011_מסכת פרה פרק יא

פרה פרק יא

(א) צלוחית

צלוחית - של מי חטאת:

שהניחה מגולה. ובא ומצאה מכוסה

ובא ומצאה מכוסה פסולה - שאני אומר אדם נכנס לשם וכסה אותה, ורוב בני אדם אין טהורין לחטאת:

. פסולה. הניחה מכוסה. ובא ומצאה מגולה. אם יכולה

אם יכולה חולדה לשתות ממנה פסולה - אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו מטעם שמא אדם טמא נכנס וגילה אותה, דאין דרך בני אדם לגלות אלא לכסות מפני השרצים, אבל שרצים דרכן. לגלות ואין דרכן לכסות. ודוקא מכוסה ומצאה מגולה חיישינן לחולדה. אבל מגולה ומצאה מגולה כמו שהניחה, לא חיישינן, אע״פ שחשו לספק מים מגולין, דחמירא סכנתא מאיסורא:

החולדה לשתות הימנה. או נחש לדברי רבן גמליאל

או נחש לדברי רבן גמליאל - דאמר לעיל, אף הנחש פוסל מפני שהוא מקיא:

. או שירד בה טל בלילה. פסולה. החטאת

החטאת - אפר חטאת או מים המקודשים שהיו באוהל המת בתוך כלי שיש עליו צמיד פתיל:

אינה נצולה בצמיד פתיל. ומים שאינן מקודשין נצולין בצמיד פתיל:

אינן נצולין - ונפסלין. מדכתיב והניח במקום טהור והאי לאו מקום טהור הוא. אבל כלים העומדים להניח בהן מי חטאת או אפר חטאת, וכן אזוב המתוקן להזות בו, ניצולין בצמיד פתיל:

(ב) כל הספק טהור לתרומה

כל הספק טהור לתרומה - כל ספק שאם נולד אותו ספק בתרומה התרומה טהורה, אם נולד כיוצא בו בחטאת טהור:

טהור לחטאת. כל התלוי לתרומה. נשפך לחטאת. אם עשו על גביו טהרות

וכל התלוי לתרומה - וכל ספק שאם נולד בתרומה תולין לא אוכלין ולא שורפין, אם נולד כיוצא בו בחטאת, ישפך האפר או המים המקודשים. ובמסכת טהרות פרק הזורק טומאה, תנינן להו לספק הטהור ולספק שעל ידיו תולין בתרומה:

אם עשו על גביו טהרות - אם הזה באפר זה שנטמא בספק התלוי לתרומה, ועשה טהרות ע״י אותה הזאה, תולין אותם טהרות ולא אוכלין ולא שורפין:

. תלויות. הרפפות

הרפפות - כמין שבכות של עץ:

טהורות לקדש ולתרומה ולחטאת. רבי אליעזר אומר הרעדות

טהורות לקודש לתרומה ולחטאת - לפי שאינן כלים וגם אינן ראויין למדרס:

הרעדות - עצים שאינן מהודקים יפה זה בזה וכשאדם נשען עליהם רועדים ומתנענעים:

טמאות לחטאת:

טמאות לחטאת - פעמים שאדם יושב עליהן וראויין ליטמא מושב. ואין הלכה כר׳ אליעזר:

(ג) דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת. ונטלה ואכלה. אם יש בה כביצה

אם יש בה כביצה - דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא:

. בין טמאה בין טהורה

בין טהורה בין טמאה המים טמאים - דטהרת תרומה, טמאה היא אצל חטאת:

. המים טמאין. והאוכלה חייב מיתה

והאוכלה חייב מיתה - דנטמא במי חטאת בשעה שאוכלה, ותרומה בטומאת הגוף במיתה:

. אין בה כביצה המים טהורין והאוכלה חייב מיתה. רבי יוסי אומר בטהורה. המים טהורים. הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו

ר׳ יוסי אומר בטהורה המים טהורים - דסבירא ליה לר׳ יוסי שאין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת. ואין הלכה כר׳ יוסי:

שהכניס ראשו ורובו בתוך מי חטאת - רבנן גזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובין, כמפורש פרק קמא דשבת, והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומי חטאת מים שאובין נינהו, הלכך כשהכניס ראשו ורובו בהם נטמא, ומשנטמא ואינו טהור למי חטאת, חוזרים מי חטאת ומטמאים אותו ונעשה ראשון לטומאה, שאין מי חטאת מטמאים את הטהור להם, אבל כשאינו טהור להם מטמאים אותו:

לתוך מי חטאת. נטמא:

(ד) כל הטעון ביאת מים מדברי תורה מטמא את

בל הטעון ביאת מים מדברי תורה - כגון הנוגע בכל אבות הטומאות:

מטמא את הקודש ואת התרומה - לפי שהוא ראשון, עושה שני בחולין ובמעשר, ושלישי בתרומה, ורביעי בקודש:

הקדש ואת התרומה ואת החולין. ואת המעשר. ואסור על ביאת המקדש. לאחר ביאתו

לאחר ביאתו - שטבל ולא העריב שמשו, יש לו דין שני לטומאה, ועושה שלישי בתרומה, ורביעי בקודש:

מטמא את הקדש. ופוסל את התרומה. דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים פוסל

וחכמים אומרים פוסל בקודש - כשם שטבול יום פוסל בתרומה, כן פוסל בקודש, ואינו מטמא בקודש, דכיון שטבל קלישא טומאתו, ופסול משוי, טמא לא משוי:

בקדש ובתרומה ומותר בחולין ובמעשר ואם בא אל המקדש

ואם בא אל המקדש - כל הטעון טבילה מן התורה שבא אל המקדש, דהיינו לעזרת ישראל, אפילו לאחר שטבל קודם שיעריב שמשו, חייב. ואף לעזרת נשים אסור טבול יום ליכנס, אבל אינו חייב אלא בעזרת ישראל:

. בין לפני ביאתו. בין לאחר ביאתו. חייב:

(ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - כגון אכל אוכלין טמאין, ושתה משקין טמאין, והידים, והכלים שנטמאו במשקין, וכיוצא בהן:

. מטמא את הקדש. ופוסל את התרומה. ומותר בחולין ובמעשר. דברי ר' מאיר. וחכמים אוסרים במעשר

וחכמים אוסרים במעשר - והלכה כחכמים:

. לאחר ביאתו

לאחר ביאתו - לאחר שטבל, מיד הותר בכולם ואין צריך הערב שמש:

מותר בכולן. ואם בא אל המקדש

ואם בא אל המקדש פטור - דלא אסרה תורה ביאת המקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא, כדכתיב (ויקרא ה׳) בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שרץ טמא:

בין לפני ביאתו ובין לאחר ביאתו. פטור:

(ו) כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים. מטמא את מי חטאת

מטמא את מי חטאת - ואפילו לאחר שטבל, אם לא טבל לשם חטאת כאילו לא טבל, דתנן בפרק אין דורשין (חגיגה דף י״ח) טבל לקודש והוחזק לקודש אסור בחטאת. אבל משטבל לשם חטאת, אפילו טבול יום דאורייתא שפסול לתרומה ולקודש, כשר לחטאת, דטבול יום כשר בפרה:

ואת אפר חטאת ואת המזה מי חטאת במגע ובמשא. האזוב המוכשר. והמים שאינן מקודשים. וכלי ריקם הטהור לחטאת. במגע ובמשא. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים במגע אבל לא במשא:

ומזה מי חטאת במגע ובמשא - ובהא כולי עלמא לא פליגי. אבל באזוב המוכשר לקבל טומאה, ומשום דאוכל הוא צריך הכשר שיבוא עליו מים, וכן במים שאינן מקודשים ועומדים לקדש, וכלי ריקם הטהור ועומד כדי להניח בו אפר חטאת, בהא פליגי ר״מ וחכמים. והלכה כחכמים:

(ז) כל אזוב שיש לו שם לווי

כל אזוב שיש לו שם לווי - שרגילין ללוות עמו שם אחר, כגון הנך דמפרש לקמן:

פסול. אזוב זה

אזוב זה - כלומר אזוב סתם שהרואה אותו אומר זה אזוב הוא בסתם:

כשר. אזוב יון. אזוב כוחלית. אזוב רומי. אזוב מדברי פסול. ושל תרומה טמאה

ושל תרומה טמאה - שאזוב של גינה חייב בתרומה כשלקטו לאכילה. והא קא משמע לן דאע״ג שהוא פחות מכביצה שאינו מטמא מי חטאת, אפ״ה הזאתו פסולה, כיון שהאזוב עצמו טמא:

פסול. ושל טהורה לא יזה

ושל טהורה לא יזה - מפני שמפסיד את התרומה:

. ואם הזה. כשר. אין מזין לא ביונקות ולא בתמרות

תמרות - כמין גרגרין שיש בראשי האזוב:

. אין חייבין על היונקות

אין חייבין על היונקות - טמא שהזו עליו ביונקות ובא בהזאה זו אל המקדש, אינו חייב:

על ביאת המקדש. ר' אליעזר אומר אף לא על התמרות. אלו הן היונקות. גבעולין שלא גמלו:

רבי אליעזר אומר וכו׳ - ואין הלכה כר׳ אליעזר:

גבעולים שלא גמלו - כל זמן שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שיפתח:

(ח) אזוב שהזה בו. כשר לטהר בו את המצורע. לקטו לעצים ונפלו עליו משקין מנגבו

מנגבו - כדי שלא יתערבו מים הכשרים בפסולים:

והוא כשר. לקטו לאוכלין ונפלו עליו משקין. אף על פי שנגבו פסול. לקטו לחטאת

אע״פ שנגבו פסול - ואע״פ שלא נטמא, משהוכשר לקבל טומאה פסול:

לקטו לחטאת - להזות בו מי חטאת:

. כמלקט לאוכלין. דברי ר' מאיר. ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומרים כמלקט לעצים:

כמלקט לעצים - ומנגבו והוא כשר. וכן הלכה:

(ט) מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין. ר' יהודה אומר של שלשה שלשה. אזוב שיש בו שלשה קלחים מפסגו

שלשה קלחין ובהן שלשה גבעולין - גבעול אחד בקלח אחד. ושלשה קלחים דבעינן, ילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב מפסח מצרים, מה להלן שלשה, דבהכי מקרי אגודה, אף כאן שלשה:

מפסגו - מפרידו ומחלקו שיהיו השלשה קלחים מפורדים זה מזה:

ואוגדו. פסגו ולא אגדו. אגדו ולא פסגו לא פסגו ולא אגדו. כשר. ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה קלחים. ובהם שלשה גבעולים ושיריו שנים. וגרדומיו כל שהוא:

ר׳ יוסי אומר מצות אזוב שלשה - רבי יוסי מחמיר טפי מת״ק, דלרבי יוסי תחילתו שנים פסול, ולת״ק תחילתו שנים כשר, ואינו פסול עד שיהא תחילתו כשייריו אחד. ודקאמר ת״ק מצות אזוב שלשה קלחים, למצוה בעלמא ולא לעכב. והלכה כרבי יוסי:

וגרדומיו כל שהוא - גרדומי הגבעול כל שהוא. ושייריו וגרדומיו תרי מילי נינהו, דשייריו הוו שיירי השלשה קלחין, דהיינו שני קלחין, וגרדומיו הוא הגבעול עצמו דאגרדום ונשבר ונשתייר ממנו כל שהוא: