בנשיא שבט שחטא עסקינן.
בנשיא שבט שחטא - ובאחת מכל מיתות ב"ד:
מי לא אמר רב אדא בר אהבה:
דרב אדא בר אהבה - לקמן:
(שמות יח, כב) "כל הדבר הגדול יביאו אליך", דבריו של גדול. האי נמי, גדול הוא.
עולא אמר רבי אלעזר בבאין על עסקי נחלות, וכתחילתה של ארץ ישראל.
וכתחילתה של א"י - כך דינה לעולם אם נפלה מחלוקת נחלה בשבט:
מה תחילתה שבעים ואחד אף כאן שבעים ואחד.
אי מה תחילתה: קלפי, אורים ותומים, וכל ישראל.
קלפי אורים ותומים - ביש נוחלין (ב"ב דף קכב.) מפורש:
אף כאן: קלפי, אורים ותומים, וכל ישראל?
אלא מחוורתא כדרב מתנה.
רבינא אמר: לעולם בשבט שהודח. ודקא קשיא לך בדינא דרבים דיינינן ליה?
אין, אע"ג דקטלינן ביחיד, אבי דינא דרבים דיינינן ליה.
אע"ג דקטלינן ביחיד - דדינא של שבט בסקילה אפ"ה בדינא דרבים דיינינן ליה דבעי ע"א ולא בדינא דיחיד בכ"ג:
מי לא א"ר חמא בר' יוסי א"ר אושעיא: (דברים יז, ה) "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו'", איש ואשה אתה מוציא לשעריך, בואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך.
לשעריך - לב"ד שבשעריך דהיינו סנהדרי קטנה ואי אתה מוציא כולה אלא בסנהדרי גדולה:
דרבי חמא בר' יוסי - לקמן:
הכא נמי, איש ואשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך:
גלא את נביא השקר:
מנהני מילי?
א"ר יוסי בר' חנינא: אתיא: "הזדה", "הזדה" מזקן ממרא.
אתיא הזדה הזדה - בנביא השקר כתיב (דברים יח) אך הנביא אשר יזיד ובזקן ממרא כתיב (שם יז) והאיש אשר יעשה בזדון מה זקן אינו נהרג אא"כ המרה על פי ב"ד הגדול דכתיב (שם) וקמת ועלית אף נביא אינו נידון אלא בבית דין הגדול:
מה להלן בשבעים ואחד, אף כאן בשבעים ואחד.
והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיבא, וקטלא בעשרין ותלתא הוא?
והא הזדה - דזקן ממרא:
כי כתיבא בקטלא כתיבא - וקטלא דידיה בעשרים ושלשה דכי כתיב וקמת ועלית בהוראה כתיב שבאין לשואלו מה יורו וחוזר לעירו ואם הורה לעשות כבתחילה נידון כשאר המומתין בכ"ג דהא לא תני במתניתין (דף ב.) ולא את זקן ממרא:
אלא אמר ריש לקיש: גמר: "דבר", "דבר" מהמראתו.
דבר דבר מהמראתו - בנביא בקטליה כתיב (דברים יז) אשר יזיד לדבר דבר וגו' ובהמראת זקן כתיב (שם) ועשית ע"פ הדבר:
ולהדר זקן ממרא ולגמר הזדה הזדה מנביא השקר?
וליהדר זקן ממרא וניגמר - קטלי' בסנהדרי גדולה הזדה הזדה מנביא דהא בקטלא דתרווייהו כתיב הזדה ונימא מה נביא בסנהדרי גדולה דהא גמרינן מהמראת זקן אף מיתת זקן בסנהדרי גדולה וניתני במתני' (דף ב.) ולא את הזקן ממרא אלא בב"ד של ע"א:
דבר דבר גמיר הזדה הזדה לא גמיר:
דבר דבר - הך גזירה שוה דדבר דבר גמיר ליה האי תנא מרביה אבל הך דהזדה הזדה לא גמיר ליה מרביה וקל וחומר אדם דן מעצמו ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבל מרבו הלכה למשה מסיני דאיכא למימר קרא למילתא אחריתא אתא וכן הלכה רווחת בישראל:
ולא את כהן גדול:
מנהני מילי?
אמר רב אדא בר אהבה: דאמר קרא: (שמות יח, כב) "כל הדבר הגדול יביאו אליך", דבריו של גדול.
יביאו אליך - ומשה במקום שבעים ואחד קאי:
דבריו של גדול - דינו של בעל שררה כגון נשיא וכהן גדול:
מיתיבי: "דבר גדול", דבר קשה.
אתה אומר דבר קשה או אינו אלא דבריו של גדול?
כשהוא אומר: (שמות יח, כו) "את הדבר הקשה יביאון אל משה", הרי דבר קשה אמור?
הוא דאמר כי האי תנא.
דתניא: "דבר גדול", דבריו של גדול.
אתה אומר דבריו של גדול או אינו אלא דבר הקשה?
כשהוא אומר: "הדבר הקשה", הרי דבר קשה אמור.
הא מה אני מקיים: "דבר גדול", דבריו של גדול.
והאי תנא, תרי קראי למה לי?
והאי תנא - דדרש דבר גדול דבר קשה למה לי תרי קראי:
חד לצואה בעלמא, וחד לעשייה.
ואידך?
א"כ לכתוב או: "גדול", "גדול" או: "קשה", "קשה"? מאי: "גדול" ומאי "קשה"?
שמע מינה תרתי.
בעי רבי אלעזר: שורו של כהן גדול בכמה?
שורו של כהן גדול - אם המית איש:
למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה, או דילמא למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה?
אמר אביי: מדקא מבעיא ליה שורו, מכלל דדממונו פשיטא ליה.
מדקא מיבעיא ליה שורו - שמע מינה שורו הוא דמספקא ליה משום דכתיב (שמות כא) וגם בעליו יומת כמיתת בעלים אבל שאר ממונו פשיטא לן דבשלשה ככל דיני ממונות:
פשיטא?
מהו דתימא, הואיל וכתב: "כל הדבר הגדול", כל דבריו של גדול - קא משמע לן:
כל דבריו - ואפילו ממונו ליבעי סנהדרי גדולה:
אין מוציאין כו':
מנהני מילי?
אמר ר' אבהו: דאמר קרא: (במדבר כז, כא) "ולפני אלעזר הכהן יעמוד".
[המשך הפסוק הנ"ל] "הוא" - זה מלך.
"וכל בני ישראל אתו" - זה משוח מלחמה.
"וכל העדה" - זה סנהדרי.
ודילמא לסנהדרי הוא דקאמר להו רחמנא דלישיילו באורים ותומים?
ודילמא - הא דקא מדכר קרא בסנהדרי גדולה משום שאילת אורים ותומים הוא אתא לאשמעינן דנשאלין לסנהדרין באורים ותומים וכן למלך וכן למשוח מלחמה אבל לא להדיוט ולעולם לענין לצאת למלחמה יוצאין בלא רשות סנהדרי:
אלא כי הא דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד.
כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן מאליו.
כנור - נקב שלו כלפי צפון היה ובלילה רוח צפונית מנשבת דקיימא לן (בבבא בתרא ד' כה.) ארבע רוחות מנשבות בכל יום מזרחית בבקר ורוח דרומית בחצי היום ומערבית בתחילת לילה וצפונית בחצי לילה כמהלך חמה שמהלכת ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון ותניא ביבמות (דף עב.) כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אף על פי שנזופים היו ולא נשבה להם רוח צפונית ביום לא היה יום שלא נשבה להם רוח צפונית בחצי הלילה אלמא חצות לילה עת נשיבתה לעולם ופעמים שהיא מנשבת אף ביום והיא רוח נוחה ויפה לבריות והיום מאיר בה:
מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה, עד שעלה עמוד השחר.
והיה דוד עומד ועוסק בתורה - כדכתיב חצות לילה אקום (חהלים קיט):
כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו: "אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה".
אמר להן: "לכו והתפרנסו זה מזה".
אמרו לו: "אין הקומץ משביע את הארי.
קומץ - פרנסה מועטת:
ואין הבור מתמלא מחולייתו".
ואין הבור מתמלא מחולייתו - עוקר חוליא מבור עמוק וחוזר והשליכה לתוכו אינו מתמלא בכך כלומר אין סיפק בידינו לפרנס עניים שבתוכנו:
אמר להם: "לכו פשטו ידיכם בגדוד".
מיד יועצין באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים.
ונמלכין בסנהדרין - נוטלין רשות מהן והיינו מתני':
אמר רב יוסף: מאי קרא?