלל אומרים הרי הוא כמבוער:

הרי הוא כמבוער - כיון דאין ממשן ניכר:

(ז) מי שהיו לו פירות בזמן הזה

בזמן הזה - שאין בית המקדש קיים:

והגיעה שעת הבעור. בית שמאי אומרים צריך לחללן על הכסף

צריך לחללן על הכסף - דכתיב (שם יד) וצרת הכסף בידך, הכסף בלבד מעלין:

. ובית הלל אומרים אחד שהן כסף ואחד שהן פירות:

אחד שהן כסף ואחד שהן פירות - טעונים גניזה, ומה מועיל החלול:

(ח) אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הבעור. עד שבא רבי עקיבא ולמד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן

מהרו ותקנו את פירותיכם - תרומות ומעשרות לתת אותן לראוי להן, ומעשר שני להעלותו ולאכלו בירושלים:

שלא הגיעו לעונת המעשרות - כל פרי ופרי כמו שמפורש עונתו בפרק קמא דמעשרות:

פטורים מן הביעור - ובראשונה היו אומרים דקודם עונת המעשרות נמי זקוק לבער. והלכה כר״ע:

הבעור:

(ט) מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו - וכבר נתקנו והגיע זמן הביעור:

צריך לקרוא להם שם. מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה אמר רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד

צריך לקרות להם שם - לזכות אותן לבעלים, כהך עובדא דר״ג וזקנים:

עשור שאני עתיד למוד - מעשר ראשון שאני עתיד ליתן מפירות שיש לי בבית:

נתון ליהושע

נתון ליהושע - לוי היה. ותרומה גדולה לא נתן עתה משום דתרומה מפרישין אותה בגורן, [כדתניא] שאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה תרומה גדולה וכבר הפריש אותה בגורן:

ומקומו מושכר לו

ומקומו מושכר לו - ומקום המעשר מושכר לו, ויקנה המעשר אגב קרקע:

. עשור אחר

עשור אחר - מעשר עני:

שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף

נתון לעקיבא בן יוסף - גבאי של עניים היה:

שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. אמר רבי יהושע עשור שאני עתיד למוד

עשור שאני עתיד למוד - מעשר מן המעשר, שאני צריך ליתן לכהן מן המעשר שנתן לי רבן גמליאל:

נתון לאלעזר בן עזריה

נתון לאלעזר בן עזריה - כהן היה, והוא עשירי לעזרא:

ומקומו מושכר לו. ונתקבלו זה מזה שכר:

ונתקבלו שכר זה מזה - רבן גמליאל קבל שכר מקומו של מעשר ראשון מרבי יהושע, ושכר מקומו של מעשר עני מר׳ עקיבא. ור׳ יהושע קבל שכר מקום מעשר מן המעשר מרבי אלעזר בן עזריה, ונקנה לכל אחד מקום המעשר הראוי לו בכסף שנתן למשכיר, ששכירות קרקע נקנית בכסף:

(י) במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין

ביום טוב האחרון היו מתודין - ולא היו מתודין בי״ט ראשון מיד אחר הביעור, כדי שיהיה לו מה יאכל ברגל. הלכך ערב יום טוב ראשון היה מבער ומשייר עד יום אחרון:

. כיצד היה הודוי. בערתי הקדש מן הבית (דברים כו, יג) זה מעשר שני ונטע רבעי

זה מעשר שני ונטע רבעי - שנקראו קדש:

. נתתיו ללוי זה מעשר לוי

זה מעשר לוי - כלומר מעשר ראשון:

. וגם נתתיו זו תרומה

וגם נתתיו זו תרומה גדולה - וגם, תוספת הוא, משמע וגם נתתיו ללוי חוץ ממה שנתתי לכהן:

ותרומת מעשר. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני הלקט והשכחה והפאה אף על פי שאינן מעכבין את הודוי. מן הבית זו חלה:

מן הבית זו חלה - שהיא נתרמה מן העיסה בתוך הבית:

(יא) ככל מצותך אשר צויתני. הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. לא עברתי ממצותך לא הפרשתי ממין על שאינו מינו. ולא מן התלוש על המחובר

ולא מן התלוש על המחובר וכו׳ - דהיינו מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב:

. ולא מן המחובר על התלוש. ולא מן החדש על הישן

ולא מן החדש על הישן - דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) היוצא השדה שנה שנה, ולא משנה זו על של חברתה:

. ולא מן הישן על החדש. ולא שכחתי

ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו - לפי שמברכים להפריש תרומה. וכן על מעשר ראשון ושני ומעשר עני, ולפדיון מעשר שני, ולחלה, על כולן מברכים:

לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו:

(יב) לא אכלתי באוני

לא אכלתי באוני - כל יום המיתה הויא אנינות דאורייתא ואפילו לאחר קבורה. ולילה שלאחר יום המיתה הויא אנינות דרבנן, וכן יום קבורה שאינו יום המיתה הויא אנינות דרבנן:

ממנו. הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות. ולא בערתי ממנו בטמא. הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות. ולא נתתי ממנו למת. לא לקחתי ממנו ארון

לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת - וכהאי גונא אפילו לחי אסור, שהרי אסור לקנות מלבוש וכיוצא בזה ממעשר שני, כדתנן לעיל סוף פרק קמא כל שהוא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה אם לקח יאכל כנגדו. ולא נקט הכא ארון ותכריכים אלא לאשמועינן דלא מיבעיא אם סך ממנו למת שאינו יכול להתודות, דכתיב ממנו, מגופו של מעשר, אלא אפילו קנה ארון ותכריכים דלא נתן מגופו של מעשר על מת, אינו יכול להתודות:

ותכריכים למת. ולא נתתיו לאוננים אחרים. שמעתי בקול ה' אלהי. הבאתיו לבית הבחירה. עשיתי ככל אשר צויתני. שמחתי ושמחתי בו:

(יג) השקיפה ממעון קדשך מן השמים. עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות ואת האדמה אשר נתתה לנו בטל ובמטר. ובולדות בהמה. כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. כדי שתתן טעם בפירות:

(יד) מכאן אמרו

מכאן אמרו - מדכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו:

ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים. ולא עבדים משוחררים. שאין להם חלק בארץ. ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ. ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש:

יש להם ערי מגרש - ויכולים להתודות על המעשרות שמביאין ממגרש הערים שלהן. והלכה כר״י:

(טו) יוחנן כ

יוחנן כ״ג - שמש בכהונה גדולה אחר שמעון הצדיק:

הן גדול העביר הודיות המעשר

העביר הודיות המעשר - לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר, כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים. ויוחנן כהן גדול בטל הוידוי, כיון שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי:

. אף הוא בטל את המעוררים

בטל את המעוררים - שהיו הלוים אומרים בכל יום על הדוכן עורה למה תישן ה׳. אמר להם וכי יש שינה לפני המקום, עמד ובטלן:

ואת הנוקפים

את הנוקפים - שהיו משרטין לעגל של קרבן בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו כדי שלא יראה ויהיה נוח לכפתו ולשחטו. ועמד הוא ובטלו, שנראה כבעל מום והתקין להם טבעות בקרקע להכניס צואר הבהמה לתוכה. נוקפים, מכין, ודוגמתו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה [חולין דף ז]:

. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים

היה פטיש מכה בירושלים - חרשי נחושת וברזל היו מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שהיא מותרת במועד. ועמד הוא ובטלם, משום דאוושא מלתא טובא ואיכא זלזול מועד:

. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי - שהוא אמר לבני דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה. ותקן שיוציאו מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, ולא יוציאו ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני, שיכולים לומר ללוי או לעני הביא ראיה שהוא טבל וטול. ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם הם מתוקנים אם לאו, אלא מיד מפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל את השאר, שכל הלוקח פירות מעם הארץ הם בחזקת דמאי: