006_מסכת פאה פרק ו

פאה פרק ו

(א) בית שמאי אומרים הבקר לעניים

בית שמאי אומרים הבקר לעניים - מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים דין הפקר יש לו, ופטור מן המעשר, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב אותם, מה תלמוד לומר תעזוב אותם, למד על עזיבה אחרת דהיינו הפקר, שהיא כזו, מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים:

הבקר ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמטה

אף לעשירים כשמטה - דכתיב (שמות כה) והשביעית תשמטנה ונטשתה, מה ת״ל ונטשתה, למד על נטישה אחרת דהיינו הפקר, שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים:

. כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ארבעת קבין ושכחו. בית שמאי אומרים אינו שכחה. ובית הלל אומרים שכחה:

(ב) העומר שהוא סמוך לגפה

לגפה - גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:

ולגדיש לבקר ולכלים

ולכלים - כלי המחרישה:

ושכחו בית שמאי אומרים אינו שכחה

בית שמאי אומרים אינו שכחה - פלוגתייהו דב״ש וב״ה בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שבית שמאי אומרים אינו שכחה שהרי זכה בו:

. ובית הלל אומרים שכחה:

ובית הלל אומרים שכחה - והא דתנן לקמן במתניתין העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים בית הלל לב״ש שאינו שכחה, זהו כשלא הניחו אצל הגפה או אצל הגדיש. פירוש אחר בש״א אינו שכחה אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסויים עתיד לזכרו, ובה״א שכחה כל זמן שלא החזיק בו. ומודים ב״ה שאם החזיק בו ואח״כ שכחו שאינו שכחה, כדאמרינן בסמוך:

(ג) ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח

ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח - לקמן בסמוך מפרש לה:

העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו מודים שאינו שכחה:

(ד) ואלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע

שנים שהתחילו מאמצע שורה - של עמרים, זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום:

השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם

ושכחו לפניהם - לאחר שהתחילו לעמר דלגו עומר ושכחוהו, הוי שכחה, דקרינן ביה לא תשוב לקחתו (דברים כ״ד:י״ט):

ולאחריהם את שלפניהם שכחה ואת שלאחריהם אינו שכחה. יחיד שהתחיל מראש השורה

ולאחריהם אינו שכחה - אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו, אינו שכחה. לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח:

יחיד שהתחיל מראש השורה - השתא מפרש להא דתנן לעיל ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. כגון שיש כאן עשר שורות של עשר עשר עמרין מסודרין בשורות מצפון לדרום, והתחיל לעמר בראש שורה אחת ושכח עומר אחד לאחריו, הוי שכחה, כיון שעבר ממנו ועמר עומר הסמוך לו קרינן ביה לא תשוב לקחתו, אבל אם שכח עומר אחד או שנים בסוף השורה, דהיינו לפניו, והניחם וחזר והתחיל לעמר מתחלת שורה שניה, לא הוי שכחה, דלא קרינן ביה לא תשוב, שאני אומר דעתו לעשות שורה אחרת מאותם שהניח ממזרח למערב. והיינו דתנן העומר שכנגדו מוכיח, שהעומרים [של] שורות אחרות מוכיחים על אלו שהניח שלא שכחן שראויין להתחשב עמהן בשורה אחרת:

ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה. ושלאחריו שכחה מפני שהוא בבל תשוב. זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה:

(ה) שני עומרים שכחה ושלשה אינן שכחה. שני צבורי זיתים וחרובין שכחה ושלשה אינן שכחה. שני הוצני פשתן

הוצני פשתן - כמו שנעקר הפשתן מן השדה נקרא הוצני, שעומד כמו הוצין:

שכחה ושלשה אינן שכחה. שני גרגרים

שני גרגרים - ענבים:

פרט. ושלשה אינן פרט. שני שבלים לקט ושלשה אינן לקט אלו כדברי ב

אלו כדברי ב״ה - וטעמייהו משום דכתיב (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב אותם, חד לעני וחד לגר, הרי שנים. ובית שמאי אמרי שלשה לעניים וארבעה לבעל הבית. דכתיב (דברים כ״ד:י״ט) לגר ליתום ולאלמנה יהיה, הרי שלשה לעניים:

ית הלל ועל כולן בית שמאי אומרים שלשה לעניים וארבעה לבעל הבית:

(ו) העומר שיש בו סאתים

העומר שיש בו סאתים אינו שכחה - דכתיב (שם) לא תשוב לקחתו, עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו, יצא זה של סאתים שאי אתה יכול להגביה כולו כאחת:

ושכחו אינו שכחה. שני עומרים ובהם סאתים רבן גמליאל אומר לבעל הבית וחכמים אומרים לעניים. אמר רבן גמליאל וכי מרוב העמרים יופי כח של בעל הבית או הורע כחו אמרו לו

אמרו לו יפה כחו - כדאמרינן שתים שכחה שלש אינן שכחה:

יופי כחו אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עמרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהא שכחה אמרו לו לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש

לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש - דין הוא שעומר אחד שיש בו סאתים לא יהיה שכחה, מפני שהוא כגדיש ואין שייך שכחה בגדיש:

תאמר בשני עמרים

תאמר בשני עמרים - שהם כמו שאר עמרים קטנים:

שהן ככריכות:

ככריכות - כאגודות קטנות:

(ז) קמה שיש בה סאתים ושכחה

קמה שיש בה סאתים ושכחה אינו שכחה - דילפינן שכחת קמה משכחת עומר, מה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה אף קמה שיש בה סאתים אינה שכחה ושכחת קמה ילפינן לה מקרא דכתיב (שם) ושכחת עומר בשדה, לרבות שכחת קמה:

אינה שכחה. אין בה סאתים אבל היא ראויה לעשות סאתים אפילו היא של טופח

טופח - מין קטנית דק מאד, וקורין לו בערבי גילבא״ן. ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקות כטופח, ואפ״ה רואים אותם כאילו הן גסים כשאר שעורים, ואם כשנחשוב אותן גסים כשאר שעורים יהיה בהן סאתים אע״פ שעכשיו שהם שדופות אין בהם סאתים, לא הוי שכחה. ואין לפרש דשל טופח ממש יחשבו כאילו הם כשעורים הגסים, אלא בשעורים שנשתדפו ונעשו כטופח, דהכי אמרינן בירושלמי רואים את השדופות כאילו הן מלאות:

רואין אותה כאילו היא ענוה של שעורים:

ענוה של שעורים - ענוה בוי״ו כמו ענבה בבי״ת כלומר גרגיר שעורים:

(ח) הקמה מצלת את העומר

הקמה מצלת את העומר - קמה שלא שכחה שהיתה בצד עומר ששכחו, מצלת על העומר, דלא הוי שכחה דכתיב (שם) כי תקצור ושכחת עומר, עומר שסביבותיו קציר הוי שכחה, ולא עומר שסביבותיו קמה:

ואת הקמה

ואת הקמה - אם שכח קמה והיו ראשי שבלים שלה מחוברים לקמה אחרת שלא שכחה, זאת הקמה שלא שכחה מצלת על הקמה השכוחה המחוברת אליה, ולא הויא שכחה:

. העומר אינו מציל

העומר אינו מציל - אם היה עומר שכוח או קמה שכוחה בצד עומר שאינו שכוח, אין העומר שאינו שכוח מציל לא על העומר ולא על הקמה השכוחים:

לא את העומר ולא את הקמה. איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד:

(ט) סאה תבואה עקורה

עקורה - תלושה, ושאינה עקורה מחוברת לקרקע, אינן מצטרפין לסאתים ונימא דלא הוו שכחה, אלא אם שכחן הוו שכחה. ודוקא בשכח שניהם דאם שכח עקורה ולא שכח שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת על העקורה שאצלה:

וסאה שאינה עקורה וכן באילן

וכן באילן - סאה פירות תלושין אצל סאה מחוברין אין מצטרפין, והוו שכחה:

והשום והבצלים

והשום והבצלים - סאה קמה של שום וסאה קמה של בצלים אין מצטרפין לסאתים קמה. אי נמי סאה שום עקור וסאה שום שאינו עקור, וכן סאה בצלים עקורים וסאה בצלים שאינן עקורין אין מצטרפין:

אינן מצטרפין לסאתים אלא של עניים הם רבי יוסי אומר אם באת

אם באת - כגון שיש לקט בין סאה לסאה, וכן בכרם יש פרט בין סאה לסאה. אבל בפירות האילן לא משכחת רשות עני באמצע, דאין לקט ופרט באילן. ואין הלכה כרבי יוסי:

רשות העני באמצע אינן מצטרפין ואם לאו הרי אלו מצטרפין:

(י) תבואה שנתנה לשחת

שנתנה לשחת - לקצור בעודה לחה להאכיל לבהמה:

או לאלומה

לאלומה - לקצור כדי לאסור בה עומרים אחרים, כמו מאלמים אלומים (בראשית לז):

וכן באגודי השום

אגודי השום - שומין שלקטן כדי לאגוד בהן שומים אחרים:

ואגודות השום והבצלים

ואגודות השום והבצלים - אם שכחן אינן שכחה, דדרך שומין ובצלים שעושים מהן אגודות קטנות וחוזרים ואוגדים בחמש או שש מאלו הקטנות לאגודה אחת, ועל אותן הקטנות קאמר דלא הוו שכחה. משום דהוי כמעמר למקום שאינו גמר מלאכה, דאמרינן לעיל בסוף פרק גדיש דלא הוי שכחה:

אין להן שכחה וכל הטמונים בארץ כגון הלוף

הלוף - רמב״ם אמר שהוא מין ממיני הבצלים:

והשום והבצלים רבי יהודה אומר אין להם שכחה

רבי יהודה אומר אין להם שכחה - לכל הטמונים, דכתיב שדך מה שדה בגלוי אף כל בגלוי, פרט לטמון:

. וחכמים אומרים יש להם שכחה:

וחכמים אומרים יש להם שכחה - כתיב שדך דמשמע גלוי וכתיב קצירך דמשמע נמי גלוי, הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבינן את הטמון. ופירוש טמון דבר שהנאכל ממנו הוא טמון תחת הקרקע, כמו הצנון והבצל והשום והלפת וכיוצא בהן. ואין הלכה כר׳ יהודה:

(יא) הקוצר בלילה והמעמר

הקוצר בלילה והמעמר - בלילה:

והסומא

והסומא - בין ביום בין בלילה:

יש להם שכחה ואם היה מתכוין ליטול

אם היה מתכוין ליטול הגס הגס - כיון דמתכוין ליטול הגסין אפילו דקין אין להם שכחה:

את הגס הגס אין לו שכחה אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני

על מנת מה שאני שוכח אני נוטל יש לו שכחה - דמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:

אטול יש לו שכחה: