[1]יהודה אתה יודוך אחיך וגו'.
הנה יהודה נקרא ע"ש[2]: "הפעם אודה". והוא בחי' הודי' שבכללות נש"י[3]"מודים אנחנו לך", "[4]ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים". אלא שלמטה[5], לפי שהוא תחת הזמן, נקרא "הפעם אודה", שלא כל העתים שוות.
אבל למעלה, במקור חוצב נשמותיהם, הוא למעלה מן הזמן, ושם נק' "יהודה" - כי היו"ד מורה על ההוה, כמו[6]: "ככה יעשה איוב". ויהי' פי' המלה, כמו יודה בתוס' ה', "יהודה"[7]. ((ובנחמי' י"א, יז) נכתב יהודה בסגול תחת הדל"ת[8])
וענין: "הפעם אודה" - היינו אחר לידה והתגלות בחי' ראובן שמעון ולוי, שהם הם הגורמים לבחי' הודיה זו. וזהו: "יודוך אחיך"[9].
וביאור ענין זה. הנה ראובן, הוא ע"ש[10]: "ראו בן" - בחי' ראיה. ובחי' ראיה זו היא הגורמת המשכת בחי' האהבה. כמ"ש[11]: "פני אריה אל הימין"- "אריה" אותיות "ראיה". וכן היה[12]: דגל מחנה ראובן תימנה[13] . כי ענין ראיה הוא ענין התקרבות דרך חיבה. כמ"ש[14]: "כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם כו'" . וזהו[15]: "כי ראה ה' וגו'. כי עתה יאהבני אישי וגו'" .
וענין המשכה זו בכנ"י, הוא בחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא, לעורר את האהבה עד שתחפץ לדבקה בו ית'. ועד"ז נתקנו פסוד"ז, ויוצר אור קודם ק"ש, כדי שיבוא לקיום: "ואהבת" בק"ש.
כי עיקר הכוונה - בספור שבחו של מקום הוא, כי לא די בידיעה לבדה, לפי שהיא בחי' העלם, ואפי'[16]: גנבא אפום מחתרתא וכו'. ולא יבוא לקיום: "ואהבת", כ"א כשיצא מההעלם אל הגלוי, ומבחי' ידיעה לבחי' ראיה ממש, שהוא בחי' גילוי, לאסתכלא דוקא.
והיינו ע"י שירבה לספר בשבחיו יתברך, ולהעמיק דעתו איך ש[17]"מלכותך מלכות כל עולמים". "[18]אלף אלפים ורבו רבבן כו'". והוא לבדו ית' הוא, יחיד ומיוחד כמו קודם שנברא העולם. כמאמר[19]: "יחיד חי העולמים מלך כו'". ואמתות שם יחיד הוא שהוא לבדו הוא. וענין: אחד, הוא שנמשך בחי' א' בחי"ת וד', שהם ז' רקיעים והארץ כו' - שיהיו בטלים ליחודו ית'. שהחיות של שמים וארץ עולה ונכלל במקורו, וכך עולה אפילו החיות של הרוחניות, כמ"ש[20]: "לך ה' הגדולה וכו'". (ועיין מזה על פסוק: וארא אל אברהם) ורק[21]: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - שלהיות עולמות נפרדים, הם רק מבחי' מלכותו ית'.
וכשיאריך בענין זה בעומק בינתו, בבחי' גילוי במוחו ולא בידיעה לבדה, אזי מוליד מזה אהבה בהתגלות לבו, להיות[22]: "נכספה וגם כלתה נפשי וגו'". ויבא לקיום[23]: "ואהבת את ה' אלקיך" ממש - דהיינו לדבקה בו בא"ס ב"ה ממש. וכמ"ש[24]: "מי לי בשמים כו'":
ב והנה כתיב[25]: "בכל לבבך", ואמרו רז"ל[26]: "בשני יצריך" - דהיינו שתהא האהבה בבחי' בעל תשובה. כי התשובה אינו דוקא במי שיש בידו עבירות ח"ו, אלא אפי' בכל אדם, כי ענין תשובה הוא להשיב את הנשמה למקורה ושרשה. שהיתה כלולה במאצילה ב"ה, וצרורה בצרור החיים את ה' ממש, וירדה ממקום כבודה ונתלבשה בעוה"ז הגשמי, שאפילו כל השגות הרוחניים שמשגת בהתלבשותה בתוך הגוף, הם נופלים תחת בחינת זמן ומקום. וצריך להשיבה ע"י[27]: "ויצעקו אל ה' בצר להם" - כי צר לו המקום שהוא בחי' מצר וגבול.
ועל זה נאמר[28]: "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", מבחי' מצר כו'. שע"י המרירות אשר יהיה לו על ההיפוך - תגדל האהבה לה' ביתר שאת, להתכלל באוא"ס ב"ה[29]: כיתרון האור הבא מן החשך.
וע"ז אמרז"ל[30]: "במקום שבע"ת כו'". וכדאי' בזהר: "דמשכין ליה בחילא יתיר", להיות גילוי אור א"ס ב"ה ממש על נפשו, עד שגם חיות הגוף ונפש הבהמית וכחותיהם יתהפכו וישובו אל ה', ואתהפכא חשוכא לנהורא.
וזהו[15]: "כי ראה ה' בעניי" - פי', שע"י עניי ומרודי, הוא מרירות הנפש, שבאתעדל"ת נמשך להיות אתעדל"ע[31]: וכמים הפנים כו', יתרון האור בבחי' ראיה מלמעלמ"ט: "כי יאהבני" בבחי' "אישי", דהיינו כמ"ש[32]: "ביום ההוא תקראי לי אישי".
ופי': "אישי" - אש שלי ממש. והיינו התשוקה שממטה למעלה, בחי'[33]: "ואל אישך תשוקתך", שהוא הוא האש שלי, תהיה בבחי' התכללות באוא"ס ב"ה ממש, עד שהוא הוא יהיה אישי, אש שלי ממש. כ[34]: "וימינו תחבקני", בבחי' חבוק והתכללות, להיות גילוי אוא"ס ב"ה ממש על נפשי בתשוקה זו:
ג והנה זהו ענין ראובן, שהוא ענין בחי' פ' ראשונה שבק"ש, שהוא בחי' רצוא.
ופ' שניה שבק"ש - היא בחי' "שמעון"[35]: "והיה אם שמוע תשמעו", שהיא בחי' שוב. כי ראיה היא מקרוב, והיינו בחינת אהבה שמחמת הקירוב, אבל שמיעה היא מרחוק, והיא הגורמת בחינת יראה. וכמ"ש[36]: "ה' שמעתי שמעך יראתי".
כי היראה היא באה מחמת בחי' הריחוק, הנמשך מבחי': שמאל דוחה - כי לפי שהוא דוחה ומשפיל עצמו לומר לנפשו, מי הוא אשר ערב לבו לגשת כו' - אזי תפול עליו יראה ופחד בלבו. וכמ"ש[37]: "וירא העם וינועו, ויעמדו מרחוק" - שבשביל וינועו, שנפל עליהם אימה ופחד, ולפיכך: ויעמדו מרחוק - בבחי' שמיעה. וכענין[38]: "אם רץ לבך שוב לאחד".
וזהו ענין פ' שניה שבק"ש, שהוא בחי' יראה, כמ"ש[39]: "השמרו לכם פן יפתה כו'". וז"ש[40]: "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", וכענין[41]: "נבזה בעיניו נמאס" - דהיינו שע"י אתעדל"ת, מה שנחשב בעיניו לשנואה, ע"י שמאל דוחה, נמשך להיות אתעדל"ע: "כי שמע ה'" - בחי' שמיעה מרחוק, כדי להמשיך בחי' יראה מלמעלה.
(ובזה יובן ענין שמע והא"ש[42], שהן חו"ג, והשמות מ"ב וע"ב. אלא שהוא התכללות - כי שמע חסד אהבה ראובן, וכלול גם כן מגבורה בחי': ראה בעניי הנ"ל. וכן: "והיה אם שמוע" יראה כלול מאהבה) (עיין ביאור זה, ע"פ אלה מסעי וע"פ ויחי).
והנה אחר ק"ש אומרים: "אמת ויציב וכו' ונחמד ונעים ונורא וכו' הדבר הזה עלינו", והיינו בחי' לוי[43]: "ילוה אישי אלי". והוא ענין[44]: "ימינא ושמאלא, ובינייהו כלה".
כי: "שמאלו תחת לראשי", בחי' שמאל דוחה הוא שגורמת להיות נשיאות ראש וכו'[34], "וימינו תחבקני", ימין מקרבת להתכלל כו'.
ובחי': "ילוה אישי", היינו מה שאומרים באמת ויציב: "הדבר הזה" - היא התורה, ששרשה מאד נעלה, אלא שנתלבשה בדברים גשמיים, שלכן נמשלה התורה למים שיורדים ממקום גבוה וכו'.
וזאת ישיב אל לבו, אמת הוא שאין אני ראוי מצד עצמי לעלות ולהתכלל באור ה', ולהשיב את הנפש ממטה למעלה לייחדה במאצילה ב"ה, כי[45]: "מי יעלה בהר ה' כו'". אבל מ"מ, הרי אא"ס ב"ה מצד עצמו ממילא ומאיליו נמשך גם למטה, ששורה ומתגלה בתורה, והרי מתגלה יחוד זה העליון למטה כמו למעלה. ואי לזאת ע"י עסק התורה יכול להמשיך אא"ס ב"ה ממש למטה על נפשו.
וזהו[38]: "אם רץ לבך שוב לאחד", שגם למטה בבחי' שוב נמשך בחי' אחד. וזהו: "ילוה אישי אלי", שיורד ונמשך אא"ס ב"ה מלמעלה למטה.
וזהו פי': "אמת ויציב כו'", שמאריכין לאשר ולקיים "את הדבר הזה עלינו ועל אבותינו כו' על הראשונים כו'". וממשיכים מלמעלה: "אמת ויציב ונכון וכו' ונחמד ונעים כו'", להיות המשכת אור א"ס ב"ה שורה ומתגלה באור תורה:
ד אך הנה כל ג' בחי' הנ"ל עדיין הם בבחי' ממכ"ע, שהם בחי' המשכות מאא"ס ב"ה לבחינת ממכ"ע. שבחי' ראובן היא לעורר את האהבה להיות[46]: "נכספה וגם כלתה כו'", ולהיות משתוקק להתכלל ולהתייחד במאצילה ב"ה, מכלל שהיא עדיין אינה כלולה ומיוחדת באא"ס ב"ה הסוכ"ע. ("[47]בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", הכל בשוה, ורוחניות וגשמיות כולא קמיה כלא ממש חשיבי) ועד"ז שאר הבחי'[48], אלא שהן בחי' המשכות להיות ממכ"ע כו'.
אבל בחי' יהודה, שהוא בחי' הודאה, הוא בחי' בטול והתכללות באא"ס ב"ה ממש הסוכ"ע. והן הן בחינות השתחואות שבתפלת שמ"ע.
ולכן תפילה היא בלחש ובחשאי, בבחי' סוכ"ע למעלה מעלה מבחי' השתלשלות, שאינה בגדר המשכה והשפעה כלל כו', ואינה עולה בשם אהבה כלל, רק בחי' ביטול במציאות ממש לגמרי. והיינו בחי' השתפכות אל חיק אביה ממש, להיות כאין ואפס ממש, שע"ז מרמז ענין ההשתחואה, כמו שמשתחוה לפני המלך, שמבטל א"ע כו'.
רק שכדי להיות בחי' זו, שהוא בחי' יהודה, בבחי': "אתה", דהיינו להיות בגילוי כאילו הוא לנוכח, צריך להיות: "יודוך אחיך" - שצריך להקדים תחילה בחי' ראובן ושמעון ולוי, שבהם ועל ידם יומשך גילוי בחי' הודאה זו. כי בלי קדימת בחי' ראובן שמעון ולוי, לא נמשך בחי' יהודה שהוא בחינת ביטול והתכללות כו' בבחי' גילוי, אלא בבחי' העלם ומקיף. ולכן א"א להתחיל תפילת ש"ע בלי קדימת פסוד"ז ויוצר אור וק"ש כו'.
(ובמנחה שמתפללין רק תפילת ש"ע - היינו מפני שכבר הקדימו בשחרית ק"ש וברכותיה. ובערבית - צריך לחזור להתחיל ק"ש וברכותיה קודם התפלה).
וזהו ענין: "נעוץ תחלתן בסופן"[49]. והמבין יבין.
(וע' במ"א ע"פ[50]: "ולשרקה בני אתונו", דמשמע דשור"ק שהוא הודאה, הוא למטה מסגו"ל, שהוא בחי' אהוי"ר כו'.
וזהו לכאורה הפך ממ"ש כאן, דיהודה שהוא הודאה הוא למעלה מראובן שמעון ולוי שהם סגו"ל?
ובאמת לק"מ[51]. דהודאה היא למטה מאהוי"ר, אבל הודאה דיהודה זהו בחי' בטול שלמעלה מאהוי"ר.
וזה בחי' דוד[52]: "אם לא שויתי ודוממתי". וכמ"ש[53]: "ואחר האש קול דממה דקה" - הרי שהדממה והביטול הוא למעלה מהאש שהיא אהבה, כי תמן קאתי מלכא[54]. אבל גבי אש כתיב[53]: "לא באש הוי"ה", אלא שהאש הוא להוי"ה כמ"ש במ"א.
ועוד, דזהו שאמר כאן: "יהודה אתה", שיהיה יהודה בבחי' אתה, דהיינו בבחי' גילוי כו'. ולפעמים אינו בגילוי כ"א רק בהעלם, ואז היא הודאה שלמטה מאהוי"ר. אבל כשההודאה בבחי' גילוי, זהו בחי' ביטול ממש):
ה והנה עי"ז: "ידך בעורף אויביך". - "אויביך" הם עניני העולם וצרכי הגוף הגשמי. הגם שאדם צריך להם - מ"מ צריכין להיות בבחי': "עורף ולא פנים".
(בחי' פנים, היינו שעושה הדבר בלב ונפש. ובחי' עורף, היינו בחי' אחוריים, כמאן דשדי בתר כתפי' בע"כ, וכאלו כפאו וכו').
וידך הוא בעורף אויביך, א"ת ידך אלא יוּדֶי"ך[55], והוא בחי' ידך ממש. - כי[56]: "ימינך פשוטה לקבל שבים", הוא בחי' ימין וחסד שנתפשט למטה מטה, וכענין[57]: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים".
כי הנה הירידה הגדולה הזאת, שהוא בבחי' אחוריים וכאלו כפאו, מי גרם להמשיך את האדם להיות מוכרח לזה - ודאי מאת ה' ומידו היתה זאת, כדי לאתהפכא חשוכא לנהורא, שיתפלל בכח האכילה וכו' וכיוצא בזה, רק שצריך שלא יומשך בבחי' פנימיות אלא בבחי' עורף, ובחינת עורף זה יוכלל בבחי' ידך - יודי"ך.
והוא בחי' ידך של יהודה כו' - לפי שהוא בחי' הודאה וביטול בבחי' סוכ"ע, השוה ומשוה כו', גם חשך לא יחשיך, וכחשיכה כאורה, גשמיות ורוחניות שוין. שהרי "כולם בחכ' עשית", שהחכמה היא עשיה גשמיות. וא"כ גם האכילה ושארי ענינים הגשמיים הם לפניו ית' כמו רוחניות של חכמה, מאחר שגם החכמה היא גשמיות וכו'.
וזאת היא מעלת יהודה אתה, היינו בחי' הודאה בגילוי שבתפלה, שתהי' ידך בעורף אויביך, בשעה שעוסק בעורף אויביך, ואזי חולפת ועוברת ממנו האהבה - מ"מ נשאר רשימו וכו'. אך היינו דוקא בבחי' עורף ולא פנים:
ו אך עיקר הגורם לכל מעלת בחי' זו להיות: "יהודה אתה", והגורם להיות: "יודוך אחיך", ע"ז נאמר: "ישתחוו לך בני אביך". - כי הנה ההשתחוואה הוא בחי' המשכה, וזהו ענין ההשתחוואות שבשמ"ע שהן הן המשכות.
(ע' ר"פ וישב: "והנה השמש וכו' משתחוים לי")
ובחי' אביך, היינו בחי[58]': "כרחם אב על בנים"[59]: "אבינו אב הרחמן" - שהרחמנות הוא בחי' אב, ותולדות הרחמנות הוא בחי' צדקה וחסד, להחיות רוח שפלים, שכל העושה חסד במדה"ר לרחם על עניים ויתומים, ה"ז בבחי' בני אביך.
גם בחי' אביך היא התורה, דאורייתא מחכמה נפקת שהוא בחי' אב, וכמ"ש[60]: שמע בני מוסר אביך[61] - זו תושב"כ וכו'. ו"בני אביך" - הם העוסקים בתורה.
וזהו: וישתחוו לך בני אביך - שבני אביך הם העוסקים בתורה ובגמ"ח, הם הם ישתחוו לך וימשיכו אותך, להיות נעוץ תחב"ס[62], שהתורה והגמ"ח הם הנותנים כח בנפש לעורר את האוי"ר עד שתהי' בחי' הודאה וביטול.
וע"י כן "יודוך אחיך" להיות יהודה אתה כנ"ל: