המצווה הע"ג
האזהרה שהזהרנו מלהכנס למקדש או להורות בשום דבר מדיני התורה כשאנחנו במצב של שכרות.
והוא אמרו יתעלה: "יין ושכר אל תשת וגו' בבאכם אל אהל מועד וגו' ולהורת את בני ישראל וגו'" (ויקרא י, ט-יא).
ולשון התלמוד: "שתה רביעית אל יורה".
ויש בעונש הלאו הזה חילוק, והוא: ששתויי יין אסור להם להכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל, ואם נכנס - חייב מלקות; ואם עבד כשהוא שתוי - חייב מיתה בידי שמים; ואם שתה דבר מן [שאר] המשכרים פרט ליין ועבד - חייב מלקות בלבד, לא מיתה.
וכל מי שמורה כשהוא שתוי, בין שהוא כהן או ישראל - הרי הוא עובר על לאו, בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין. ולשון ספרא: "יין אל תשת", אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר משכרין? תלמוד לומר: "ושכר". אם כן למה נאמר יין? על היין במיתה ועל שאר כל המשכרין באזהרה".
ושם אמרו: "מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה? תלמוד לומר: אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד".
ושם אמרו:"יכול יהו ישראל חייבין מיתה על ההוריה? תלמוד לומר: "אתה ובניך אתך [וגו'] ולא תמתו", אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על ההוריה".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מכרתות.