009_מסכת שביעית פרק ט

שביעית פרק ט

(א) הפיגם

הפיגם - עשב שקורין רוט״א בלע״ז:

והירבוזין

והירבוזין - אספרג״י בלע״ז. והשוטים הם אספרג״י של שדות אותן שאינן של גנות:

השוטים והחלגלוגית. כוסבר שבהרים. והכרפס

והחלגלוגות - בערבי רגל״א ובלע״ז ווירדולאג״ש.

וכוסבר - קוליאנד״ר בלע״ז. ודוקא של הרים אבל של גינה חשוב הוא. וכן כרפס. של נהרות דוקא אבל לא של גינה:

כרפס - אפיי״ו בלע״ז:

שבנהרות. והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית. שאין כיוצא בהם נשמר. רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין. שלא נחשדו

גרגיר - אוריג״א בלע״ז:

שבאפר - הגדל באחו. אבל של גינה חשוב הוא:

פטורים מן המעשר - בכל השנים כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהן נשמר שאינן נחשבין בעיני בעליהן ומפקירין אותן, והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך:

ונלקחים מכל אדם בשביעית - לפי שאין דרך לשמרן. דכל דבר שדרך לשמרו אסור לקנות אותו מעם הארץ בשביעית שהוא חשוד לשמור הפירות ושלא להפקירן והלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור. וכל הנך דמתניתין שחזקתן שאין משמרין אותן מותר ליקח מהן מעם הארץ כדי מזון ג׳ סעודות בלבד ולא יותר, שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, אף על פי שהפירות הן מן ההפקר, יותר ממזון ג׳ סעודות, מפני שהוא חשוד לאצור הדמים ואינו נוהג בהם קדושת שביעית:

שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה - להביאם מן השמור. ואין הלכה כר״י:

עליהן עוברי עבירה. ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין. חוץ מספיחי כרוב. שאין כיוצא בהם בירקות שדה. וחכמים אומרים כל הספיחין

כל הספיחין מותרין - לקחת מכל אדם דמחזקינן להו שאינם מן השמור:

אסורין:

חוץ מספיחי כרוב - שחזקתן מן השמור:

לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה - שאין גדלים כמותן במדבר. ואין הלכה כר״ש:

(ב) שלש ארצות

שלש ארצות - בא״י חלוקות זו מזו לענין ביעור. וביעור האמור בכל מקום בשביעית הוא שכל זמן שאין נמצא בשדה מאותו המין שאסף אליו בבית חייב לבער אותו המין מן הבית מיד. כגון אם לקט תאנים ועשה מהן גרוגרות, אינו יכול לאכול מאותם גרוגרות אפילו בשנה השביעית אלא כל זמן שנמצאים תאנים מחוברות לאילן, וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער הגרוגרות שבביתו, או לאכלן כולן מיד, או להפקירן עד שלא ישאר מהם בביתו, דכתיב (ויקרא כ״ה:ז׳) ולבהמתך ולחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. והשתא קאמר שארץ ישראל כולה נחלקת לשלשה חלקים לענין ביעור, וכל חלק וחלק ממנה נחלק לשלשה חלקים:

לביעור. יהודה ועבר הירדן. והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת. גליל העליון. וגליל התחתון. והעמק. מכפר חנניה ולמעלן. כל שאינו מגדל

כל שאינו מגדל שקמים גליל העליון - שהשקמים אין גדלים אלא בשפלה, וסימן לדבר כשקמים אשר בשפלה (מלכים א ו):

שקמין גליל העליון. ומכפר חנניה ולמטן. כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון. ותחום טבריא. העמק. וביהודה ההר שפלה והעמק. ושפלת לוד

ותחום טבריה - הוא העמק אלו הג׳ הם מהגליל:

ההר והשפלה והעמק - הם שלשה חלקים של ארץ יהודה:

שפלת לוד - והר [שלה] לוד. ומבית חורון עד הים. הם שלשה חלוקות של עבר הירדן, ושפלת לוד כשפלת הדרום דכל זמן שאוכל בשפלת [הדרום] אוכל בשפלת [לוד], וההר של שפלת לוד אוכלים בו כל זמן שאוכלים בהר המלך:

כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך. מבית חורון ועד הים מדינה אחת:

מבית חורון ועד הים מדינה אחת - וכל זמן שלא כלה לחיה מאחת מן המקומות שביניהם יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד שלא כלה בו לחיה מן השדה:

(ג) ולמה אמרו

ולמה אמרו ג׳ ארצות - הואיל ושלש ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות, למאי הלכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא:

שלש ארצות. שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. רבי שמעון אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה. ושאר כל הארצות כהר המלך

שיהיו אוכלים בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה - אוכלים ביהודה עד שיכלה האחרון שבג׳ ארצותיה, וכן בגליל, וכן בעבר הירדן. אבל אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל, ולא בגליל על ידי אותן שביהודה, דגמירי דאין חיה שביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל, ומגליל ליהודה, אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה:

ושאר כל הארצות כהר המלך - שאר כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים על ידי הפירות הנמצאים בהר המלך והוא היה רב הפירות ואחרון מכל שאר ארצות שבארץ ישראל:

. וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים:

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים - כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים זיתים ותמרים על ידי ארץ אחת שלא כלו בה הזיתים והתמרים לחיה מן השדה, בין שתהיה הארץ ההיא ביהודה או בעבר הירדן או בגליל. ואין הלכה כרבי שמעון:

(ד) אוכלין על המופקר. אבל לא על השמור. רבי יוסי מתיר אף על השמור. אוכלין על הטפיחין. ועל הדופרא

אוכלים על המופקר - אוכלים ממה שבבית על ידי שמצוי מאותו המין בשדה במקום מופקר. אבל אם פסק וכלה אותו המין ממקום המופקר. אע״פ שנמצא ממנו במקום השמור בבתים או בגנות חייב לבער. כדאמרן כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:

ר׳ יוסי מתיר אף על השמור - ואין הלכה כרבי יוסי:

אוכלים על הטפיחים - על מה שמשימים העופות בטפיחים, שהן כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו. ואוכלים ממה שבבית כל זמן שמצוי מאותו המין בטפיחים:

ועל הדופרא - אילן שעושה פירות שני פעמים בשנה, אוכלים בראשון עד שיכלה האחרון שבמינם:

. אבל לא על הסתווניות

אבל לא על הסתווניות - אין אוכלין בענבים על ידי הענבים הגדלים בימות הסתיו:

. רבי יהודה מתיר

רבי יהודה מתיר - לאכול בענבים על ידי הסתווניות כל זמן שבכרו קודם שיכלה הקיץ. ואין הלכה כרבי יהודה:

כל זמן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ:

(ה) הכובש שלשה כבשים

הכובש שלשה כבשים - שלשה מיני ירק:

בחבית אחת

בחבית אחת - של חומץ או של ציר, כדי שיתקיימו שלשה מיני הירק יחד:

. רבי אליעזר אומר

רבי אליעזר אומר אוכלים על הראשון - וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן, דתנן לעיל פרק ז׳ שביעית אוסרת במינה במשהו שלא במינה בנותן טעם:

אוכלין על הראשון. רבי יהושע אומר אף על האחרון

רבי יהושע אומר אף על האחרון - על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע״פ שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דרבי יהושע הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה, דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתירה הוא דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו׳, אלא קרא לכבושים הוא דאתא והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית, שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה שעדיין לא כלה, אע״פ שעיקר הפרי כלה אעפ״כ תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער:

. רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. והלכה כדבריו. רבי שמעון אומר כל ירק אחד

כל ירק אחד הוא - לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו, אלא אע״פ ששלשתן כלו מן השדה הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל ע״י שאר ירקות ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה, והלכה כר״ג דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:

לביעור. אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה:

(ו) המלקט עשבים לחים

המלקט עשבים לחים - אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן:

עד שייבש המתוק. והמגבב ביבש

המגבב ביבש - המלקט בעשבים יבשים, אוכלן בלא ביעור:

עד שתרד רביעה שניה

עד שתרד רביעה שניה - שהיא בשנה בינונית בכ״ג במרחשון, משם ואילך חייב לבער:

. עלי קנים ועלי גפנים עד שישרו מאביהן. והמגבב

מגבב - תרגום לקושש קש לגבבא:

ביבש עד שתרד רביעה

רביעה - על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה כזכר זה שרובע את הנקבה. פ״א שמרביץ העפר ומשכיבו, תרגום רובץ רביע:

שניה. רבי עקיבא אומר. בכולן

ועלי גפנים - לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר במחובר לאילן:

שישורו - שיפלו:

והמגבב ביבש - בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער:

בכולן - בין עשבים בין קנים וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כר״ע:

עד שתרד רביעה שניה:

(ז) כיוצא בו המשכיר בית לחברו עד הגשמים. עד שתרד רביעה שניה. המודר הנאה מחברו עד הגשמים. עד שתרד רביעה שניה. עד אימתי עניים נכנסים

עניים נכנסים לפרדסאת - בשאר שני שבוע ליטול לקט שכחה ופאה, וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית:

לפרדסות. עד שתרד רביעה שניה

עד שתרד רביעה שניה - מפני מותרות פירות שביעית שנשארו בה:

. מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית

בתבן ובקש של שביעית - דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של [אבוד], משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד. אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית:

. משתרד רביעה שניה:

(ח) מי שהיו לו פירות שביעית. והגיע שעת הביעור

והגיע שעת הביעור - זמן ביעור הפירות לפי מקומן כדתנן לעיל שלש ארצות לביעור ובברייתא [פסחים נג] שנינו אוכלים בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים, וכולן של שנה השמינית. וזמנים הללו בסתם שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו אבל בידוע הכל לפי מה שכלו:

. מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים. דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר. אחד עניים

מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד - מאנשי ביתו, ואחר כך מחלק לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול:

ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים - דכתיב (שמות כ״ג:י״א) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, אביוני עמך ולא עמך:

אחד עניים ואחד עשירים - קרי ביה ואכלו אביוני וגם עמך. והלכה כרבי יוסי:

. ואחד עשירים. אוכלין אחר הביעור:

(ט) מי שהיו לו פירות שביעית. שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה. רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן

רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן - אע״פ שפירות הללו בהיתר נלקטו לאכלן בקדושת שביעית, מכל מקום סבר ר׳ אליעזר דאסור לזה שנתנו לו פירות הללו לאכלן לבדו, אלא ינתנו שיאכלם הוא עם אחרים, דר׳ אליעזר לטעמיה דסבר כב״ש, דאמרי [לעיל מ״ב פ״ד] אסור לאכול פירות שביעית בטובה, כלומר להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית דרחמנא אפקרינהו, הילכך זה שנתנו לו פירות שביעית במתנה או נפל לו בירושה אסור שיאכלם לבדו שלא יחזיק טובה למי שהורישם לו או שנתנם לו במתנה, אלא יאכל אותם עם אחרים כדי שלא יהא אוכל פירות שביעית בטובה:

. וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם. האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה

וחכ״א אין החוטא נשכר - חכמים לדבריו דר״א קאמרי ליה, לדידן מותר לאכול פירות שביעית בין בטובה בין שלא בטובה, אלא לדידך דאמרת אסור לאכול פירות שביעית בטובה היכי קאמרת ינתנו לאוכליהן ושריית למי שנתנו לו פירות שביעית במתנה לאכלן עם אחרים, והלא מצינו חוטא נשכר שאוכל אותן עם כל בני אדם, והדין נותן לפי דבריך שימכרו לאוכליהן שיפרע אותם מה שהן שווין כדי שלא יהא חוטא נשכר והדמים יתחלקו לכל אדם. ואין הלכה כר״א:

האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה - דלא תימא אין חלה בשביעית משום דכתיב לאכלה ולא לשריפה וחלה אם נטמאת טעונה שריפה, קמ״ל דראשית עריסותיכם אמרה תורה, מאיזו עסה שתהיה חלה תרימו:

. חייב מיתה: