Rambam Safer Hamitzvot

המצווה הל"ד

שנצטווינו שישאו הכהנים את הארון על כתפיהם כשנרצה להעבירו ממקום למקום.

והוא אמרו יתעלה: "כי עבודת הקדש עלהם בכתף ישאו" (במדבר ז, ט).

ואף על פי שציווי זה נאמר אז ללויים, לא היה זה אלא מחמת מיעוט מספר הכהנים באותו הזמן, כי אהרן הוא המתחיל; אבל לדורות הרי המצווה חובה על הכהנים, והם הנושאים אותו, כמו שנתבאר בספר יהושע ובספר שמואל.

וכאשר ציווה דוד להעביר את הארון בפעם השניה אמר בדברי הימים: "וישאו בני הלוים את הארון האלהים כאשר ציווה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם".

וכן כאשר הזכיר בדברי הימים חלוקת הכהנים לעשרים וארבע משמרות ואמר אחר כך: "אלה פקדתם לעבדתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר ציווהו ה' אלהי ישראל", פרשו חכמים, שהוא רומז על [זה] שעבודת הכהנים היא נשיאת הארון על הכתף, וזהו ציווהו ה' אלקי ישראל.

ולשון ספרי: "כמשפטם וגו' כאשר ציווהו ה' אלקי ישראל - היכן ציווהו? ולבני קהת לא נתן וגו' בכתף ישאו". הנה נתבאר שזה מכלל המצוות.

המצווה הפ"ב

האזהרה שהזהרנו מלהקריב שום קרבן במזבח הזהב שבהיכל.

והוא אמרו יתעלה: "לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה ומנחה ונסך לא תסכו עליו" (שמות ל, ט).

וכל המקריב בו או הזורק עליו זולת מה שמיוחד לו - לוקה.

המצווה הפ"ה

האזהרה שהזהרנו מלעשות מוגמר כמתכנת הקטרת.

כלומר: שיהיו אותן [סממני] תערובתו, וביחס אותן המידות, ויתכוון להתגמר בו.

והוא אמרו יתעלה: "(ו)במתכנתה לא תעשו לכם". (שמות לא, לז).

וביאר לנו, שהעובר ועושה כמוה וכוונתו להריח תימרתה - חייב כרת.

אמר: "איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו" (שמות לא, לח) אם הוא מזיד.

ואם הוא שוגג - מקריב חטאת קבועה.

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש כריתות.

המצווה הפ"ו

האזהרה שהזהרנו מלהוציא בדי הארון מתוך הטבעת.

והוא אמרו יתעלה: "בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (שמות כה, טו).

והעובר על לאו זה - לוקה.

ובסוף מכות אמרו, כאשר הזכירו מחייבי מלקות:"והא איכא המסיר בדי הארון?"

כלומר: שגם הוא לוקה.

ואזהרתיה מהכא, מ"לא יסרו".

הנה נתבאר לך שהיא מצוות לא תעשה ולוקין עליה.