012_מסכת פרה פרק יב

פרה פרק יב

(א) האזוב הקצר

האזוב הקצר מספקו - מאריכו כדי סיפוקו:

. מספקו בחוט ובכוש

ובכוש - הוא הפלך שהנשים טוות בו:

. וטובל ומעלה

וטובל ומעלה - ואע״ג דכתיב ולקח אזוב וטבל במים, והוא לוקח הפלך שהאזוב נתון בראשו, שפיר קרינן ביה ולקח אזוב, דלקיחה ע״י דבר אחר שמה לקיחה:

ואוחז באזוב ומזה

ואוחז באזוב ומזה - דבהזאה בעינן שיהא אוחז האזוב בידו:

. רבי יהודה ור' שמעון אומרים כשם שהזייה באזוב. כך טבילה באזוב:

ר׳ יהודה ור׳ שמעון אומרים כו׳ - ואין הלכה כר׳ יהודה וד׳ שמעון:

(ב) הזה. ספק מן החוט. ספק מן הכוש

ספק מן הכוש ספק מן החוט כו׳ - דבעינן הזאה ודאי מן האזוב, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו:

. ספק מן הגבעול. הזייתו פסולה. הזה על שני כלים. ספק על שניהם הזה. ספק מחברו מיצה עליו

מחברו מיצה עליו - שמא מתמצית מי חטאת של כלי אחד הלך על האחר:

. הזאתו פסולה

הזאתו פסולה - דאי מחבירו מיצה עליו אין זו הזאה מן האזוב:

. מחט שהיא נתונה על החרס והזה עליה. ספק על המחט הזה. ספק מן החרס מיצה עליה. הזייתו פסולה. צלוחית שפיה צר. טובל ומעלה כדרכו

טובל ומעלה כדרכו - ולא אמרינן מתוך שנדחק בפיה לצאת שמא יחזרו המים לתוך הכלי ולא ישאר באזוב כשיעור:

. ר' יהודה אומר הזייה ראשונה. מי חטאת שנתמעטו. טובל אפילו ראשי גבעולין. ומזה. בלבד שלא יספג

ר׳ יהודה אומר הזייה ראשונה - דהזאה ראשונה לא חיישינן, אבל הזאה שניה מתוך שנדחקו לצאת וגם הזה מהם, נתמעטו ביותר וחיישינן בהזאה שניה שמא לא נשארו באזוב כשיעור. ואין הלכה כר׳ יהודה:

שלא יספג - שלא יקנח מצדדי הכלי או משוליו. דכתיב וטבל, ולא מספג:

. נתכוין להזות לפניו. והזה לאחריו. לאחריו והזה לפניו. הזייתו פסולה. לפניו. והזה על הצדדין שלפניו הזייתו כשרה. מזין על האדם מדעתו ושלא מדעתו. מזין על האדם ועל הכלים ואפילו הן מאה:

הזאתו פסולה - דבעינן כוונת הזאה והרי לא נעשית מחשבתו:

ואפילו הן מאה - ולא בעינן הזאה בפני עצמה לכל איש ואיש או לכל כלי וכלי:

(ג) נתכוין להזות על דבר

על דבר המקבל טומאה - אדם וכלים:

שהוא מקבל טומאה. והזה על דבר שאינו מקבל טומאה

על דבר שאינו מקבל טומאה - בהמה וכלי אבנים:

. אם יש באזוב לא ישנה

אם יש באזוב לא ישנה - אם נשתייר באזוב כדי הזאה אין צריך לחזור ולטבול פעם שניה, אלא מזה מאותו שנשתייר באזוב על הדבר הטמא ועלתה לו הזאה, דכתיב והזה הטהור על הטמא, עד שיתכוין להזות על הטמא, הלכך כשנתכוין בשעת טבילת האזוב להזות על הטמא לא ישנה, אלא יזה ממה שנשתייר באזוב. אבל אם טבל האזוב כדי להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, הואיל ותחילת טבילתו פסולה, כך הזאתו פסולה, ולא יזה במה שנשתייר באזוב עד שישנה:

. על דבר שאינו מקבל טומאה. והזה על דבר שמקבל טומאה. אם יש באזוב ישנה. על האדם והזה על הבהמה. אם יש באזוב לא ישנה. על הבהמה והזה על האדם. אם יש באזוב ישנה. המים המנטפים כשרים. לפיכך הם מטמאין לשם מי חטאת:

המים המנטפין - מן האזוב שהטבילו לשם דבר שאינו מקבל טומאה, אם הטביל באותם טפות אזוב והזה מהן, כשרין:

לפיכך הן מטמאין - לפי שלא עשו מצותן, שהרי הטבילה הראשונה פסולה היתה, והרי אלו הטפות כשאר מי חטאת הכשרים שהן מטמאין:

(ד) המזה מחלון של רבים

המזה מחלון של רבים - שעומד בחלון של רבים והזה שם על הטמאים העוברים, והזה על הטמא כסבור שהמים שבידו טהורים להזאה:

ונכנס למקדש. ונמצאו המים פסולים פטור. מחלון של יחיד ונכנס למקדש. ונמצאו המים פסולין חייב. אבל כהן גדול בין מחלון של יחיד בין מחלון של רבים. פטור. שאין כהן גדול חייב על ביאת המקדש

ונמצאו פסולים - אם נכנס בהזאה זו למקדש, פטור הטמא מקרבן, דהוי כספק טומאה ברה״ר דספיקו טהור. ופירש הרמב״ם הטעם, דטמא זה אנוס הוא, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולבדוק אם המים כשרין להזאה אם לאו, כיון שהיה עומד ברה״ר ומזה על הרבים. אבל העומד בחלון של יחיד ומזה, הוה ליה לטמא לבדוק על המים אם כשרים, אם לאו, וכיון דלא בדק, שגגה היא זו ולא אונס, ואם נכנס למקדש בהזאה זו חייב קרבן, דהוי כספק טומאה ברה״י דספיקו טמא:

שאין כהן גדול חייב על ביאת המקדש - דכתיב (במדבר י״ט) ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, מי שחטאו שוה לקהל דהיינו ליחידים, פרט לכהן גדול שאין חטאו שוה ליחידים:

. מחליקין היו

מחליקין היו - כלומר כל כך מי חטאת היו שם עד שהיו מחליקין בהן בני אדם, ואפ״ה דורסים בהן, משום דלא מטמאין, הואיל ונעשית מצותן:

לפני חלון של רבים ודורסין ולא נמנעין. מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן. אין מטמאין:

(ה) אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא בכנפו. מזה עליו. אף על פי שיש עליו כדי הזייה טהור. כמה יהא במים. ויהיה בהם כדי הזייה כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה

בכנפו בכנף בגדו - לפי שהקרדום הצריך הזאה הוא אב הטומאה, וכשאוחז בכנפו נעשה הכנף ראשון, אין האוחזו טמא, דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. ואע״פ שיש על הקרדום מים כדי הזיה, אין האוחזו טמא משום נושא מי הנדה, הואיל ונעשית מצותן כבר:

כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה - חוץ ממה שהאזוב בולע:

. רבי יהודה אומר רואים אותם כאילו הן על אזוב של

כאילו הן על אזוב של נחושת - שאינו בולע. דרואים המים הבלועים באזוב כאילו הן בעין להשלים שיעור הזאה להיות הנושאן טמא. והא דכתיב (שם) ומזה מי הנדה דדרשינן מיניה לנושא כשיעור הזאה, היינו שאילו היו בעין היה בהן שיעור הזאה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

נחשת:

(ו) המזה באזוב טמא

המזה באזוב טמא - כגון אזוב של גינה שלקטו לאכילה:

אם יש בו כביצה

אם יש בו כביצה - דזהו שיעור אוכל, בין לקבל טומאה בין לטמא אחרים:

המים פסולים והזיתו פסולה. אין בו כביצה המים כשרים והזיתו פסולה ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו. אפילו הן מאה:

והזאתו פסולה - דכתיב [שם] והזה הטהור, שיהיה המזה טהור והאזוב טהור:

אפילו הן מאה - כולן טמאין לחטאת, דאין מונין ראשון ושני בחטאת אלא כולן הן תחילה:

(ז) הטהור לחטאת שנטמאו ידיו. נטמא גופו. ומטמא את חבירו. וחבירו את חבירו. אפילו הן מאה:

(ח) לגין של חטאת שנטמאו אחוריו נטמא תוכו. ומטמא את חבירו. וחבירו את חבירו אפילו הן מאה. הזוג והענבל

שנטמאו אחוריו. במשקין טמאין. דלשאר טהרות לא נטמא תוכו, אבל לחטאת אינו כן:

הזוג והענבל חיבור - שאם הזה על אחד מהן, חבירו טהור. וזוג הוא הפעמון, וענבל הוא הפטיש שבפנים המכה בפעמון שעל ידו מקשקש:

חבור. כוש של רובן

כוש של רובן - פלך שטווין בו ארבי, הוא הגמי שעושין ממנו מחצלאות:

לא יזה לא על הכוש

לא על הכוש ולא על הפיקה - כלומר לא יזה לא על זה לבדו ולא על זה לבדו, דלא הוו חיבור. אבל צריך להזות על שניהן:

. ולא על הפיקה

פיקה - מה שמשימין בסוף הכוש להכבידו קרוי פיקה. בלע״ז פורסל״ו:

. ואם הזה

ואם הזה - על אחד מהן בלבד, מוזה. ורמב״ם פירש, לא על הכוש ולא על הפיקה, אלא על קנה הברזל שרגילין לתת בראש הכוש שנקרא צנורא. ועליו מזין מפני שהוא עיקר הכלי, ועולה ההזאה לכוש ולפיקה:

מוזה. של פשתן

של פשתן חיבור - שהפלך שטווין בו פשתן דרכו להיות הפיקה מחוברת בכוש:

. חבור. עור של עריסה

עור של עריסה - עור שמשימין בעריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בעריסה:

שהוא מחובר לפיקו' חבור. המלבן

המלבן - כמין קערות של עץ חקוקות שמכניסין בו כרעי המטה שלא ירקבו מלחלוחית הארץ. ודומה לו בפרק המוכר את הבית בבבא בתרא, מלבנות של כרעי המטה:

אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה

אינו חיבור לא לטומאה - דאם נטמא זה לא נטמא זה:

ולא לטהרה - דאם הזה על זה לא הזה על זה:

. כל ידות הכלים הקדוחות חבור. רבי יוחנן בן נורי אומר אף החרוקות:

הקדוחות חיבור - כגון ידות הסכינים שהברזל נכנס לתוך הבית יד של עץ או של עצם ומחובר בו הוי חבור, נטמא אחד מהן נטמא חבירו, וכן אם הזה על אחד מהן הזה על חבירו. קדוחות, לשון מקדח:

אף החרוקות - לשון ויחרקו שן (איכה ב׳:ט״ז), כלומר אף הידות שהן חדות בראשן ומכניסן חודן בנקב שעושין בראש הכלי, כגון בית יד של רומח, אף אלו הוו חיבור. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:

(ט) הסלים שבקנתל

הסלים שבקנתל - סלים שדרכן להוליך בהן פירות או זבלים על גבי החמור והן מחוברין זה בזה:

. והמטה של טרבל

מטה של טרבל - כמין עז של ברזל שדשין בו את התבואה:

. וקרן של כליבה

קרן של כליבה - המטה של מתים עושים לה כמין קרן של ברזל וקושרין בו המת שלא יפול. וקורים למטה של מתים כליבה, שהיא עשויה ככלוב של עופות:

וקרנין של יוצאי דרכים. ושלשלת המפתחות

וקרנים של יוצאי דרכים - קרני בהמה וחיה שמוליכים עמהם עוברי דרכים למלאות בהן מים לשתות:

ושלשלת המפתחות - שלשלת שתולים בה המפתחות:

. ושלל הכובסים. והבגד שהוא תפור בכלאים

ושלל של כובסים - דרך הכובסים לשלול הבגדים זה עם זה הקטן עם הגדול בשביל שלא יאבד:

והבגד שהוא תפור בכלאים - שתי חתיכות של בגד צמר שתפרן בחוטי פשתן וסופו להפרד משום איסור כלאים, וכן שלל של כובסים סופו להפרד, ואפילו הכי הוי חיבור לטומאה:

חבור לטומאה. ואינו חבור להזייה:

(י) כסוי מיחם

מיחם - קומקום של נחושת שמחממים בו המים:

שהוא מחובר לשלשלת. בית שמאי אומרים חבור לטומאה. ואינו חבור להזייה. בית הלל אומרים הזה על המיחם הזה הכסוי. הזה על הכסוי לא הזה המיחם. הכל כשרים להזות חוץ מטומטום

חוץ מטומטום ואנדרוגינוס - לפי שהן ספק אשה, ואשה אינה כשרה להזות, דכתיב וטבל במים איש טהור, איש ולא אשה, טהור, לרבות את הקטן. והזאה יליף מטבילה דאתקוש להדדי:

. ואנדרוגינוס והאשה. ותינוק שאין בו דעת. האשה מסעדתו

האשה מסעדתו - מסייעתו, כדמפרש בסיפא דאוחזת לו במים:

ומזה. ואוחזת לו במים. והוא טובל ומזה. אם אחזה בידו אפילו בשעת

אם אחזה בידו אפילו בשעת הזאה פסול - לא מיבעיא בשעת טבילה דכי כתיב איש ולא אשה, בטבילה הוא דכתיב, אלא אפילו בשעת הזאה דלא כתיב קרא בהזאה, אפ״ה אם אחזה בידו, פסול, דגמרינן הזאה מטבילה:

הזייה. פסול:

(יא) טבל את האזוב ביום והזה ביום. כשר. ביום והזה בלילה

ביום והזה בלילה פסול - דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ביום ולא בלילה. ואתקש טבילה להזאה, דכתיב וטבל במים איש טהור והזה, מה הזאה ביום אף טבילת אזוב ביום:

. בלילה והזה ביום. פסול. אבל הוא עצמו טובל בלילה

טובל בלילה ומזה ביום - היכא דשהה טבילתו ולא הזה ביום השביעי, כשבא להזות בשמיני או בתשיעי ועשירי יכול להקדים טבילה להזאה. אבל הטובל בשביעי כמצותו, מזה תחלה ואח״כ טובל, דכתיב וחטאו ביום השביעי והדר וכבס בגדיו ורחץ במים:

. ומזה ביום. שאין מזין עד שתנץ החמה. וכלן שעשו משעלה עמוד השחר

משעלה עמוד השחר כשר - דמשם ואילך הוא יום, דכתיב (בנחמיה ד׳:ט״ו,) ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, וכתיב (שם) והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה:

. כשר: