009_מסכת כלאים פרק ט

כלאים פרק ט

(א) אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים

אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים - דכתיב (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים. שעטנז כלל צמר ופשתים פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא. וצמר הוא צמר רחלים ואילים בלבד דכתיב (מלכים ב ג׳:ד׳) ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר, אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים אבל שאר צמר צריך ליתן שם לווי, צמר גמלים צמר ארנבים צמר עזים:

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים - דכתיב (ויקרא י״ג:מ״ז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בגד פשתים:

. אין הכהנים

אין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים - דבבגדי כהנים כתיב שש ובד, והוא פשתן שעולה בד בבד, כלומר קנה יחידי מכל גרעין ואין שני קנים עולים מגרעין אחד. ובאבנט כתיב תכלת וארגמן ותולעת שני. ותכלת, צמר צבוע בדם חלזון. וארגמן, צמר צבוע בצבע אדום ששמו ארגמן והוא לאכ״א בלע״ז. ותולעת שני, הוא צמר צבוע בצבע אדום שקורין כרמז״י:

לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים. צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן

שטרפן - שערבן:

זה בזה. אם רוב מן הגמלים מותר

מותר - לערב עמהן פשתן לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים:

. ואם רוב מן הרחלים אסור. מחצה למחצה אסור. וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה:

וכן פשתן וקנבוס - שנתערבו והרוב מן הקנבוס מותר להביא צמר ולערב עמהם:

(ב) השיריים והכלך

השיריים והכלך - מינים של משי הן, והכלך גדל בכרכי הים ותבניתו כתבנית הזהב, והוא רך ביותר ודומה לצמר:

. אין בהם משום כלאים אבל אסורים

אבל אסורים - דאתי לאחלופי בצמר ופשתים. ומפני שלא היו מצויין ביניהם לא היו מכירים בהן ואתי לאחלופי הלכך אסורים מפני מראית העין. אבל האידנא שהמשי מצוי בינינו והכל יודעים ומכירים בו אין אסור שום מין של משי בצמר או בפשתים, וכן הקנבוס שרי בין בצמר בין בפשתים שהכל מכירים בו:

מפני מראית העין הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים

הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים - לפי שהן עשויין לשכיבה והתורה אמרה (ויקרא י״ט:י״ט) לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך. והני מילי כשהן קשים ורקנים ונתונים על גבי אצטבא אז הן מותרין כשאין בשרו [נוגע] בהם, אבל אם הם רכים או מלאים או אפילו רקנים ומונחים על גבי מטה אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהם אסור לישן עליה לפי שנכפפים תחתיו ונכרכים על בשרו:

. ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהן. אין עראי לכלאים

אין עראי לכלאים - דלבישת עראי לבישה היא:

. ולא ילבש כלאים אפילו על גבי עשרה

אפילו על גבי עשרה - ואע״פ שאינו נהנה מן הכלאים:

אפילו לגנוב את המכס:

את המכס - ראיתי לקצת מרבותי שפירשו כגון במקום שהיהודים פורעים מכס למוכס העומד מאליו, ולובש כלאים כדי שלא יכיר שהוא יהודי. ולי נראה לגנוב את המכס לפי שאין אדם נותן מכס מבגדים שהוא לובש. וסתם משנה זו [סברה] דבר שאין מתכוין אסור, ופליגא אאידך סתמא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן:

(ג) מטפחות הידים

מטפחות הידים - שמנגבים בהם כשנוטלים את הידים:

. מטפחות הספרים

מטפחות הספרים - שנותנים על גבי ספר תורה:

. מטפחות הספג. אין בהם משום כלאים. רבי אלעזר אוסר. ומטפחות הספרים. אסורות משום כלאים:

ומטפחות ספג - שמנגב בהם כל גופו אחר שרחץ:

ר׳ אלעזר אוסר - מטפחות ידים לפי שפעמים מחמם בה ידיו, ומטפחות ספרים פעמים שמשימה בחיקו ומתחמם, ומטפחות הספג פעמים שרואה את רבו ומתעטף בה. והלכה כר״א:

מטפחות ספרים - המגלחים בני אדם, ופורסים עליהם מטפחת כדי שלא יתלכלכו בגדיהם:

אסורים משום כלאים - ובהא מודה ת״ק לפי שיש להן בית ראש ולובשים אותן דרך מלבוש, והכי מוכח בירושלמי:

(ד) תכריכי המת

תכריכי המת - שהמת נקבר בהם אין בהן משום כלאים דכתיב (תהילים פ״ח:ו׳) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות:

. ומרדעת של חמור. אין בהם משום כלאים. לא יתן המרדעת על כתיפו אפילו להוציא עליה זבל:

ומרדעת חמור - היא קשה יותר מכרים וכסתות, הלכך אפילו בשרו נוגע לא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו. ודוקא כשהכלאים נכרים ונראים בה אבל בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור, דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו, הואיל ואין הכלאים ניכרים:

(ה) מוכרי כסות

מוכרי כסות מוכרים כדרכן - לובשים בגדי כלאים להראות לקונה מדת ארכו ורחבו, ובלבד שלא יתכוונו להנאתן. ואע״ג דאם מתכוון איכא איסורא דאורייתא, כי לא מתכוון שרי לכתחילה. וכן הלכה:

מוכרין כדרכן. ובלבד שלא יתכונו בחמה. מפני החמה. ובגשמים. מפני הגשמים. והצנועים

והצנועים - המחמירים על עצמן:

. מפשילין במקל:

מפשילין במקל - נותנים המקל על כתפיהם והכלאים מונחים בקצהו ואין כתפיהם נוגעות בכלאים:

(ו) תופרי כסות תופרין כדרכן

תופרין כדרכן - מניחין הכלאים על הברכים ועל השוקים כשהן תופרים:

. ובלבד שלא יתכונו בחמה. מפני החמה. ובגשמים. מפני הגשמים. והצנועים. תופרים בארץ:

(ז) הברסין והברדסין

הברסין והברדסין - שניהם עשויין מצמר ומכסים בה את המטות אלא שאלו דקין ואלו עבין:

והדלמטיקיון. ומנעלות הפינון לא ילבש בהן עד שיבדוק

דולמטיקיון - בתי שוקים, קאלצי״ש בלע״ז:

מנעל הפינון - מנעל שעושות מפסולת הצמר:

עד שיבדוק - שמא יש פשתן מעורב בהן:

. רבי יוסי אומר הבאים מחוף הים וממדינת הים

הבאים מחוף הים וממדינת הים - מחוף הים שהוא במדינת הים:

. אינן צריכין בדיקה. מפני שחזקתן בקנבוס. ומנעל של

שחזקתו מן הקנבוס - משנה זו נשנית בראשונה בזמן שלא היה הפשתן מצוי בכל מקום, אבל בזמן הזה שהפשתן מצוי בכ״מ כולם צריכים בדיקה הלכך הלוקח בגדים תפורים מן הנכרי בזמן הזה לא ילבש עד שיבדוק יפה:

ומנעל של זרב - מנעלים של עור ומחופים בפנים בלבדים או בצמר עב ומגיעין עד הירך, כעין אותן שקורין בורזקיש בלע״ז ובערבי כופ״ש. ולפי שעשוין לחמם הרגל קרויין של זרב לשון יזורבו נצמתו (איוב ו):

זרד. אין בו משום כלאים:

אין בו משום כלאים - אין חוששין שמא פשתים מעורב בהם:

(ח) אין אסור משום כלאים. אלא טווי וארוג שנאמר (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז. דבר שהוא שוע טווי ונוז

שוע טווי ונוז - שוע סרוק במסרק ושוע חלק. איש חלק מתרגמינן גבר שעיע:

. רבי שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז

נוז - שזור דהיינו ב׳ חוטין שזורין יחד. ועיקר כלאים מן התורה שיהיה הצמר סרוק וטווי ושזור לבדו, וכן הפשתן סרוק וטווי ושזור לבדו, ואח״כ יהיו ארוגים יחדו או מחוברים יחד בשתי תכיפות דהוו כאריג. ומש״ה איצטריך קרא למשרי כלאים בציצית לפי שחוטי תכלת שזורים הם דכתיב פתיל תכלת טווי ושזור, וכן חוט לבן, וכשמחברן יחד בשתי תכיפות הוו כלאים גמורים דאורייתא. והא דתנן הכא אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר (דברים כג) לא תלבש שעטנז, לאו למדרש אריג משעטנז דאריג מיחדו נפקא דדרשינן מיניה דאף שתי תכיפות הוי חבור, ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי. וראיתי לאחד מרבותינו שפירש שוע טווי הצמר לבד והפשתים לבד, ונוז כלומר ואח״כ נוז דהיינו שניהם ארוגים יחד והכי מתישב לישנא דמתניתין שפיר טפי, והכי משמע בירושלמי ופירושים הרבה מצאתי לרבותי בפירוש שוע טווי ונוז וכולהו אית להו פרכא לבד מהאי דלית ליה פרכא:

נלוז ומליז - עקום ומעקם דרכי אביו שבשמים עליו. לשון אל ילוזו מעיניך (משלי ג׳:כ״א):

הוא את אביו שבשמים עליו:

(ט) לבדים אסורים מפני שהם שועים. פיו של צמר בשל פשתן

הלבדים - צמר טרוף בלא טוויה ואריגה ועושין ממנו בגד. ואם טרף צמר ופשתים יחד ועשה מהן בגד אסורים מדרבנן, דדוקא מן התורה הוא מצריך שלשתן שוע טווי ונוז אבל מדרבנן בחד מנייהו סגי או שוע או טווי או נוז, והנך כיון שהם שועין אסורים מדבריהם:

פיו של צמר בשל פשתן - האורגים אחר שמשלימים הבגד רגילים לעשות על שפתו [ג׳] וד׳ חוטין עב כדי שיתקיים הבגד והוא קרוי פיו, ואם הבגד של פשתן אסור לעשות פיו של צמר:

אסור. מפני שהם חוזרין כאריג. רבי יוסי אומר משיחות של ארגמן

מפני שחוזרין לאריג - מסבבין את האריג. פ״א דומין לאריג:

משיחות של ארגמן - יתירים וחבלים של צמר צבוע ארגמן:

אסורות

אסורות - לחגור על גבי חלוק של פשתן:

. מפני שהוא מולל עד שלא קושר

מפני שהוא מולל עד שלא קושר - שדרכן לחבר במלילה החגור של צמר עם החלוק של פשתן קודם שיקשר בה מתניו:

. לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן

לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן - שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זה בזה:

לחגור בו את מתניו. אף על פי שהרצועה באמצע:

אע״פ שהרצועה באמצע - כגון רצועה של עור שמשיחות של פשתן בראשה א׳ ומשיחות של צמר בראשה האחר וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה של צמר ושל פשתן זה בזה. דאי לאו הכי פשיטא דשרי שהרי מעשים בכל יום דבגדים של צמר משימים תחתיהם עורות טלאים שהם תפורים בפשתן:

(י) אותות הגרדין. ואותות הכובסים. אסורות משום כלאים. התוכף תכיפה א

אותות הגרדיים - דרך האורגים והכובסים לרשום שם הבעלים על הבגד במעשה רוקם כדי שלא יתחלפו של א׳ בשל חבירו. ואם הבגד של צמר ואותות של פשתן או איפכא אסור משום כלאים:

תכיפה א׳ - תחיבה אחת שתחב המחט בבגד פעם אחת בלבד:

חת. אינה חבור. ואין בה משום כלאים

אינו חבור - לטומאה ולטהרה. ואם נטמא אחד מהם לא נטמא חבירו, ואם הזה על א׳ מהם לא הזה על חבירו:

ואין בה משום כלאים - אם א׳ של צמר וא׳ פשתים וחברם בתכיפה אחת:

. והשומטה בשבת

והשומטה בשבת - על מנת לחזור ולתפור פטור, ולא הוי כקורע ע״מ לתפור שתי תפירות דחייב:

פטור. עשה שני ראשיה לצד א

עשה שני ראשיה לצד א׳ - כגון שהעביר המחט פעם א׳ ולא העביר כל החוט והעביר המחט פעם שנית ונמצאו שני ראשיה לצד א׳ וקשרן, דאם לא קשר שני ראשי החוט יחד אינו מתקיים:

חד חבור. ויש בה משום כלאים. והשומטה בשבת חייב. רבי יהודה אומר עד שישלש

עד שישלש - שיכניס ויוציא ויחזור ויכניס שלשה פעמים. ואין הלכה כר״י:

השק והקופה מצטרפין לכלאים:

השק והקופה מצטרפין לכלאים - אם חתיכת בגד צמר מחוברת לשק וחתיכת בגד פשתים מחוברת לקופה, וחברן יחד בשתי תכיפות מצטרפות, אע״פ שהן מחוברות לשני כלים, ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואינן חבור. וה״ה אם מחוברים לשאר כלים דהוי דינן כמו שק וקופה: