[הנהגות בית הכסא]
צריך להיות צנוע בבית הכסא, שלא יגלה בשרו אלא כמה שצריך, ובעת שצריך, ולא קדם לכן אפלו רגע, ולכן לא יגלה עצמו עד שישב. ולא יגלה כי אם טפח מלאחריו ומלפניו טפחים. וכל שכן שלא בבית הכסא צריך להיות צנוע, שלא לגלות בשרו שלא לצרך והכרח, ואפלו בלילה, כי עקר הצניעות הוא מפני הבושה מלפני מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא אשר "מלא כל הארץ כבודו", ולפניו "כחשיכה כאורה":
הנפנה במקום מגלה — לא ישב ואחוריו למערב או למזרח, או אפלו לדרום במדינות אלו שהן בצפונית מערבית לירושלים, אלא יהיה אחוריו רק לצפון. אבל במקום שיש מחצות, ואפלו מחצה אחת — יושב בצד המחצה בסמוך לה ונפנה ואחוריו למחצה, ואפלו היא למזרח או למערב ודרום. ולהטיל מים — מתר בכל ענין. ומתר להטיל מים בפני הרבים, מפני חשש סכנה. ומכל מקום יש להסתלק לצדדין.
הקנוח — בימי חכמי המשנה היו מקנחים בצרורות, שהן כמו אבנים קטנים חלקות, ואפלו הן גדולות קצת כאגוז וכביצה שאינו יכול להכניסן לתוך פי הטבעת בעמק, כי צואה הנשארת בעמק פי הטבעת אינה אוסרת לקרות ולהתפלל כשאינה נראית לחוץ כשהוא יושב, שאז פי הטבעת פתוח. ואפלו בשבת התירו לטלטל הצרורות לקנח בהן אף שהן מקצה, שמשום כבוד הבריות לא גזרו. ומדת חסידות לרחץ במים. ומי שאינו אסטניס ומקנח באצבעותיו ממש — לא יקנח ביד ימין אלא ביד שמאל, ולא באצבע האמצעי שבה, שכורך עליה הרצועות של תפלין:
ולא ישהה נקביו, שלא לעבר על "בל תשקצו" מדברי סופרים. והוא שהרגיש כבר בנקביו ומעמיד עצמו, אך לא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות, כגון עד שימצא מקום צנוע. וכן במקום הפסק בתפלה, אפלו בברכות קריאת שמע או באמצע פסוקי דזמרה מ"ברוך שאמר" ואילך — אין להפסיק כשיכול להעמיד עצמו עד שיסים התפלה. ולהעמיד עצמו מפני הפחה — אין בה משום "בל תשקצו" בכל ענין, ואף אם מרגיש בנקביו. ויש אומרים שבקטנים אין בה משום "בל תשקצו", אלא שאסרו משום סכנה, וגם שלא יהיה עקר. ויש אומרים שכל שיוכל להעמיד עצמו עד כדי הלוך פרסה — אין בו משום "בל תשקצו" ולא משום סכנה, בין בקטנים בין בגדולים: