007_מסכת נדה פרק ז

נדה פרק ז

(א) דם הנדה

דם הנדה - מטמאין לחין. דכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והדוה בנדתה, מה שזב ממנה טמא כמותה, ובשעה שזב לח הוא:

. ובשר המת

ומטמאים יבשים - דכתיב [שם] דם יהיה זובה, בהוייתו יהא, ואע״פ שנתייבש:

ובשר המת - מטמא יבש, דכתיב (במדבר י״ב) או בעצם אדם, אדם דומיא דעצם, מה עצם יבש אף בשר יבש:

. מטמאין לחין ומטמאין יבשין. אבל הזוב והניע

והניע - רוק רך שיוצא ע״י נענוע. ואני שמעתי, ליחה היורדת מן החוטם. וממעינות הזב הן והוו אב הטומאה:

והרוק. והשרץ

והשרץ - דכתיב (ויקרא י״א) הנוגע בהם במותם, כעין מותם, דהיינו כשהם לחים כמו שהיו בעת מותם. אבל כל זמן שהשדרה קיימת והעצמות מחוברות בשדרה, הואיל וצורתו ניכרת, כלח הוא נחשב:

והנבלה

והנבלה - דכתיב [שם] כי ימות, כעין מיתה:

. והשכבת זרע

והשכבת זרע - שצריך שיהא ראוי להזריע:

. מטמאין לחין

מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין - הזוב מטמא לח ולא יבש, דכתיב (שם ט״ו) רר בשרו את זובו, כמין ריר שהוא לח. כמו ויורד רירו על זקנו (שמואל א כ״א:י״ד):

. ואין מטמאין יבשין. ואם יכולין להשרות. ולחזור לכמות שהן. מטמאין לחין. ומטמאין יבשין. וכמה היא שרייתן

והניע והרוק - דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק, ובעת שירוק לח הוא:

וכמה היא שרייתן - דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין הן:

. בפושרין מעת לעת. רבי יוסי אומר בשר המת יבש. ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה טהור:

בפורשים מעת לעת - אבל אי צריכי טפי מים חמים, או יותר מזמן מעת לעת, יבשין הן:

ר׳ יוסי אומר בשר המת יבש, טהור מלטמא בכזית - אבל מטמא טומאת רקב כמלוא תרווד. ואין הלכה כר, יוסי:

(ב) השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע

מטמא למפרע - כל טהרות שנמצאו במבוי. דמבוי רשות היחיד הוא לענין טומאה, וספיקו טמא:

. עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה. ולא היה בו שרץ. או עד שעת

או עד שעת כיבוד - מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כיבודיהן, ואם היה שם שרץ היה רואה אותו:

כבוד. וכן כתם שנמצא בחלוק

וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע - כל טהרות שעשתה האשה מיום כבוס. אבל אותן של קודם כיבוס, לא, מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהם בשעת כיבוסיהן:

. מטמא למפרע. עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם. או עד שעת הכבוס. ומטמא בין לח בין יבש. ר' שמעון אומר היבש מטמא למפרע

היבש מטמא למפרע - עד שעת כיבוד. דאיכא למימר לאחר כיבוד מיד נפל:

. והלח אינו מטמא אלא עד שעה שהוא יכול לחזור ולהיות לח:

אבל הלח אינו מטמא למפרע - אלא עד שעה שנוכל לומר אם נפל באותו יום עדיין יכול להיות עכשיו לח. אבל עד שעת הכיבוד לזמן מרובה, לא, דהא לח הוא, ואי מההיא שעתה נפל, הוה מתעביד יבש. ודוקא בשרץ הוא דפליג ר׳ שמעון בין לח ליבש. אבל בכתם, אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כיבוס, דאימר יבש היה ומיא הוא דנפל עליה. אבל בשרץ ליכא למימר הכי, דאי איתא דמים נפול עליה, אמרטוטי אמרטוט. ואין הלכה כר׳ שמעון:

(ג) כל הכתמין הבאים מרקם

הבאים מרקם - שהן נכרים ודמן טהור. ואע״ג דרבנן גזרו על הנכרים שיהיו כזבים לכל דבריהם, על כתמיהם לא גזרו:

. טהורין. ר' יהודה מטמא מפני שהם גרים. וטועין. הבאין מבין העכו"ם. טהורין. מבין ישראל ומבין הכותים ר

מרקם - בין קדש ובין שור, מתרגמינן בין רקם ובין חגרא:

שהן גרים - ודמן טמא:

