010_מסכת תרומות פרק י

תרומות פרק י

(א) בצל שנתנו

בצל שנתנו לתוך עדשים - [של חולין] וה״ה בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים. [טעות המעתיק יש כאן וכצ״ל בצל שנתנו לתוך עדשים.] בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים [של חולין] (וה״ה לבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה). ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בשולו ויצאו ממנו מימיו, שאז אין הבצל כשהוא שלם פולט בעדשים ולא בולע מהם. אבל אם נתבשל הבצל בעדשים פשיטא, דיהיב ובלע טעמא, אף כשהוא שלם:

בתוך עדשים. אם שלם מותר. ואם חתכו בנותן טעם

בנותן טעם - דטעים להו כהן, שמותר בחולין ובתרומה. אי אית בהו טעמא דתרומה הכל אסור לזרים, ואי לא הכל חולין כשהיה:

. ושאר כל

ושאר כל תבשיל - כגון שום וקפלוט, וכיוצא בהן:

התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם. רבי יהודה מתיר בצחנה

מתיר בצחנה - אם נתן בצל של תרומה בצחנה, שהם דגים קטנים הכבושות בציר, נוטל את הבצל והצחנה מותר, ובלבד שיהיה הבצל שלם שלא נימוח ולא נתערב עם הצחנה. שאין הבצל ניתן לתוכו אלא להעביר זוהמת הדגים ולא כדי ליתן בו טעם. ואין הלכה כרבי יהודה:

. שאינו אלא ליטול את הזוהמא:

(ב) תפוח

תפוח - של תרומה שרסקו ונתנו כשהוא מרוסק וכתוש לתוך העיסה וחמצה הואיל וחולין מחמת התרומה נתחמצה העיסה אסורה לזרים:

שרסקו. ונתנו לתוך עיסה וחמצה. הרי זו אסורה. שעורים שנפלו לתוך הבור של מים. אף על פי שהבאישו מימיו מותרין.

אע״פ שהבאישו - מחמת השעורים של תרומה, מימיו מותרים:

(ג) הרודה

הרודה - הוצאת הפת מן התנור נקראת רדייה:

פת חמה ונתנה ע

ונתנה ע״פ חבית של יין של תרומה - דהשתא הפת קולטת ושואבת מריח היין:

ל פי חבית של יין תרומה. רבי מאיר אוסר. ורבי יהודה מתיר

ר״מ אוסר - דסבר ריחא מילתא היא:

ורבי יהודה מתיר - דסבר ריחא לאו מילתא היא:

. רבי יוסי מתיר בשל חטים. ואוסר בשל שעורים. מפני שהשעורים שואבות:

מפני שהשעורים שואבות - מושכות מלחלוחית יין של תרומה. והלכה כרבי יוסי:

(ד) תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו. הפת מותרת. שאין טעם כמון אלא ריח כמון:

אלא ריח כמון - דדוקא ריח של (פטום) [כמון] נכנס לתוך הפת, וריחא לאו מלתא היא בין בתרומה בין בכל איסורין שבתורה. ואי משום דהוסק התנור בתרומה, אין איסורה אסור הנאה:

(ה) תלתן

תלתן - בערבי חולב״א, ובלע״ז פינגריג״ו:

שנפלה לתוך הבור של יין. בתרומה. במעשר שני. אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ

אבל לא בעץ - אע״פ שטעם עצו ופריו שוה אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור יין של חולין, לפי שאין העץ קדוש בתרומה. אבל שביעית וכלאים והקדש אף העץ אסור. והעץ של תלתן ביין נותן טעם לשבח הוא:

. בשביעית. ובכלאי הכרם. והקדש. אם יש בזרע ובעץ. כדי ליתן טעם:

(ו) מי שהיו לו חבילי תלתן בכלאי הכרם ידלקו

ידלקו - שאף העץ נאסר, וכלאי הכרם טעונים שרפה דכתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה, פן תוקד אש:

. היו לו חבילי תלתן של טבל. כותש ומחשב כמה זרע יש

ומחשב כמה זרע יש בהן - דתרומה נטלת במחשבה ובאומד הדעת:

בהם ומפריש את הזרע. ואינו צריך להפריש את העץ. אם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ. ואתן את הזרע. אלא נותן העץ עם הזרע:

וא״צ להפריש את העץ - ואע״פ שטעם עצו ופריו שוין:

ואם הפריש - קודם כתישה, אינו יכול לכתוש ולהפריש מן הזרע וישאר העץ לעצמו, דכיון שקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן:

(ז) זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה

שכבשן עם זיתי תרומה - דרך זיתים לכבשן במים ובמלח, וכשזיתי חולין פצועין דהיינו כתושים או מרוסקים בולעים מזיתי תרומה אף אם זיתי תרומה הם שלימים. ואף אם כבשן במים שנכבשו בהן זיתי תרומה אסור:

. פצועי חולין עם פצועי תרומה. פצועי חולין עם שלימי תרומה. או במי תרומה אסור. אבל שלימי חולין

אבל שלימי חולין - כשזיתי חולין שלימין, אף אם כבשן עם זיתי [תרומה] פצועין אין בולעין מהן:

עם פצועי תרומה מותר:

(ח) דג טמא שכבשו עם דג טהור. כל גרב

גרב - חבית:

שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא. צירו אסור. ר' יהודה אומר רביעית בסאתים ורבי יוסי אומר

כל גרב שהוא מחזיק סאתים - אם נכבש דג טמא עם הרבה דגים טהורים בתוך חבית והחבית מחזיק סאתים, ויש מציר דג טמא משקל עשר זוזים של יהודה, שהם חמש סלעים של גליל, וכל השאר ציר דג טהור, שנמצא ציר של דג טמא אחד מתשע מאות וששים של דג טהור, אסור. ואם היה הציר של דג טמא פחות מכן, מותר:

רבי יהודה אומר רביעית לסאתים - כשיהיה רביעית לוג של ציר טמא בתוך סאתים של טהור אסור הכל, פחות מכן מותר. ושיעור זה הוא קרוב למאתים. ואף על גב דר״י סבר מין במינו לא בטיל, שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ואין איסורו אלא מדרבנן, לכך א״ר יהודה דבטל בקרוב למאתים:

ורבי יוסי אומר - דבטל בט״ז. והלכתא דציר בטל ביותר מאלף, אם יש יותר מאלף מדג טהור ואחד מדג טמא הכל מותר, ואם לאו הכל אסור:

אחד מששה עשר בו:

(ט) חגבים טמאי' שנכבשו עם חגבים טהורי' לא פסלו את

לא פסלו את צירן - דהקלו בציר של חגבים טמאים שאינו אוסר, מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא:

צירם. העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור:

שהוא טהור - לא מבעיא דאינו אוסר את תערובתו אלא הוא עצמו טהור. והלכה כעדותו של רבי צדוק:

(י) כל הנכבשים זה עם זה

כל הנכבשים זה עם זה - ירקות חולין שנכבשו עם ירקות של תרומה, אין התרומה אוסרת את החולין:

מותרים. אלא עם החסית. חסית של חולין. עם חסית של תרומה. ירק של חולין. עם חסית של תרומה אסור. אבל חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר:

חוץ מן החסית - שום ולוף ובצל וכרתי קרויים חסית, דאגב חורפייהו יהבי טעמא בכל מידי דנכבשין עמהן. וכשהן של תרומה אוסרים בין ירק בין חסית של חולין. ושאר ירקות של תרומה אינן אוסרים כשהן נכבשים, אבל מבושלים או נשלקים אוסרים:

(יא) רבי יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים

רבי יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים - רבי יוסי פליג אתנא קמא, וסבר דכל שאר ירקות אינן אוסרים אפילו נשלקים, חוץ מן התרדים של איסור כגון של תרומה ושל כלאי הכרם שהן נותנים טעם בשליקתן:

. מפני שהם נותנין את הטעם. רבי שמעון אומר כרוב של שקי

כרוב של שקי - הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותה, אם [שלקו] עם כרוב של תרומה הגדל בארץ לחה, שאין צריך להשקותה אסור, דשל שקי מחמת יבשותו הוא בולע:

א. עם כרוב של בעל אסור. מפני שהוא בולע. רבי יהודה אומר כל המתבשלין זה עם זה מותרים. אלא עם הבשר. ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת

רבי עקיבא אומר - כל איסור והיתר המתבשלים זה עם זה, והם מין אחד, מותרים, שאין נותנים טעם זה בזה, חוץ מבשר איסור והיתר שנתבשלו יחד דאסור. ולית הלכתא כחד מהנך תנאי, אלא כתנא קמא בלבד דאמר כל הנכבשים מותרים חוץ מן החסית אבל מבושלים או שלוקים כולן אוסרים:

הכבד אוסרת - כבד של טרפה שבשלה עם היתר, אוסרת כל המתבשל עמה:

ואינה נאסרת

ואינה נאסרת - אם נתבשלה עם דבר אסור, דמתוך שהיא טרודה לפלוט תדיר רבוי דם שבה, לא בלעה. והלכתא כבד שנתבשלה אפילו היא של היתר אסור לאכלה, ואוסרת כל מה שנתבשל עמה לפי שהיא מלאה דם. ופולטת וחוזרת ובולעת מהדם שפלטה. ואין לה תקנה בבשול, אלא אם כן הבהבה באור תחלה יפה, וכן נהגו העם:

. מפני שהיא פולטת ואינה בולעת:

(יב) ביצה שנתבשלה בתבלין אסורין אפילו חלמון

בתבלים אסורים - כגון תבלין של תרומה או של ערלה וכלאי הכרם:

אפילו חלמון - האודם של ביצה שהוא מבפנים, וכל שכן החלבון שהוא מבחוץ:

שלה אסור. מפני שהוא בולע. מי שלקות. ומי כבשים

מי כבשים ומי שלקות - שנכבשו או נשלקו בהן תרומה, אסורים לזרים:

של תרומה. אסורים לזרים: