המצווה הרס"ו
האזהרה שהזהרנו מלתלות מחשבותינו בחימוד רכוש זולתנו ולהתאוות לו, לפי שזה יביא לידי עשיית תחבולה לרכישתו.
וזהו לשון הלאו שבא בעניין זה. אמר: "ולא תתאוה בית רעך" (דברים ה, יח).
ואין שני הלאווין עניין אחד, אלא הלאו הראשון, והוא "לא תחמד", מזהיר מלרכוש קנין זולתנו. והלאו השני, מזהיר אפילו על התאווה והחימוד בלבד.
ולשון המכילתא:""לא תחמד בית רעך" ולהלן הוא אומר: 'לא תתאוה בית רעך' - לחייב על התאווה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו".
ושם אמרו:"מנין שאם התאווה אדם סופו לחמוד? תלמוד לומר: 'וחמדו שדות וגזלו'" (מיכה ב, ב).
פירוש דבר זה: שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם השליט מחשבתו עליו ונתאווה לו - הרי עבר על אמרו יתעלה: "לא תתאוה".
ותתחזק בו אהבת אותו הדבר עד שיעשה תחבולה להשיגו, ולא יחדל מלפיסו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר יקר.
ואם ישיג דבר זה - הרי עבר גם על "לא תחמד" כשירכש אותו הדבר שהיה של חברו שלא היה לו עניין במכירתו, אלא שהכביד עליו ועשה תחבולה עד שהשיגו.
ונמצא שעבר על שני לאווין, כמו שביארנו.
ואם נמנע זה מלמכור ולקבל חליפין מחמת חיבתו לאותו הדבר, הרי אז לוקחו בחזקה ובאונס מחמת התחזקות אהבת אותו הדבר בנפשו, והרי אז עבר גם על "לא תגזל".
והתבונן בעניין זה במעשה אחאב ונבות.
הנה נתבאר לך ההבדל בין אמרו "לא תתאוה" ובין "לא תחמד".