וטועים - כלומר, לא צניעי כולי האי, ואין מצניעים את כתמיהן, הלכך חיישינן שמא כתמים של אשה נדה הן:

הבאים מבין הגויים טהורים - דלא גזרו רבנן על כתמיהן, כיון דדמן ודאי טהור מן התורה:

מבין ישראל ומבין הכותים ר׳ מאיר מטמא - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, מבין ישראל ומבין הכותים, טמאים, דכותים גרי אמת הן ודמן טמא. כתמים הנמצאים בערי ישראל דהיינו במקום גלוי, טהורים, דלא נחשדו על כתמיהן ואצנועי מצנעי להו. הנמצאין בערי כותים, ר׳ מאיר מטמא, דכותים נחשדו על כתמיהן. וחכמים מטהרים, שלא נחשדו על כתמיהן ומצנעי להו, ותלינן להאי כתם בדם חיה או בהמה, דאילו דם אשה נדה, לא היה נמצא במקום גלוי, דאינהו נמי מצנעו להו כישראל. וכבר נפסקה ההלכה דבזמן הזה גזרו על כותים להיות כנכרים לכל דבריהם, וכתמיהן טהורים ככתמי הנכרים:

' מאיר מטמא. וחכמים מטהרין. מפני שלא נחשדו על כתמיהן:

(ד) כל הכתמים הנמצאים בכל מקום

בכל מקום - במקום ישראל:

. טהורין. חוץ מן הנמצאים בחדרים. ובסביבות בית הטומאות

טהורים - שחזקתן אינן מדם נדה, דאצנועי מצנעי להו:

בית הטומאות - חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדותן:

. בית הטומאות של כותים. מטמאין באהל. מפני שהם קוברין שם

קוברין שם - לפי שעה, כדי שיסלקו אותן לאחר זמן. ולפי שאין אנו יודעין אם הסירו אותן אם לאו, מטמאים באוהל:

את הנפלים. ר' יהודה אומר. לא היו קוברין. אלא משליכין וחיה גוררתן:

(ה) נאמנים לומר קברנו

נאמנים לומר קברנו - דטומאת מת מידי דאורייתא היא. וכגון שכהן כותי עומד שם ותרומה בידו ואוכלה, דליכא למיחש שמא תרומה טמאה היא. ובלאו הכי אין נאמנין, דלית להו לפני עור לא תתן מכשול, ולא אכפת להם אם אנו חוטאין על פיהם:

שם את הנפלים. או לא קברנו. נאמנים לומר על הבהמה. אם בכרה

אם בכרה - והוא שראינוהו עובד וגוזז בו. דאי לאו דידע דלאו בכור הוא, לא עבר אדאורייתא, דכתיב (דברים ט״ו:י״ט) לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך:

. אם לא בכרה. נאמנים על ציון קברות

נאמנים על ציון קברות - לציין. מקום הקבר. וסומכין עליהן. ואע״ג דמדרבנן הוא, כיון דכתיבא, זהירין ביה. דכתיב (יחזקאל ל״ט:ט״ו) וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון:

. ואין נאמנין לא על הסככות

לא על הסככות - אילן המיסך על הארץ וענפיו מובדלים וידוע ודאי שיש קבר תחת אחת האהלות ואין ידוע איזה הוא, ובא כותי והעיד על אחד שזה טהור, אינו נאמן, לפי שאינו חש על הספק:

ולא על הפרעות

ולא על הפרעות - אבנים גדולות בולטות מן הגדר, וקבר תחת אחת מהן ואין אנו יודעים תחת איזו מהן, ובא כותי והעיד על מקצתן שהן טהורות:

. ולא על הבית הפרס

אינו נאמן - משום דלספיקא לא חייש:

בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר. וכל מאה אמה של סביבות הקבר אוקמינהו רבנן בחזקת טומאה, שמא גלגלה המחרישה והוליכה עצם כשעורה מן המת. ופרס, לשון דבר פרוס ושבור, שעצמות של מת נפרסו שם. ומפי אחרים שמעתי, על שם שפרסות בני אדם נמנעים ללכת שם מפני הטומאה:

. זה הכלל

זה הכלל - לאתויי תחומים ויין נסך. שאין כותי נאמן לומר עד כאן תחום שבת, דתחומין דרבנן, וכותים לא סבירא להו. וכן אין נאמנים על יין נסך, לפי שאין נזהרים ממגע נכרי. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא בדורות הראשונים, אבל בזמן הזה, הן כנכרים לכל דבריהם:

דבר שחשודים בו. אין נאמנים עליו: