005_מסכת פאה פרק ה

פאה פרק ה

(א) גדיש שלא לוקט תחתיו

גדיש שלא לוקט תחתיו - מי שאסף והגדיש את העומרים למקום אחד בתוך השדה שעדיין לא לקטו שם העניים את הלקט:

כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים. הרוח שפזרה את העמרים

כל הנוגעות בארץ לעניים - דקנסוהו רבנן לפי שהגדיש על גב הלקט, ואפילו הגדיש חטים על גבי לקט של שעורים הוי כל הנוגע מן החטים בארץ לעניים:

הרוח שפזרה את העמרים - על גבי הלקט:

אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לעניים בכדי נפילה:

כדי נפילה - כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה, שהם ארבעה קבין לכור זרע, והכור הוא שלושים סאין. ומשום דאמר תנא קמא אומדים כמה לקט ראויה לעשות קא משמע לן רבן שמעון בן גמליאל אין הדבר צריך אומד שכבר קצוב ועומד כדי נפילה, בשלשים סאין של זרע רגיל ליפול ממנו בשעת קצירה ארבעה קבין וכך יתן לעניים:

(ב) שבולת שבקציר

שבולת שבקציר - שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצר, וראש אותה שבולת מגיע לקמה, אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית, שהקמה מצילתה דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו (דברים כ״ד:י״ט):

וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה הרי היא של בעל הבית ואם לאו הרי היא של עניים. שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו

מעשר שבולת אחת ונותן לו - לפי שחייב ליתן לו דבר מתוקן כמו שהיתה שבולת של לקט דפטורה מן המעשרות ואף על פי שעדיין לא נתמרח חל מעשר עליו כמו מעשר ראשון שהקדימו בשבלין שחל עליו שם מעשר אף ע״פ שעדיין לא נתמרח. וכיצד הוא עושה, מביא שתי שבלים מגדיש זה שנתערבה בו שבולת של לקט, ואומר על אחת מהן אם זו לקט מוטב, ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו השנית, ונותן לו את הראשונה. ובירושלמי פריך וניחוש שמא זאת השניה שקבע עליה המעשרות של לקט היא, וכיון שהיא פטורה מן המעשר אין המעשרות קובעים בה שאין מפרישין מן הפטור על החיוב, ומשני שלוקח שבולת שלישית ואומר אם השנייה שקבעתי בה המעשרות היא לקט ואינה יכולה להיות מעשר, הרי זו השלישית מעשר על הראשונה:

. אמר ר' אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שבולת אחת ונותן לו:

אמר רבי אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו - רבי אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידכו דפלגיתו עלי בעשיר שלקט פאה לעני שאני אומר זכה לו ואתון אמריתו דלא זכה לו, היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו, דהא אין בעל השדה יכול לזכות לו את הלקט לפי דבריכם, ונמצא דלקט זה לא בא ברשותו של עני, אלא לדבריכם מזכה את העני בכל הגדיש על מנת להחזיר דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ונמצאת אותה שבולת שהיא לקט באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת. ורבנן אמרי הכא עשו את שאינו זוכה כזוכה, וחשבינן להאי שבולת של לקט כאילו באה לידו של עני, אע״ג דלא זכה בה, לענין זה שיכול להחליפה באחרת. והלכה כחכמים:

(ג) אין מגלגלין בטופח

אין מגלגלין בטופח - מין קטנית דק, שקורין לו בערבי גילבא״ן. ורמב״ם פי׳ שהוא מין זרע שקורין לו קורטמ״ן ודומה לשעורים. ואומר ר״מ שאין מגלגלין זה המין עם שאר מיני זרעים, לקצור אותם ביחד, כי הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים יפול מזה המין הגרוע ונמצא מפסיד לעניים:

דברי ר' מאיר וחכמים מתירין מפני שאפשר:

וחכמים מתירים מפני שאפשר - שיפול לקט משאר זרעים כמו מן הטופח. והלכה כחכמים. פי׳ אחר אין מעלין מים בגלגל מן הבור להשקות את השדה או להרביצה עד שיהא משקה טופח עליה בשעה שהעניים באים בשביל הלקט, מפני שהוא מפסיד לעניים. וחכמים מתירין, מפני שאפשר שישומו ההפסד של עניים בזה ויתן בעל השדה כפי השומא שישומו עליו, ולר׳ מאיר דאמר אין מגלגלין שמין לבעל הבית הפסדו ונוטל מן העניים:

(ד) בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול. וכשיחזור לביתו ישלם. דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים עני היה באותה שעה:

עני היה באותה שעה - ופטור מלשלם. והלכה כחכמים:

(ה) המחליף עם העניים

המחליף עם העניים - נותן תבואה או פירות לעני בחלוף מה שלקט:

בשלו פטור

שלו פטור - מן המעשר. מה שנתן לו העני שהוא של לקט שכחה ופאה:

ובשל עניים חייב. שנים שקבלו את השדה

ושל עניים חייב - מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו, וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני:

שנים שקבלו את השדה - והם עניים:

באריסות

באריסות - למחצה לשליש ולרביע, והם נעשים כבעל הבית, ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) לא תלקט לעני, אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו, וחייב להפריש מעשר עני ולתת אותו לעני אחר. ודוקא כל אחד על חלקו נעשה כבעל הבית, ולא על חלק חבירו. הלכך מותרין ליתן זה לזה מעשר עני:

זה נותן לזה חלקו מעשר עני. וזה נותן לזה חלקו מעשר עני. המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני:

שקבלה ממנו למחצה - שזכה במחובר. אבל אם אמר ליה [שליש] מה שאתה קוצר, אין לו חלק אלא בתלוש, וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה, ואף על פי ששכחת העמרים בתלוש בשעת עמור, מכל מקום כאן פטור דלא קרינן ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש. וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל לרבי יהודה, היינו משום דקרינן ביה שדך. ומכל מקום מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט מאחר שעיקרו במחובר:

(ו) המוכר את שדהו המוכר מותר

המוכר שדהו - שמכר לו שדה וקמתה. אבל מכר את הקמה בלבד ושייר השדה לעצמו, שניהם אסורים בלקט שכחה ופאה, שאצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך:

המוכר מותר - בלקט שכחה ופאה אם הוא עני:

והלוקח אסור. לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו

על מנת שילקט בנו אחריו - שע״י כן הפועל מנכה לו מן השכירות, ונמצא פורע חובו משל עניים:

. מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא. או שהוא מסייע את אחד מהן. הרי זה גוזל את העניים על זה נאמר (משלי כב, כח) אל תסג גבול עולים:

אל תסג גבול עולים - כלומר אל תקרי עולם אלא עולים, אית דמפרשי אלו עולי מצרים שלא תשנה האזהרות שבתורה שנתנה ליוצאי מצרים, ואית דמפרשי עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם, וקרי להו עולים לשון כבוד, כדרך שקורין לעור סגי נהור:

(ז) העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית

ולא שכחו בעל הבית - כגון דבעל הבית בשדה, דקאי גביה וזכי ביה. אבל בעל הבית בעיר הוי שכחה אף על גב דלא שכחו בעל הבית:

. שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים. עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה:

(ח) המעמר לכובעות

לכובעות - לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילין לעשות עטרות של שבולין ולשום בראש:

ולכומסאות

לכומסאות - אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים ל״ב:ל״ד) הלא הוא כמוס עמדי:

לחררה ולעמרים

ולחררה - קצר מעט ועמר, כדי לגלגל עיסה לעשות חררה קטנה ע״ג גחלים. פ״א יש שקוצרים התבואה ומגדישים אותה במקום אחד עד שתתאסף. ואז נושאים אותה למקום שדשים התבואה, ומקום הדישה נקרא גורן, ומה שמגדישים על גבי קרקע נקרא כובעות, כדמות כובע שמשימין בראש, ומה שמגדישים בחפירה בארץ נקרא כומסאות, לשון כמוס עמדי, ומה שמגדישים בעגולה כדמות אבן הרחים נקרא חררה, ע״ש שהחררה עגולה:

ולעמרים - עשה עמרים קטנים, וסופו לעשות משנים ושלשה עומר אחד:

אין לו שכחה

אין לו שכחה - כלומר מה ששכח בשדה בשעה שמוליך לא׳ מן המקומות הללו אינו שכחה דכתיב (שם כט) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, מה קציר שאין אחריו קציר אף עמור שאין אחריו עמור, יצא אלו שיש אחריהן עמור:

. ממנו ולגורן יש לו שכחה

ממנו ולגורן יש לו שכחה - המוליך מאחת מהמקומות הללו לגורן ושכח עומר באחת מן המקומות הללו, הוי שכחה:

. המעמר לגדיש

המעמר לגדיש - ורוצה שישארו באותו מקום ושם ידוש אותם, יש לו שכחה:

יש לו שכחה. ממנו ולגורן

ממנו ולגורן - ואם נמלך עליהם אח״כ ומוליכם למקום אחר לדוש אותם, אין לו שכחה:

אין לו שכחה. זה הכלל כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה. למקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה. ממנו ולגורן יש לו שכחה: