002_מסכת שביעית פרק ב

שביעית פרק ב

(א) עד אימתי

עד אימתי - שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן:

חורשין בשדה הלבן ערב שביעית. עד שתכלה הליחה

הליחה - לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים:

. כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות. אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד

מקשאות ומדלעות - קשואים ודלועים אבל משם ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:

נתת תורת כל אחד בידו - זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי:

ואחד בידו אלא בשדה

אלא בשדה לבן - שעתיד לזרעה אחר החרישה וצריך שתהא רוב ליחה קיימת אין חורשים אלא עד הפסח:

הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת:

ושדה אילן - שהיא נטועה כבר אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת שאין חורשין אותה אלא כדי שירדו הגשמים בעומק הקרקע הלכך חורשים בה עד העצרת. וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרינן לעיל בפרק קמא שרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח ועצרת וביטלום, ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית:

(ב) מזבלין

מזבלין - מכניסין להם זבל:

ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה. וכן בבית השלחין

מעדרים - חופרים בעיקרי האילנות שכל דבר שהוא לצורך פירות של ששית מותר בתוספת שביעית, ודבר שאינו אלא לצורך תקון האילן אסור, אלא אם כן הוא דבר שאפילו בשביעית עצמה אין איסורו אלא מדברי סופרים ובתוספת שביעית לא גזור:

בית השלחין - שאין די לה במי גשמים וצריך להשקותה, תרגום והוא עיף (בראשית כה) והוא משלהי:

. מיבלין

מיבלין - חותכין היבלת. מומין הנולדין באילן:

מפרקין

מפרקין - העלין מעל האילן להקל מעליו:

מאבקין

מאבקין - שרשים המגולים מכסים אותן באבק:

מעשנין

מעשנין - תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו:

עד ראש השנה. רבי שמעון אומר אף נוטל

אף נוטל את העלין - בשביעית עצמה, ותנא קמא לא אמר אלא מפרקין את העלין בתוספת שביעית לבד. ואין הלכה כר׳ שמעון:

הוא את העלה מן האשכול בשביעית:

(ג) מסקלין

מסקלין - מסירין את האבנים:

עד ראש השנה. מקרסמין

מקרסמין - כמו מכרסמין בכ״ף, לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהילים פ׳:י״ד), כלומר כורתים וחותכין הענפים היבשים מן האילן:

מזרדין

מזרדין - הענפים הלחים כשהם מרובין רגילים לקצצן ומניחין מקצת מהן וזהו זירוד:

מפסלין

מפסלין - שנוטל את הפסולת. ויש מפרשים מפסלין לשון פסל לך (שמות ל״ד:א׳) שחותכים כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה:

עד ראש השנה. רבי יהושע אומר כזירודה וכפיסולה של חמישית

כזירודה וכפיסולה של חמישית וכו׳ - תנא קמא לא שרי אלא עד ראש השנה של שביעית. ור׳ יהושע סבר כשנת חמישית כן ששית מה חמישית נכנסת לששית כך ששית נכנסת לשביעית, וכמו שמזרדין של חמישית בששית כך מזרדין של ששית בשביעית.

. כך של ששית. רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן. רשאי אני בפיסולו:

ור׳ שמעון אומר - מעצרת ואילך שהוא נאסר בעבודת האילן נאסר נמי בזירוד ופיסול. ושלש מחלוקות בדבר, והלכה כתנא קמא:

(ד) מזהמין את הנטיעות

מזהמין את הנטיעות - כשקליפת האילן נושרת מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן. ויש מפרשים מזהמין שמושחים האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן הריח או שימותו:

. וכורכין אותן. וקוטמין אותן

וכורכים - יש מפרשים שכורכים דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה. ויש מפרשים כורכים הענפים זו עם זו וקושרין אותם למעלה בראשיהם שלא יהיו נטושים על הארץ:

וקוטמין אותן - יש מפרשים לשים בשרשיהם אפר, תרגום אפר קטמא. ויש מפרשים שובר הראשים, כמו נקטם ראשו [סוכה כט]:

. ועושין להם בתים. ומשקין אותן עד ראש השנה. רבי אלעזר בר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף בשביעית. אבל לא את העיקר:

ועושים להם בתים - רגילים לעשות לאילן גדר אמה סביבותיו וממלאים אותו עפר. ויש מפרשים שעושים לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצנה:

על הנוף - של האילן, אבל לא על העיקר שלא יעשה בשביעית כדרך שעושה בשאר השנים. ואין הלכה כרבי אליעזר בר׳ צדוק, אלא אסור להשקות האילן בשביעית בין על הנוף בין על העיקר:

(ה) סכין את הפגים

סכין את הפגים - פירות שלא נגמר בשולן סכין אותן בשמן כשהן מחוברים לאילן למהר בשולן. ופעמים שמנקבים אותן ומשימים שמן בתוך הנקב אי נמי מנקבים הפגים כדי שיכנסו בהם גשמים ויתבשלו מהרה:

. ומנקבים אותם עד ראש השנה. פגי ערב שביעית

פגי ערב שביעית - פירות שאין מתבשלים עד תשרי של שביעית, אין סכין ואין מנקבין אותן בששית מאחר שאין נגמר בשולן עד שתכנס שביעית, ואפילו במקום שנהגו שלא לסוך אסר תנא קמא. ור׳ יהודה מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שלא נהגו לסוך, דבמקום שלא נהגו לסוך לא מחזיא סיכה עבודה ושרי:

שנכנסו לשביעית ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית. לא סכין ולא מנקבין אותן. רבי יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אינן סכין. מפני שהיא עבודה. מקום שנהגו שלא לסוך סכין. רבי שמעון מתיר באילן. מפני שהוא רשאי בעבודת האילן:

ר׳ שמעון מתיר באילן - שהוא מלא פירות שביעית לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית, מפני שהוא רשאי בעבודת האילן אע״פ שהפירות קדושים בקדושת שביעית. והלכה כתנא קמא:

(ו) אין נוטעין ואין מבריכין

מבריכין - כופפים זמורת הגפן בארץ ומכסים אותה בעפר:

ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום

מרכיבים - מביאים ענף של אילן ומרכיבין אותו על גב אילן אחר שהוא ממינו:

פחות משלשים יום - בגמרא במסכת ראש השנה מוכיח דהנך שלשים יום דקליטה לתנא קמא, ושלשה ימים דרבי יהודה, ושתי שבתות דר׳ יוסי ור׳ שמעון, צריכין קודם שלשים יום דתוספת שביעית, דבעינן שתקלוט הנטיעה קודם תוספת שביעית, וכולהו סבירא להו תוספת שביעית שלשים יום, הלכך לתנא קמא דאמר אין קליטה פחותה משלשים יום צריך שלשים דקליטה ושלשים דתוספת, לר׳ יהודה דאמר בשלשה ימים הוי קליטה צריך שלשה דקליטה ושלשים דתוספת, לדברי רבי יוסי ור׳ שמעון דאמרי שתי שבתות צריך שתי שבתות לקליטה ושלשים לתוספת. ופירוש קליטה שתהא הנטיעה נקלטת ונאחזת בשרשיה בארץ. והלכה כרבי יוסי ור׳ שמעון:

לפני ראש השנה. ואם נטע. או הבריך. או הרכיב יעקור. רבי יהודה אומר. כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים. שוב אינה קולטת. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים. לשתי שבתות:

(ז) האורז

האורז - בלע״ז רי״ש:

. והדוחן. והפרגין

ודוחן - מילי״ו:

והפרגין - כעין רמון מלא זרע והזרע שלו מקשקש בתוכו, וקורין לו בערבי כשכ״ש ובלע״ז פפאוור״ו:

. והשומשמין

והשומשמין - כמין זרע ארוך, ובארץ ישראל ממנו הרבה וקורין לו בערבי סומס״ס:

שהשרישו לפני ראש השנה. מתעשרין לשעבר. ומותרין בשביעית

מתעשרים לשעבר - כמעשר שנה שעברה, אם היתה שנה ראשונה ושניה של שמיטה, מעשר שני, ואם שלישית מעשר עני:

ומותרין בשביעית - כיון שהשרישו בשנה ששית לפני ראש השנה של שביעית אין בהם קדושת שביעית:

. ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה:

ומתעשרין לשנה הבאה - כשנת לקיטתן כיון דבאותה שנה השרישו. ואם היא שנה שביעית אין מתעשרין כלל ויש להן קדושת שביעית. אע״ג דבאילן אזלינן בתר חנטה, ובירק בתר לקיטה, ובתבואה וזיתים בתר שליש, כלומר כשיביאו שליש בשולן אז נתחייבו במעשרות, מ״מ באורז ודוחן ופרגין ושומשמין דאין לוקטים אותם כאחד ואין מביאים שליש בשולם כאחד אין הולכים בהם אלא אחר השרשה, דבשנה אחת משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעים אותם:

(ח) רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי

פול המצרי - פאשול״י בלע״ז:

שזרעו לזרע

שזרעו לזרע - כדי להוציא ממנו זרע לזרוע ולא לאכילה:

בתחלה כיוצא בהן. רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין

כיוצא בהם - בתר השרשה, כאורז ודוחן, בין לענין מעשרות בין לענין שביעית. ודוקא שזרעו לזרע אבל זרעו לירק אזלינן בתר לקיטה כירק:

הגמלונין - הגסים:

כיוצא בהן. רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו

משתרמלו - שהוקשו ונעשו כמין כיס. ודוגמתו בתרמילו [שבת לא] שהוא כיס של רועים:

לפני ראש השנה:

(ט) הבצלים הסריסים

הבצלים הסריסים - שאין עושים זרע כשאר בצלים:

ופול המצרי

ופול המצרי - שזרעו לירק, דאי זרעו לזרע הא תנן לעיל דאזלינן ביה בתר השרשה אפילו לא מנע מהן מים:

שמנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה. מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית. ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. ושל בעל

שמנע מהן מים שלשים יום - יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמספקת במי גשמים, הלכך מתעשרין לשעבר:

ושל בעל - שדה שהיא בעמק ומלוחלחת ואין צריך להשקותה, ומכל מקום לירק צריכה השקאה, משום הכי קתני שמנע מהם מים שתי עונות, זמן השקאתה שרגילין להשקותה קרי עונה. והלכה כחכמים:

שמנע מהם מים שתי עונות. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שלש:

(י) הדלועין שקיימן לזרע. אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית. ואם לאו אסור לקיימן בשביעית

הוקשו - נתיבשו ונעשו קשין:

אסור לקיימן בשביעית - שפירות שביעית אסור להניחן לזרע:

. התמרות

התמרות - הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה, וכמוהו נקטם ראשו ועלתה בו כתמרה בפ׳ לולב הגזול (סוכה לג) פירוש אחר תמרות כעין לולבי גפנים:

שלהם. אסורות בשביעית. ומרביצין בעפר לבן

מרביצין בעפר לבן - כלומר משקים שדה לבן. וכן הלכה שמשקים שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמשקים אותו בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית:

דברי רבי שמעון. רבי אליעזר בן יעקב אוסר. ממרסין באורז

ממרסין באורז - משקין עפר האורז ומערבין אותו במים, כמו נתנו לממרס ביומא [פ״ד מ״ג]:

בשביעית. ר' שמעון אומר אבל אין מכסחין:

אבל לא מכסחין - שאין חותכים העלין של האורז, תרגום לא תזמור לא תכסח. והלכה כרבי שמעון: