המצווה הע"ז
האזהרה שהזהר כל טמא מלהכנס לכל המקדש.
אשר כמוהו לדורות: כל העזרה משער ניקנור ולפנים, שהוא תחילת עזרת ישראל.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג), כלומר: מחנה שכינה.
ובגמרא מכות אמרו:"הבא אל המקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהרה: עונש - 'את מקדש ה' טמא ונכרתה' (שם יט, יג-כ); אזהרה 'ולא יטמאו את מחניהם'.
ובמכילתא:"צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה" (שם ה, ב) - בעשה. ומנין בלא תעשה? אמר: 'ולא יטמאו את מחניהם'.
וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר.והוא אמרו ביולדת: "ואל המקדש לא תבא" (ויקרא יב, ד).
ובספרא אמרו:"לפי שנאמר: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו" (שם טו, לא) שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו" -כלומר: גם הנוגע במקדש מאחוריו כשהוא טמא מתחייב כרת - "תלמוד לומר ביולדת: 'ואל המקדש לא תבא' ". ושם נתבאר שדין היולדת ודין שאר טמאים שווה בזה.
ועוד אמרו בספרא על אמרו יתעלה: "ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (שם יז, טז): "הא כיצד? על רחיצת גופו - ענוש כרת, ועל כבוס בגדיו - בארבעים. ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר ועונש וכו'".
וכבר נתבאר שהעובר על לאו זה, אם הוא מזיד - חייב כרת; ואם הוא שוגג - חייב קרבן עולה ויורד, כמו שביארנו במצווה ע"ב ממצוות עשה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש שבועות ובהוריות וכרתות ובכמה מקומות בזבחים.