נגעים פרק ט
(א) השחין והמכוה מיטמאין בשבוע
השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד - אם נולד במקומן בהרת, מסגירן שבוע אחד, ולסוף שבוע אם יש בו שער לבן או פשיון, מחליטו. ואם לאו, פוטרו. אבל במחיה אין מיטמאין, דמחית בשר חי בעינן, ואין זה בשר חי, כיון דמקומו שחין ומכוה:
אחת. בשני סימנים. בשער לבן ובפשיון. איזה הוא השחין לקה בעץ או באבן או בגפת
בגפת - פסולת של זיתים, והוא חם מחמת עצמו. וכן חמי טבריא מחמת מקורן הן חמים ולא מחמת האור:
או במי טבריא. כל שאינו מחמת האש
כל שאינו מחמת האש זהו שחין - לאתויי אבר מעיקרו:
זה הוא שחין. איזו היא מכוה. נכוה בגחלת או ברמץ
רמץ - אפר כירה, וחם מחמת האור:
. כל שהוא מחמת האש
כל שהוא מחמת האש - לאתויי חמי האור:
זו היא מכוה:
(ב) השחין והמכוה. אין מצטרפין
אין מצטרפין - חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס:
זה עם זה. ואין פושין מזה לזה
ואין פושין מזה לזה - דאם שחין ומכוה זה אצל זה, ובאחד מהן בהרת כגריס, והסגירה, ובסוף שבוע פשתה לחברו או לעור הבשר, אין מחליטו. וכן אם הבהרת בעור הבשר ופשתה לשחין או למכוה, לא חשוב פשיון:
. ואין פושין לעור הבשר. ולא עור הבשר פושה לתוכן. היו מורדין
היו מורדין - שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציאין ליחה, אין מטמאין בנגעים, דכתיב [ויקרא יג] שחין ונרפא, ובמכוה כתיב [שם] והיתה מחית המכוה:
טהורין. עשו קרום כקליפת השום. זו היא צרבת השחין האמורה בתורה. חזרו וחיו. אף על פי שמקומן צלקת. נדונין כעור הבשר:
אע״פ שנעשה מקומו צלקת - שניכר שהיה שם שחין או מכוה ואין שוה לשאר עור בשר, אעפ״כ נידון כעור הבשר, מאחר שנעשה קרום חזק:
(ג) שאלו את ר' אליעזר. מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע. ומקומה צרבת שחין. אמר להם יסגיר. אמרו לו למה
אמרו לו למה - יסגיר הא אי אפשר להוולד לו סימן טומאה:
. לגדל שער
לגדל שער אין ראויה - דכף היד אינו מגדל שער לעולם:
לבן אינה ראויה. ולפשיון אינה פושה
לפשיון אינה פושה - דשחין ומכוה אין פושין לעור הבשר:
. ולמחיה אינה מטמא
למחיה אינה מטמא - דהא תנן בשני סימנים בשער לבן ובפשיון, ולא במחיה:
. אמר להן שמא תכנוס
שמא תכנוס - כגריס, וכשיראנה הכהן בסוף שבוע יפטור אותו, ולאחר הפטור תחזור ותפשה בתוך השחין שמקומו כסלע, ויחליט:
ותפשה. אמרו לו
אמרו לו הרי מקומה כגריס - כלומר, ואם היה מקום הצרבת כגריס בלבד והבהרת בתוכה, למה יסגיר, והלא אין שייך לומר כאן שמא תכנוס ותפשה:
והלא מקומה כגריס. אמר. להן לא שמעתי. אמר לו רבי יהודה בן בתירא אלמד בו
אמר להן לא שמעתי - כלומר גם זה יסגיר, אבל לא שמעתי בו טעם:
אלמד בו - תרשני שאלמד בדין זה דבר:
. אמר לו אם לקיים דברי חכמים
אם לקיים דברי חכמים הן - אם תמצא טעם לקיים דברי חכמים שאמרו שטעון הסגר, אמור, אבל ללמד שאינו טעון הסגר לא תאמר, שאיני מניח מה שקבלתי מרבותי ושומע ממך:
הין. אמר לו שמא יולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו. אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים:
שמא יוולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו - ששחין פושה לשחין. וכן הלכה: