היום הזה הוי"ה אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו'.[1]
להבין פירוש: "היום הזה", ולא כתיב איזה יום? משום, דהמקרא מחובר לפרשה שלמעלה הימנה שמסיימת: "ארץ זבת חלב ודבש". שקודם שנכנסו לארץ היה כריתת ברית על קבלת התורה: "מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב"[2]. וזהו: "היום הזה וגו'", דהיינו בשעת כניסתן לארץ.
ולכן: "ודבש היום הזה הוי"ה" הוא ראשי תיבות צירוף הוי"ה אחת[3]. שהוא"ו של "ודבש" שבפרשה ראשונה[4] מחובר למקרא שלמטה הימנה, כי הכל ענין אחד.
והנה בחי': ארץ ישראל[5] - הוא בחי' תורה שבעל פה, כי בחי': ישראל - הוא בחי' אדם, והוא כמ"ש: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו'"[6], וזהו תורה שבכתב. וארץ ישראל: הוא בחי' תורה שבעל פה, בחי': "והארץ הדום רגלי"[7]. (וע' מזה[8] בד"ה: השמים כסאי ר"פ בראשית) כי אע"פ שעיקר דיני התורה שבע"פ הוא בבחי' עשי' גשמיות - מ"מ הרי היא כמו בחי' רגל וסוף מעשה לבחי' אדם הנ"ל, אלא שירדה ונתלבשה ממקום גבוה למקום נמוך.
ונקרא: ארץ זבת חלב ודבש[9] כי: "דבש וחלב תחת לשונך[10]" וזהו סתרי תורה, לפי שיש בה מתיקות. והן הם טעמי תורה. והכל נמשך ונשפע מבחי' ארץ הנ"ל. כי: "סוף מעשה במחשבה תחלה"[11]. ואי אפשר להשיג טעמי תורה וסודותיה, אם לא על ידי ידיעת התורה שבע"פ. כמו למשל מלך שבונה בנין מפואר, ואי אפשר להשיג חכמתו ורצונו שבבנין, בלי שיוגמר בנין הנ"ל בשלימותו.
והנה שלימות וגמר הזה הוא בסוף מעשה, שהוא על פי תורה שבעל פה, אשר בה גילוי רצונו ית'. כי על פי תורה שבכתב אי אפשר לידע שום דין על בוריו בלתי פירוש הגמרא. כמו דרשת: "טטפת" שבתפילין כו'[12] וכיוצא בהן. ואיך הם נכתבין וכל פרטי דקדוקיהם.
(וע' באגה"ק קרוב לסופו, בד"ה: אשת חיל עטרת בעלה. וזהו ענין: "בינה יתירה ניתנה באשה כו'", שדרשו רז"ל פ"ה דנדה[13] ע"פ: "ויבן הוי"ה אלקים את הצלע כו'"[14]. וע' בזהר בראשית (דמ"ח ע"ב). ועמ"ש בפ' וארא ע"פ: לכן אמור לבנ"י בביאור ענין: והבאתי אתכם אל הארץ כו'. וגם: "ויבן" - לשון בנין. כמ"ש רז"ל ע"פ: ורב שלום בניך[15] א"ת בניך אלא בוניך[16]. כי תורה שבעל פה נק' ג"כ בית, כמ"ש במ"א. ונודע דבחי' בית שרשו ממקום גבוה מאד כו'. ועמ"ש בפ' נשא סד"ה: כה תברכו, מענין: ורב שלום בניך כו')
ולכן, הוי"ו של ודבש מחובר עם: היום הזה הוי"ה - להיות בצירוף שם הוי"ה אחת.
והנה יש בחי' עולם שנה נפש[17]. כי כמו שיש בחי' זו בעולם כך יש בשנה, והוא בראש השנה. ולכן קורין פרשה זו קודם ראש השנה. כי: "היום הזה וגו'" קאי על ר"ה. (עיין בפי' הרמ"ז בזהר ר"פ בא (דל"ב ע"ב) גבי: היום דא ראש השנה) ובכל שנה קודם ראש השנה צריך כריתת ברית מחדש על קבלת התורה. שבראש השנה הוא בחי': "מצוך לעשות את החקים וגו'".
(לפי שבר"ה הוא ענין אחד עם תורה שבעל פה. כי ר"ה הוא בחי' שתמליכוני עליכם: "ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה כו'"[18] . לכך כמו שבתורה שבעל פה הוא גילוי הרצון עליון איך יעשו התפילין והסוכה כו', כך בראש השנה הוא גילוי רצון עליון. ולכן בר"ה הוא בחי': "מצוך לעשות כו'")
ולכן נקרא: "ראש השנה", ולא: "תחלת השנה" - כי כמו שיש בחי' ראש בנפש שהוא ראש ושכל לגבי הגוף, כך יש בחי' ראש בשנה, והוא ראש השנה.
(הוא בחי' גלגלתא דחפיא על מוחא, שהוא בחי' גילוי רצון העליון. וכמ"ש במ"א ע"פ: תקעו בחדש כו'.
והנה כמו דבתשבע"פ הוא בחי': בינה יתירה ניתנה כו'. כך ג"כ בבחי' יראה, שהיא בחי' ראש השנה, אע"ג דיראה נק' בחי' נוקבא לגבי אהבה. וכמ"ש: "אשה יראת ה'"[19], וכתיב: "זכר חסדו"[20] - אעפ"כ זה השער כו'. ושרשה מיראה עילאה כו'.
וכן בבחי' דיבור שהוא בחי' בנין המל', שנקרא: דבר ה', שזהו בחי' ר"ה. שייך ג"כ בחי' זו דבינה יתירה ניתנה כו'. והיינו, דמ"ש: "ויבן ה' אלהים את הצלע" הוא ביום ו' למע"ב שהוא ר"ה:)
ב והנה בשבועות ניתנו לוחות הראשונות וביום כפור ניתנו לוחות האחרונות[21]. ולוחות הראשונות ניתנו בקולות וברקים, משא"כ לוחות האחרונות.
והענין. כי יש ב' מיני אהבות. האחת בחי' פנימיות הלב, הנקרא: רעותא דליבא. והב' בבחי' חיצוניות, בהתגלות הלב.
וע"ד משל בבן אצל אביו יש ב' בחינות באהבתו אליו. כי הנה אם הוא שרוי אצל אביו בביתו, עדיין אינו ניכר ומתגלה בו בחי' ומדת האהבה, והרי היא בבחי' פנימית הלב לבד. מה שאין כן אם הרחיק אביו ממנו, אזי נתגלה ויוצא לחוץ בחי' האהבה בבחי' גילוי רב, להיות נפשו צמאה וכלתה אליו. אבל כשהוא שרוי עמו, הנה האהבה בטילה ונכללת ברוב השמחה והתענוג שהוא בהיכל אביו.
וזהו ענין: יום כפור, שהוא מעין עולם הבא עולם, התענוג שאין בו אכילה ושתיה. לפי שכל ישראל מתעלים בו עילוי רב. וכדכתיב: "כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני הוי' תטהרו"[22]. פי', שמכפר ומטהר כל העונות המבדילין[23] וקורע כל המסכים, ואין שום מסך מבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים. וזהו: "לפני ה' תטהרו".
ואז: "ישמח ישראל בעושיו"[24], בלי שום מניעה ומבלבל בעולם. ומרוב השמחה והתענוג, נכללה ובטלה מדת האהבה שיש בהם. ודי בבחי' פנימיות הלב ברעותא דלבא לבד. (כמ"ש בד"ה האזינו השמים).
והנה בכדי שיגיע האדם לבחי' ומדרגה זו - הנה: "ראשית חכמה יראת ה'"[25] - שהוא בחי' ראש השנה, להמשיך עליו בחי' יראה, בחי' מלכותו, שקוראין לו: המלך שתהא יראתו ופחדו עלינו. (עיין בזהר פנחס רי"ד ב'. ועמש"ל בד"ה: אני לדודי)
וזהו: "אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם"[26]. כי הנה: "מלכותך מלכות כל עולמים כתיב"[27]. והוא ית' מניח את העליונים ומוריד וממשיך בחינת מלכותו למטה על ישראל לבד. כמ"ש: "ה' אלהי ישראל מלך"[28]. וכתיב: "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו וגו'"[29].
וזהו: "ה' מלך גאות לבש כו'"[30] שהוא שיר של יום הששי[31]. שבששי למעשה בראשית נברא אדם הראשון ואז היה ר"ה ביום ו'. כי: "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון"[32]. פי' שבו נברא אדם הראשון. ולכן שר[33] את דברי השירה הזאת: "ה' מלך גאות לבש".
פי', עד"מ כמו לבוש שהוא מסתיר ומכסה על האדם, כך הוא ענין בחי' מלוכה שנתלבש ונתצמצם בכמה לבושין וצמצומים, עד שנקרא בחי': מלך, ולהיות מלכותו על ישראל.
והנה ישראל נמשלו ללבנה שמאירה בריחוק מקום מהשמש דוקא, כך כביכול הנה כתיב: "מרחוק ה' נראה לי", שע"י ריחוק מקום מאיר בו אור אהבתו ית', להיות כלתה נפשו אליו לדבקה בו.
(ועיין מענין: "מרחוק ה' נראה לי" ברבות שמות פרשה א', גבי: ותתצב אחותו מרחוק. ובזהר ח"ב, י"ב א'. ובמק"מ שם. ועוד נזכר פסוק זה בזח"א, ו' א'. צ"ז א'. ק"כ א'. קצ"ו ב'. ח"ב, קכ"ה ב'. קכ"ו א'. ח"ג, כ' סע"ב. ל"ה ב'. נ"ח ב'. ס"ד ב'. קע"ד א'. רמ"ח ב'. כנרשם כ"ז בס' בית אהרן).
כי ראש השנה נק': "כסה" - שהחדש מתכסה בו. פי', בטל ונכלל ברצונו. לפי שמחמת גילוי אלקותו ומלכותו, נתעורר בחי' יראה וביטול רצון, בחי' נקודה שאין בה אור כלל. ובריחוק מקום, הולך ומאיר בו אור האהבה בגילוי. והיינו, על ידי שיעשה את עצמו כאלו הוא רחוק מאד מאור פניו ית', על ידי שיחשוב כל המחשבות והדיבורים והמעשים אשר לא לה' המה שעברו בכל השנה. ועל ידי זה יתגלה אהבתו לה' בחוץ, בבחי': "צעק לבם", יותר מבכל השנה.
שבכל השנה הוא כמשל האב שנתרחק מעל בנו כנ"ל. אבל בעשרת ימי תשובה כתיב: "קראוהו בהיותו קרוב", ודרשו רז"ל: "אלו עשרת ימי תשובה", שנקרא קרוב אלא שנתרחק ונסתר ממנו. והוא כמו למשל, בן שהוא אצל אביו בביתו אלא שהאב מסתיר פניו ממנו, בכדי שבנו יתן אל לבו האהבה, ויתגלה אהבתו ביתר שאת. וכאשר יכיר הבן שהאב הוא בכאן ומסתיר פניו ממנו, אזי בודאי תגדל אהבתו בבחי' גילוי יותר. וזהו שאומרים: "אבינו מלכנו" בעשרת ימי תשובה, שהוא בחי' התגלות האהבה בבחי': "צעק לבם": "אבא אבא".
והנה כמו לבנה בהתרחקה מאור השמש, סובבת והולכת בעיגולה עד שתחזור ותגיע לאור השמש. כך כביכול, ע"י ריחוק מקום, שנעשים עצמינו כרחוקים, הולך וסובב עלינו אור האהבה, עד שביום כפור חוזרים ומתעלים עלוי גדול ועצום עד שנהיו: "לפני ה'". שהאהבה הוא בחי' פנימית הלב ונכללת ובטלה בשמחת ה'. לפי שאז ביום כפור כנ"י הם בבחי' פנים. ועיין לקמן בד"ה ביום השמיני שלח:
ג אך אי אפשר להגיע לבחי' ומדריגה זו בחי' פנים הנ"ל, כ"א ע"י חיפוש ופשפוש במעשיו בעשי"ת. וכמ"ש: "בקשו פני", שתהיה כאבידה המתבקשת, שצריך לחפש אחריה ולפשפש במעשיו כנ"ל.
וזהו: "אתם נצבים היום כולכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך וגו'". כי בכל מקום שנאמר: "היום", הוא ראש השנה. ובר"ה הוא מעביר בך הברית שהוא התקשרות בנקודת הלב הפנימית.
(כי עם היות דבר"ה הוא המשכת בחי' יראה כנ"ל - אך תוכה רצוף אהבה, אלא שהאהבה היא בפנימית הלב לבד. ע"ד: "וגילו ברעדה". וכמ"ש לקמן ע"פ: שוש אשיש בהוי' ותגל נפשי באלהי כו', ע"ש)
ונקרא ברית, לפי שאי אפשר לדבקה בו בפנימיות הלב. (עם היות שיש בודאי בכל נפש מישראל בחי' זו) אלא א"כ מעביר ערלת הלב. וכמ"ש: "ומלתם את ערלת לבבכם". והערלה היא ההתקשרות בתאוות ושאר גשמיות העולם. וכל זמן שיש עליו בחי' ערלה זו בלבבו, הרי מכסה ומסתיר ממנו אור פניו מלדבק בו בפנימיות לבו, כיון שחיצוניותו מקושר ומדובק בהבלי עולם. (וע' בפ' שלח ע"פ מקושש עצים).
וזהו: "בברית ה' אלקיך". פי', שההתקשרות יהיה שבחי' הוי"ה יהיה אלהיך שלך, ליבטל אליו מעומקא דליבא.
וזהו שאמר ירמיהו הנביא: "הסירו את ערלת לבבכם והמולו לה'". פירוש, שלימד דעת את העם, שלא יפול לב האדם עליו, בראותו חיצוניות לבו מקושר בגשמיות העולם, לאמר: ח"ו נגזרנו אבדה תקותנו. אלא: "הסירו את ערלת לבבכם", פי' שיש בכל אחד ואחד מישראל בחי' פנימיות הלב, אלא מכיון שהערלה שולט על חיצוניותו, הנה גם הפנימי' נסתר ונתעלם בו.
אבל כשתסירו את הערלה, ממילא יתגלה הברית וההתקשרות בהמולו לה'. ואז יהיה גם חיצוניות לבו בהתגלות לה', כרשפי אש שלהבת העולה מאליה.
(וזהו ענין ויחד לבבנו, כמ"ש בד"ה מי מנה. ועמ"ש בפ' בראשית סד"ה להבין ענין הברכות. ולזאת צ"ל המשכת החותם כו' ע"ש.
ומזה יובן ענין החותם דיוהכ"פ. שלפי שיוהכ"פ הוא בחי' פנימית הלב, לכך זוכים אז לבחי' החותם, שהוא בחי' ויחד לבבנו. ע"ש. וגם הוא בחי' חותם בברוך דתשבע"פ, כמבואר שם בענין: "חתום תורה בלמודי"[34].
וזהו ענין הכריתת ברית על קבלת התורה שקודם ר"ה, שבכלל זה הוא להיות עסק התורה לשמה, ע"ד: "זכה נעשה לו סם חיים כו'". וע"ז נמשך גמר החותם ביוהכ"פ כו'. ועמ"ש בפ' עקב בענין: וצריך שיזכיר ברית ותורה בברכת הארץ.).
וזהו: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", שלכאורה אינו מובן הלא אין לו דמות הגוף ח"ו? וגם מהו בצלמנו לשון רבים?
ויובן עם הנ"ל. כי הנה הקב"ה סתים וגליא. פי' גליא, כמ"ש: "אתה הראת לדעת כי הוי"ה הוא האלהים אין עוד מלבדו", מפני שנראה בראיה חושיית, דכולא קמיה כלא חשיב, ותמיד מהוה ומחיה אותם מאין ליש, ואלו הי' מסתלק חיותו כרגע, היו חוזרים להיות אין ואפס ממש. וא"כ, נראה תמיד האין והאפס שבהם. ונגלה כבוד ה' בהתגלות, כי אפס זולתו. אך אעפ"כ, הוא סתימו דכל סתימין, לית מחשבה תפיסא ביה. ועמ"ש מזה בד"ה וידעת היום.
וכמו כן, עשה את האדם בשתי לבבות, בחי' פנימיות וחיצוניות הנ"ל. (ברבות הובא פסוק: "נעשה אדם" בראשית ס"פ ח'. ר"פ חקת. פ' ואתחנן. ובקהלת, בפסוק: "כי אדם אין צדיק". זהר ח"א: כ"ב א'. כ"ג א'. ל"ד ב'. וע"ש, מ"ז א'. ח"ב, נ"ה א'. ק"כ א'. ח"ג, י"ב א'. ל"ג ב'. ל"ה סע"ב. וע"ש בהרמ"ז, מ"ב א'. ק"ד א'. וע"ש בהרמ"ז, רי"ט ב'. רל"ח ב'. רע"ח ב'.). וזהו: "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך", דהיינו בשני לבבות הנ"ל.
וזהו בחי': "בצלמנו"" - כי צלם הוא בחי' עצמיות ומהות ממש. ועמ"ש בד"ה כי תצא.
"וכדמותנו" - הוא ענין בכל נפשך. שיש שתי נפשות, נפש השכליות ונפש המדברת החיונית. ושתי הנפשות הם בחי' אותיות. אלא שזו היא בחי' אותיות המחשבה וזו בחי' אותיות הדיבור.
וזהו: ובכל נפשך - שצריך להיות כולו לה' בשתי הנפשות. דהיינו להעמיק דעתו בתורה בכל שכלו עד מקום שיד שכלו מגעת, שיהיה כולו מקושר ומדובק בתורת ה' לדבקה בו. וגם שיהיה דיבורו בתורה, להמשיך כח המחשבה העליונה, מהעלם אל הגילוי בפיו, בדיבורו בתלמוד תורה.
וזהו: "כדמותנו" - שהאותיות יש להם בחי' דמות וציור המצייר את השכל ומלבישו, ואינו עצם הדבר ומהותו.
וזהו: "את ה' האמרת היום". כי האמרת הוא פועל יוצא, כלומר הפעלת את ה' שיאמר מאמר זה: "בצלמנו כדמותנו" - כי, ע"י שיהיה עמלו בתורה, ומוציאה בפה - ממשיך מההעלם אל הגילוי, דבר ה' לאמר מאמר: "נעשה אדם בצלמנו וגו'". כנודע דבאתעדל"ת כו', ורוח אייתי רוח כו'.
(ועמ"ש מענין: את ה' האמרת, בד"ה: לסוסתי ברכבי פרעה גבי שה"ש, וע"פ: וארשתיך לי)
וכל זה למה? כדי להיות לך לאלהים. פי' שיהיה אלהים שלך. פי', שיוקבע ענין אלהותו במחשבתך ובלבך היטב, ליבטל וליכלל ברצונו ית'.
"וה' האמירך היום", כי יתן דיבורו לך. לישא וליתן בדבורו של מקום. כמ"ש: "ואשים דברי בפיך", שבזה תתעלה עילוי רב.
(ועמ"ש מענין זה בד"ה זאת חקת התורה. ובדבור השני שע"פ ביום השמיני עצרת. ועיין מענין וה' האמירך, ברבות כי תשא ר"פ מ"ה.)
"ולתתך עליון כל כל הגוים וגו'". - פי', הגוים ואויבים שבקרבך, להכניע שלא יהיה מונע מבית ומחוץ, ולהיות מאיר בך חכמתו ובינתו של א"ס ב"ה. (ועיין ברבות וישלח פ' ע"ה)
וזהו: "לתהלה ולשם ולתפארת" - כי: "תהלה", מלשון "בהלו נרו", שהוא לשון אורה, בחי' חכמה, ראיה. ו"שם" הוא בחי' בינה, שנקרא: "שם הגדול". ו"תפארת", הוא בחי' דעת, שהוא כולל חסד וגבורה כו'.
(וע' בזהר דמשפטים (דקכ"ג ע"א) שנקרא הדעת בשם תפארת. וגם כמ"ש הרמ"ז ר"פ ויקרא דדעת אסהיד באנפין. ובאדר"ז (דרצ"ג סע"ב) ומהאי נהיר אנפוי כו'. והוא בחי': "יאר ה' פניו אליך", שמזה נמשך: "לך אמר לבי בקשו פני", רעו"ד כו'. וכמ"ש לעיל ע"פ כי תצא. ובפ' ויצא בד"ה אם לא תדעי לך כו'. וע' מענין לתהלה במ"ש לקמן ע"פ יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים. ומענין שם הגדול ע"פ אני כו' דפ' ציצית. וע"פ ראה אנכי כו'):