ויליף סוף הקדש מתחילת הקדש. מה תחילת הקדש יורש מימר אף סוף הקדש יורש סומך.
הכי גרסינן ויליף סוף הקדש מתחלת הקדש כו':
ר' יהודה האי: ואם המר ימיר מאי עביד ליה?
לרבות את האשה.
את האשה - שתמורתה תמורה ולקיא משום לאו דלא ימיר:
וכדתניא: לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא לשון זכר. שנאמר: לא יחליפנו ולא ימיר אותו.
אלא בלשון זכר - דכתיב לא יחליפנו דהיינו לשון זכר ולא כתיב לא תחליפנו דהוי לשון נקבה:
- אשה מנין?
מה סופנו לרבות כו' - כלומר מהיכן נלמוד שסופנו לרבות את האשה:
ת"ל: ואם המר ימיר לרבות את האשה.
ת"ל ואם המר ימיר - מדכתיב קרא תרי זימני:
ולר"מ אשה מנא ליה?
ולר' מאיר - דאיצטריך ליה ואם המר ימיר לרבות יורש אשה מנא ליה:
נפקא ליה: מואם.
נפקא ליה מוי"ו - מדמצי למכתב אם המר ימיר וכתיב ואם:
ור' יהודה? ואם לא דריש.
ובין ר"מ ובין ר' יהודה טעמא דרבי קרא לאשה הא לא רבייה קרא ה"א כי עבדא תמורה לא לקיא?
והאמר רב יהודה אמר רב: וכן תנא דבי רבי ישמעאל: (במדבר ה) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם - השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה?
איצטריך. מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור, אבל הכא כיון דעונש שאינה שוה בכל הוא.
דתנן: אין הצבור והשותפין עושין תמורה - אשה נמי כי עבדא לא לקיא - קמ"ל:
לא לקיא - דאם המירה תמורתה אינה תמורה: ומשני ה"ג הני מילי לאו שיש בו מעשה בהני עונשין שוין זה לזה דכתיב אשר יעשו דמשמע עונשין שיש בהן מעשה כגון חילול שבת ושאר איסורים שיש בהן מעשה אבל לאו שאין בו מעשה כגון תמורה דבדיבורא תליא מילתא אימא לא תילקי קמ"ל: ל"א כתוב בספרים הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור בהאי עונש הוא דהושוו זה לזה אבל הכא בתמורה אין צבור עושין תמורה כדאמרינן באידך פירקין (דף יג.) וקא מפיק ליה ממעשר:
בעי רמי בר חמא קטן מהו שימיר?
היכי דמי אילימא בקטן שלא הגיע לעונת נדרים
שלא הגיע לעונת נדרים - כגון דהוי פחות מי"ב שנה דהכי אמרינן במסכת נזיר (דף סב.) איש כי יפליא מה ת"ל דהכי מצי למכתב איש כי ידור נדר אלא לרבות מופלא הסמוך לאיש כגון בן י"ב שנה דכיון שיודע להפלות לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדרו נדר והקדשו הקדש פחות מכן אפי' ידע למי נדר ולמי הקדיש אין בדבריו כלום יותר על כן כגון בן י"ג שנה אע"פ שאינו יודע לשם מי הפליא הוו מעשיו מעשה:
- לא תיבעי לך, דכיון אקדושי לא אקדיש אמורי ממיר?
אקדושי לא מקדיש - כדפרישית לעיל דאין בדבריו כלום:
אמורי מימר - בתמיה כי היכי דלילקי:
אלא כי קמבעיא ליה בקטן שהגיע לעונת נדרים.
שהגיע לעונת נדרים - דהוי בן י"ב שנה דקאמרינן התם דנדריו נבדקין ואם יודע לשם מי הפליא הוו מעשיו מעשה ואי לא לא:
מי אמרינן כיון דאמר מר: איש מה ת"ל (ויקרא כז) כי יפליא נדר לרבות מופלא הסמוך לאיש דקדשו קדוש. מדאקדושי מקדיש אמורי נמי ממיר או דלמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מיתפיס.
דלאו בר עונשין הוא - עד י"ג שנה:
לא מיתפיס - בה תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו והיה הוא ותמורתו כלומר מאן דאיתיה בכלל לא יחליפנו ולא ימיר כגון בר עונשין איתיה נמי בכלל והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דמתפיס בתמורה לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא:
אם תימצי לומר קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל עונשין.
ואפילו אם תמצא לומר קטן עביד תמורה כו' - רבותא אתא לאשמועינן ולא משום דאיתיה הכי:
עובד כוכבים מהו שימיר? מי אמרת מדאקדושי מקדיש
מדאקדושי מקדיש - דהא מרבינן במנחות (דף עג:) איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו ואמרינן מה ת"ל איש איש לרבות עובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל:
דתניא: איש איש מה תלמוד לומר איש איש - לרבות את העובדי כוכבים, שנודרים נדרים ונדבות כישראל אמורי נמי ממיר או דלמא כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה:
דלא אתי לכלל עונשין - דעובד כוכבים לא לקי לעולם אבל קטן אתי לכלל עונשין כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד:
אמר רבא ת"ש. דתניא: קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין.
לא נהנין ולא מועלין - שאם נהנה מהן לא מייתי קרבן מעילה דלא דיינינן ליה כשאר קדשים שהנהנה מהן מעל משום דלא אסור בהנאה אלא מדרבנן כדלקמן:
ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא. אין עושין תמורה.
ואין חייבין עליהן כו' - כדמסיק לקמן:
ואין מביאין נסכים.
ואין מביאין כו' - ה"ג ואין מביאין נסכים ול"ג עליהן והכי פירושא דאין מביאין נסכים של עובדי כוכבים בפני עצמן כישראל שמתנדב נסכין בפני עצמן אבל בהדי קרבנו מביאין כדאמרינן במסכת שקלים (דף יא עמוד ד) שזו אחת מן התקנות שתיקנו ב"ד דעובד כוכבים ששילח עולתו ודמי נסכיהן ממדינת הים מקבלין הימנו אבל קרבנו ודאי טעון נסכים דבהדי קרבנו מביא נסכים:
אבל קרבנו טעון נסכים. דברי ר"ש.
א"ר יוסי: בכולן אני רואה להחמיר.
בכולן רואה אני להחמיר - דלא נהנין ומועלין וחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא כשאר קדשים חוץ מן הנסכים דודאי אין מביאין:
בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן.
בד"א - לעיל קמהדר ואמילתיה דת"ק וה"ק בד"א דקאמר תנא קמא אינו מועלין בקדשי מזבח של עובד כוכבים:
אבל בקדשי בדק הבית - שהקדישו עובד כוכבים מועלין ובמסכת זבחים מפרש טעמא בפ' ב"ש (דף מה.) ואית דגרסי לה נמי לקמן הכא בתמורה:
קתני מיהא אין עושין תמורה?
קתני מיהא - דקדשי עובדי כוכבים אינן עושין תמורה ותיפשוט מהא:
ורמי בר חמא בהקדיש עובד כוכבים להתכפר עובד כוכבים לא קמיבעיא לי.
אמר לו בהקדש עובדי כוכבים - כלומר אי משום הא לא איריא דמהכא ליכא למיפשט כלל דהיכא דהקדיש עובד כוכבים להתכפר עובד כוכבים שהפרישו לצורך כפרת עצמו:
לא קמיבעיא לי - דאין הקדשו עושה תמורה הואיל ולא אתי לכלל עונשין:
כי קמיבעיא לי: בהקדיש עובד כוכבים ומתכפר בישראל
ומתכפר ישראל - שהפרישו עובד כוכבים לצורך ישראל שיתכפר בו ישראל:
- בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן?
בתר מקדיש אזלינן - והמקדיש הוי עובד כוכבים דלא אתי לכלל עונשין ואינו עושה תמורה:
או בתר מתכפר - שהוא ישראל ואיתיה בכלל מלקות: ה"ג תיפשוט ליה מהא דאמר ר' אבהו לקמן:
תיפשוט ליה מדר' אבהו.
דא"ר אבהו א"ר יוחנן: המקדיש מוסיף חומש.
המקדיש מוסיף חומש - שאם רוצה לפדות הקדשו כגון שנפל בו מום יכול לפדותו ומוסיף חומש אבל מימר אינו מוסיף חומש דכתיב אם המקדיש וגו' (ויקרא כז) על הקדש ראשון אתה מוסיף חומש ולא על הקדש שני כגון תמורה: ע"א שאם הקדיש בית או שדה ואתו בעלים לפדותו לא פרקי בלא חומש דכתיב (שם) ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו אבל אם גאלו אחר לא חייביה רחמנא ליתן חומש:
ומתכפר עושה תמורה.
ומתכפר עושה תמורה - שאם הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו חבירו ישראל ואמר המתכפר זו תחת זו תמורתו תמורה ולוקה דכיון שהופרש לצורכו קרינא ביה קרבנו דבתר המתכפר אזלינן ותיפשוט מהא:
והתורם משלו
והתורם - מתבואה שלו על טבלין של חבירו לפוטרו מן המעשרות: