010_מסכת שביעית פרק י

שביעית פרק י

(א) שביעית משמטת את המלוה

שביעית משמטת את המלוה - המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר ההלואה אינו יכול לתבוע הלואתו מחבירו כדכתיב (דברים ט״ו:ב׳) שמוט כל בעל משה ידו:

. בשטר

בשטר - שכתב לו שטר באחריות נכסים ושעבד קרקעות על המלוה דמיחזי כמי שמשכן קרקעות אצלו, אעפ״כ שביעית משמטתו:

ושלא בשטר. הקפת החנות

הקפת החנות - שקנה ממנו באמנה:

אינה משמטת

אינה משמטת - דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה:

. ואם עשאה מלוה

ואם עשאה מלוה - שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה:

הרי זה משמט. רבי יהודה אומר. הראשון הראשון משמט

הראשון הראשון משמט - אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח שנייה הראשונה נעשית מלוה ומשמטת ולא השניה. חזר ולקח שלישית. ראשונה ושניה נעשו מלוות ושביעית משמטתן ולא השלישית. וכן לעולם, האחרונה אין שביעית משמטתה וכל האחרות שביעית משמטתן, הואיל והיה ראוי שיתן לו מעות הראשונה קודם שיקח השנית בהקפה ולא נתן נעשית הראשונה מלוה, וכן לעולם. ואין הלכה כרבי יהודה:

. שכר שכיר אינו משמט. ואם עשאו מלוה הרי זה משמט. רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית

כל מלאכה שפוסקת בשביעית - אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית, כלומר ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה, ושביעית משמטת, ואם לאו, ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטת. ואין הלכה כרבי יוסי:

משמטת. ושאינה פוסקת בשביעית אינה משמטת:

(ב) השוחט את הפרה

השוחט את הפרה - בשנה שביעית, וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעובר נמצא דיום א׳ שנתחלקה היה חול והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה דכתיב (דברים ט״ו:א׳) מקץ שבע שנים תעשה שמיטה:

וחלקה בראש השנה. אם היה החדש מעובר. משמט. ואם לאו אינו משמט. האונס. והמפתה. והמוציא שם רע

האונס והמפתה - שנותנים חמשים שקל:

והמוציא שם רע - שנותן מאה:

. וכל מעשה בית דין

וכל מעשה בית דין - ממון שכתבו עליו פסק דין, חייב אתה ליתן לו:

. אין משמטין. המלוה על המשכון

אין משמיטין - שכיון שפסקו בית דין על הממון, כגבוי דמי וכאילו הגיע לידו:

המלוה על המשכון - דכתיב (שם) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, פרט לזה שיש לאחיך בידך:

. והמוסר שטרותיו לב

והמוסר שטרותיו לב״ד - דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו:

ית דין. אינן משמטין:

(ג) פרוזבול

פרוזבול - פרוז תקנה, בול עשירים, דכתיב (ויקרא כ״ו:י״ט) ושברתי את גאון עוזכם, ואמר רב יוסף אלו בולאות שביהודה. תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם, והשמטת כספים בזמן הזה דרבנן דכתיב (דברים ט״ו:ב׳) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות ואחת שמטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, ורבנן הוא דתקינו שמטת כספים בזמן הזה ומשום הכי היה כח ביד הלל לתקן פרוזבול להפקיע דין השמטה הואיל ואין שמטת כספים בזמן הזה אלא מדברי סופרים:

אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו, ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'. התקין הלל לפרוזבול:

(ד) זהו גופו של פרוזבול

זהו גופו של פרוזבול - עיקרו ושרשו:

. מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני. הדיינים שבמקום פלוני. שכל חוב שיש לי. שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינים חותמין למטה. או העדים:

והדיינים חותמים למטה או העדים - להכי קתני הדיינים או העדים ללמדך שיכול העד להיות דיין או הדיין עד, דבדרבנן עד נעשה דיין, ופרוזבול דרבנן הוא:

(ה) פרוזבול המוקדם

פרוזבול המוקדם - שזמנו מוקדם שנכתב בכסליו וזמנו הכתוב בתוכו מתשרי קודם, כשר, מפני שהורע כחו של מלוה בכך, דפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שלפניו, דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבויות ושוב אין משמיטות, הלכך הלואות הבאות אחריו שלא נמסרו לבית דין משמיטות נמצא דמפסיד במה שהקדים זמנו, אבל פרוזבול המאוחר פסול, שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים, וכשמוציא פרוזבול זה ורואים ב״ד הזמן סבורים שאותן הלואות קדמו לפרוזבול ונמצא גובה שלא כדין:

כשר. והמאוחר פסול. שטרי חוב המוקדמים פסולים

שטרי חוב המוקדמים פסולים - כגון דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו, פסולים משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן. וקנסינהו רבנן דלא ליגבו בשטר זה מן הלקוחות כלל, ואפילו מניסן ולהלן, גזירה שמא יגבה מאותן שבין תשרי לניסן שלא כדין. ומיהו לא הוי השטר פסול מחמת שהעדים שחתמו בו הוו רשעים שחתמו על שטר מוקדם בשקר, דמצו העדים למימר אנחנו על עיקר המלוה חתמנו ולא על הזמן, שלא באנו להעיד שנכתב ונחתם ביומו:

. והמאוחרים כשרים

והמאוחרים כשרים - דהורע כחו של מלוה, שאינו טורף לקוחות אלא מזמן שכתוב בשטר:

. אחד לוה מחמשה כותב פרוזבול לכל אחד ואחד. חמשה לוין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד לכולם:

כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד - שכל מלוה ומלוה צריך שימסור שטרותיו לב״ד ויכתוב לו פרוזבול, הלכך כשחמשה לוין מא׳ אינו כותב אלא פרוזבול א׳ שאין כאן אלא מלוה א׳, ואע״פ שהלוין מרובין כשיהיה למלוה פרוזבול אחד על כולן דיו:

(ו) אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע

אלא על הקרקע - אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד ב״ד ולא קרינן ביה לא יגוש:

. אם אין לו

אם אין לו - ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו וכותבים עליו פרוזבול, ואפילו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראוי לגבות בה כל חובו, כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו:

מזכה הוא בתוך שדהו כל שהוא. היתה לו

היתה לו - ללוה שדה ממושכנת בעיר, בין שאחרים משכנו אותה לו בין שמשכן הוא לאחרים כותבין פרוזבול:

שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול. רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו

כותבין לאיש על נכסי אשתו - כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פירות:

. וליתומים על נכסי אפוטרופין:

על נכסי אפוטרופין - שלווין לצורך היתומים והיתומים אין להם קרקע:

(ז) כוורת דבורים

כוורת דבורים וכו׳ - כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר, ואם היתה מונחת על גבי יתדות הכל מודים שהיא ככלים ואינה כקרקע, לא נחלקו אלא שמונחת על גבי קרקע ואינה מחוברת בטיט:

. ר' אליעזר א

ר״א אומר הרי היא כקרקע - ונקנית בכסף בשטר ובחזקה כקרקע:

ומר הרי היא כקרקע. וכותבין עליה פרוזבול

וכותבין עליה פרוזבול - אם יש ללוה כוורת כאילו היה לו קרקע:

. ואינה מקבלת טומאה

ואינה מקבלת טומאה - כדרך שהקרקע המחובר אינו מקבל טומאה:

במקומה. והרודה

והרודה - מחלות דבש שבתוכה בשבת חייב חטאת כתולש דבר ממקום חבורו, דכתיב (שמואל א י״ד:כ״ז) ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואין הל׳ כר״א:

ממנה בשבת חייב. וחכמים אומרים אינה כקרקע. ואין כותבין עליה פרוזבול. ומקבלת טומאה במקומה. והרודה ממנה בשבת פטור:

(ח) המחזיר חוב בשביעית

המחזיר חוב בשביעית - בסוף שביעית דהיינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה, שנאמר (דברים ט״ו:א׳) מקץ שבע שנים:

יאמר לו

אמר לו אעפ״כ - א״ל הלוה אעפ״כ אני רוצה לפרוע לך:

משמט אני. אמר לו אף על פי כן. יקבל ממנו

יקבל ממנו - ולא עוד אלא שמותר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני:

. שנא' (דברים טו, ב) וזה דבר השמטה. כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו. יאמר להם רוצח אני. אמרו לו אף על פי כן. יקבל מהם. שנאמר (דברים יט, ד) וזה דבר הרוצח:

שנאמר וזה דבר השמטה - כלומר דבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדבור ראשון שאמר משמט אני סגי ואין צריך שיאמר וישנה שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דבור ראשון, וכן וזה דבר הרוצח:

(ט) המחזיר חוב בשביעית

המחזיר חוב בשביעית - לוה שאומר למלוה אעפ״כ, ומחזיר לו מעותיו רוח חכמים נוחה הימנו:

. רוח חכמים נוחה ממנו. הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו. לא יחזיר לבניו

לא יחזיר לבניו - אינו חייב להחזיר לבניו אם מת הגר:

. ואם החזיר רוח חכמים נוחה

ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו - ודוקא לבניו שנתגיירו עמו משום דעובד כוכבים יורש את אביו מן התורה דכתיב (דברים ב׳:ה׳) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, ואם לא יחזיר לבניו יש לחוש שמא יחזרו לסורם שיאמרו אם היו עובדי כוכבים היו יורשים אביהם והיו צריכין להחזיר להם. אבל אם היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה דמעולם לא ירשו את אביהם מן התורה ולא היתה ירושה זו ראויה להם לעולם אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם, והמחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו:

ממנו. כל המטלטלין נקנין במשיכה

כל המטלטלין נקנין במשיכה - וכל זמן שלא משך יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואע״פ שנתן המעות אין המעות קונות עד שימשוך החפץ הנקנה, ואעפ״כ המקיים את דבריו ואינו חוזר בו ואפילו לא משך רוח חכמים נוחה הימנו, דהכי תניא איפת צדק והין צדק (ויקרא י״ט:ל״ו) שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק:

. וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו: