להודיע לכל בית ישראל עדת עם הקודש גודל חומר עון איסור שבת דדשו ביה רבים פה קהלתנו ונעשה להם היתר, שמחזיקין מחיה בשבת ועוברים על כמה איסורין איסור מדידה ומקח וממכר וחישוב סכום מנין ועוד כמה וכמה איסורים. הגם שיש איזה התירים באם שאינו מזכיר לו שם מדה ואינו מודד לו מלא, היינו דווקא כשנותן לו בלא מעות, דאז הוי כשאלה, משא"כ כשמוכר בעד מעות דהוי משא ומתן גמור. ואפילו ע"י נכרי אסור, אם לא באופן שיתבאר למטה, כדאיתא בהדיא בגמרא סוף פרק ג' דביצה ע"ש ברש"י. והנה מהראוי היה להטיל גודא רבא ע"ז כמבואר בפ"ד דקידושין ע"ש, אבל בוודאי ישראל עם קדוש וטהור אינו צריך לזה חלילה, ואפילו (בכותי) [במומר] אמרו לא שביק התירא ואכיל איסורא ר"ל, ובאם שיהיה איש שוגה ופתי אשר לא יאמין לדברים האלה ונקל בעיניו עון איסור חילול שבת השקול כעבודה זרה ר"ל כמבואר בש"ע יו"ד סי' ב', אזי חיוב גמור לכל מי שיודע ממנו וממעשיו להגיד קלונו ברבים כדי לבער מעשיו הרעים מקרב ישראל [על ידי כפיה באלה ושמתא] ואם יחפה עליו ולא יגיד ונשא עונו, ולהשומעים יונעם ותבא עליהם ברכות טוב.
וכן יעשה כל איש ישראל שמחזיק מחיה, יבקש לו נכרי ויאמר לו בזה הלשון, אם הייתי רוצה לשכור אותך שתמכור משקה שלי בשבת הייתי נותן לך על דרך משל מן טאפ שכר אחד טפל ומן טאפ דבש אחד קטנה ומן טאפ יי"ש ג' קטנים על דרך משל, עכשיו אין אני שוכר אותך רק אני מוכר לך שיהיה המשקה שלך, ואתה תתן לי בעד כל טאפ המעות שתקבל בעדו פחות א' טפל מן טאפ שכר ופחות אחד קטנה מן דבש ופחות ג' קטנים מן טאפ יי"ש על דרך משל, וישראל יקנה לו בלב שלם המשקה שלו בעד סך מעות שיפסוק אתו עמו בעד כל טאפ. ורשאי הישראל להיות יוצא ונכנס אתו עמו לשמרו כשהולך להביא לבית למכור, רק שלא ידבר ושלא יחשוב עמו כמה מדות נטל בשבת רק יחשוב עמו אחר השבת.
גם מוכרי הערינ"ג ומלח וטאבי"ק ינהגו למכור במכירה גמורה על דרך הנ"ל.