018_מסכת אהלות פרק יח

אהלות פרק יח

(א) כיצד בוצרים בית הפרס מזים על האדם ועל הכלים. ושונים. ובוצרים. ומוציאים חוץ לבית הפרס. ואחרים

כיצד בוצרין בית הפרס - ויהיו הענבים שגדלו בו טהורים:

מזין על האדם ועל הכלים - בשלישי:

ושונין - בשביעי:

ומוציאין חוץ לבית הפרס - ואע״ג דהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והוא משמונה עשר דבר שגזרו ביום, הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל לטומאת בית הפרס דרבנן היא לא חשבינן לה הכשר. ומשום הכי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא, ואע״פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה, תו לא מיטמו ענבים בנגיעתם משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשר הכשר גמור:

ואחרים - שלא נכנסו בבית הפרס:

מקבלים מהם. ומוליכים לגת. אם נגעו אלו באלו. טמאים. כדברי בית הלל. בית שמאי אומרים אוחז את המגל

מקבלין - מן הבוצרים:

ומוליכין לגת - בכלים אחרים. אבל הבוצרים אין מוליכין אותם לגת, לפי שהגת מלא משקין ומתכשרי בהו הכשר גמור:

ואם נגעו אלו ואלו טמאים - המקבלים ומטמאין כל הענבים. שהאדם שנטמא בבית הפרס נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים:

בית שמאי אומרים אוחז את המגל - דסברי הבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס, ומשום הכי צריך שיאחז המגל שהוא בוצר בו בסיב של דקל דלא מקבל טומאה:

בסיב. או בוצר בצור

או בוצר בצור - והוא אבן חדה, דלאו כלי היא:

. ונותן לתוך

ונותן לתוך כפישה - כלי גדול שכובשים בו זיתים, דלאו בת קבולי טומאה הוא:

הכפישה. ומוליך לגת

ומוליך לגת - אפילו הוא עצמו. דכיון דזהיר ואית ליה היכרא שמניח בכפישה לא נגע:

. אמר רבי יוסי. במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס

במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס - . שהיו גפנים ואילנות נטועים בו קודם שנעשה בית הפרס. אבל הנוטע לכתחילה בבית הפרס, ימכר לשוק. דקנסינן ליה, מפני שלא היה לו ליטע בבית הפרס. ואין הלכה כר׳ יוסי:

. אבל נוטע בית הפרס. ימכר לשוק:

(ב) שלשה בית

שלשה בית הפרס הן - כדקא חשיב להו ואזיל. שדה שנחרש בה קבר, ושדה שאבד בה קבר, ושדה בוכים:

פרסות הן. החורש את הקבר. נטעת כל נטע. ואינה נזרעת כל זרע. חוץ מזרע הנקצר

ניטעת כל נטע - נוטע בה כל אילנות שירצה. ומתניתין דלא כרבי יוסי דאסר לעיל. ואיכא למימר דאף ר׳ יוסי לא אסר אלא ליטע בה כרם בלבד, משום דהבוצר לגת הוכשר, אבל לא שאר אילנות:

חוץ מזרע הנקצר - אבל זרע הנעקר עם שרשיו חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עם העפר העולה עם השרשים הנעקרים:

. ואם עקרו

ואם עקרו - אותו זרע הנקצר:

. צובר את

צובר את גורנו לתוכו - לתוך השדה עצמה. ודש אותו שם. ולא יביאנו לבית עד אחר דישה, שלא להרבות את הטומאה:

גרנו לתוכו וכוברו בשתי

וכוברו בשתי בברות - זו אחר זו. שמא נתערב עמו עצם כשעורה:

כברות דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים התבואה בשתי כברות. והקטניות בשלש

והקטניות בשלש - לפי שהקטניות יש בהן עפר יותר מבתבואה משום הכי חיישי בהו טפי. אבל טהורין הן, שהרי לא הוכשרו. והלכה כחכמים:

כברות. ושורף את הקש

ושורף את הקש ואת העצה - בתוך השדה. שמא יש בהן עצם כשעורה:

. ואת העצה

קש - תבן של תבואה:

עצה - תבן של קטניות:

. ומטמא במגע ובמשא. ואינו מטמא באהל:

ומטמאה במגע ובמשא - שדה בית הפרס שאמרנו:

ואינה מטמאה באוהל - דכל טומאתה משום עצם כשעורה ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל:

(ג) שדה שאבד קבר בתוכה. נזרעת כל זרע

נזרעת כל זרע - הכי גרסינן ברוב הספרים. אבל בתוספת׳ קתני אינה נזרעת כל זרע. וכן היא בעיני:

. ואינה נטעת כל נטע. ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק

ואינה ניטעת כל נטע - ולא מיבעיא דאין נוטעין לכתחילה, אלא אף הנטוע לא יקיים, שלא להרגיל בני אדם לשם, משום דמטמאה באוהל אחמור בה טפי:

חוץ מאילן סרק - דמותר ליטע בה. ומהו אילן סרק, שאינו עושה פירות:

. שאינו עושה פירות. ומטמא במגע ובמשא ובאהל:

(ד) שדה בוכין לא נטעת ולא נזרעת. ועפרה טהור

שדה בוכים - מקום רחוק מבית הקברות שמושיבין שם המטה של המת ומתוועדין ובוכין שם:

לא ניטעת ולא נזרעת - בפרק קמא דמועד קטן בגמרא, מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה, דכיון שכן הוא, מתיאשים הבעלים ממנה והוה ליה כמיצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו. ודוקא כשנתיאשו הבעלים, שהחזיקו בו הרבים כדין. אבל לא נתיאשו, דהשתא שלא כדין החזיקו בו, מותר לקלקלו:

ועפרה טהור - דלא מחזקינן בה טומאה כלל:

. ועושין ממנה תנורים לקדש. ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח

ועושים ממנו תנורים לקודש - מה שאין כן בשני בית הפרס הראשונים:

שבודקים לעושה פסח - אשדה שנחרש בה קבר קאי. דאם הולך שם אדם וצריך לשחוט את פסחו, בודקים אותה כדמפרש בסיפא, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה הולך ועושה את פסחו:

. ואין בודקין לתרומה

ואין בודקין לתרומה - דדוקא לפסח סומך אבדיקה זו, משום דטומאת בית הפרס דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, שמי שאינו מקריב קרבן פסח במועדו חייב כרת. אבל בתרומה דאין באכילתה כי אם עשה, העמידו דבריהם במקום עשה ואין מועלת בדיקה זו להתירו בתרומה:

ולנזיר

ולנזיר - שהלך שם:

. בית שמאי אומרים בודקין

בית שמאי אומרים בודקין - ואם לא נמצא שם עצם כשעורה אינו מגלח:

. ובית הלל אומרים אין בודקין

ובית הלל אומרים אין בודקין - דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן:

. כיצד הוא בודק. מביא את העפר שהוא יכול להסיטו

את העפר שהוא יכול להסיטו - כגון עפר תחוח:

. ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה

וממחה - עושהו דק דק בידו כדי שיראה אם יש בו עצם כשעורה:

. אם נמצא שם עצם כשעורה. טמא:

(ה) כיצד מטהרין בית הפרס

כיצד מטהרין בית הפרס - אבית הפרס הראשון קאי, שהוא שדה שנחרש בו קבר:

. נוטלים ממנו שלשה טפחים או נותן על גביו שלשהטפחים. אם נטל מחציו אחד שלשה טפחים. ונתן על גבי חציו אחר שלשה טפחים. טהור. ר' שמעון אומר אפילו נטל ממנו טפח ומחצה. ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר. טהור. הרוצף

נוטלין ממנו שלשה טפחים - כשיעור עומק המחרישה שמגלגלת העצמות:

ר׳ שמעון אומר כו׳ - ואין הלכה כר׳ שמעון:

הרוצף - לשון רצפה של אבנים:

בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן. טהור

טהור - כיון דאין יכול להסיטן. שאם היה מהלך על גבן וניסטות, איכא למיחש אהיסט עצם שתחתיהן:

. ר' שמעון אומר אף העוזק

אף העוזק - החופר ומשליך האבנים, אם עשה כן בכל בית הפרס, טהור. עוזק, לשון ויעזקהו ויסקלהו (ישעיהו ה׳:ב׳). ואין הלכה כרבי שמעון:

בית הפרס טהור:

(ו) המהלך בבית

המהלך בבית הפרמ - בשדה שנחרש בה קבר:

הפרס על אבנים

על אבנים שיכול להסיטן - כגון על גבי אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ והן ניסטות מחמת העובר עליהן, ועצם כשעורה ניסט מכוחו. ורוכב על גבי אדם או בהמה [שכוחן] רע והוליכוהו עליהן, טמא הרוכב, דכיון דכוח התחתון רע, מחמת משא העליון ניסטו והוי כאילו הוא מסיט העצם. אבל אם היה כח הנרכב יפה, לא חשיב הרוכב כמסיט העצם. והיכי דמי אדם שכוחו רע, כל שרוכבו וארכובותיו נוקשות. ובהמה שכוחה רע, כל שרוכבה ומטילה גללים:

שאינו יכול להסיטן. על האדם ועל הבהמה שכחן יפה. טהור. על אבנים שהוא יכול להסיטן. על האדם ועל הבהמה שכחן רע טמא. המהלך בארץ העמים בהרים ובסלעים

בהרים ובסלעים - אע״פ שאין קוברין שם מת:

. טמא

טמא - מפני עפר ארץ העמים שמתגלגל שם:

. בים ובשונית

בים ובשונית טהור - מטומאת גושה. שגזרו על גושה של ארץ העמים לשרוף תרומה וקדשים שנגעו בעפרה ואין שורפים תרומה וקדשים שבאו בים ובשונית, שאין קוברים שם מת, אבל טומאת אוירה של ארץ העמים יש בהן, שגזרו על אוירה לתלות, שתרומה וקדשים שנכנסו לאויר ארץ העמים ולא נגעו בגושה, לא אוכלין ולא שורפין:

. טהור. ואי זהו השונית. כל מקום שהים עולה בזעפו:

בזעפו - כשהים הולך וסוער:

(ז) הקונה שדה בסוריא

הקונה שדה בסוריא - ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד. ועפרה טמא כחוצה לארץ, וחייבת במעשרות ובשביעית כארץ ישראל:

סמוכה לארץ ישראל. אם יכול להכנס לה בטהרה

אם יכול להכנס לה בטהרה - שאין ארץ העמים מפסיק בין אותה שדה שקנה לארץ ישראל:

. טהורה

טהורה - אותה שדה. ואפילו אגושה דידה לא גזרו, כיון שהיא של ישראל, דמשום הכי קתני הקונה שדה. אבל אם היה רוחב טפח מארץ העמים או מבית הקברות מפסיק בין ארץ ישראל לשדה שקנה בסוריא, דהשתא אין יכול ליכנס בה בטהרה, עפרה של אותה שדה טמא כחוצה לארץ:

. וחייבת במעשרות ובשביעית. ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה. טמאה. וחייבת במעשרות ובשביעית. מדורות העובדי כוכבים טמאים

מדורות הגוים - שבארץ ישראל:

טמאים - שקוברין נפליהן בבתיהן:

. כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה. ארבעים יום

ארבעים יום - כשיעור יצירת הולד:

. אף על פי שאין עמו אשה. ואם היה עבד

אע״פ שאין עמו אשה - דנכרים פרוצים בעריות ומביאין נשים לבתיהן בלילה:

עבד - של ישראל:

או אשה

או אשה - ישראלית:

משמרים אותו. אינו צריך בדיקה:

משמרין - המדור של הנכרים, שלא יקברו שם:

(ח) את מה הם בודקים. את הביבים העמוקים. ואת המים הסרוחים. בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח

הביבין העמוקים - צינורות שמקלחין מהן השופכים לרשות הרבים. ויש ספרים שכתוב בהם הכוכים, לשון כוך, מערה שתחת הקרקע:

ועפר התיחוח - דאיכא למיחש דמחמת הנפל שקברו שם נעשה העפר תיחוח:

. ובית הלל אומרים כל מקום שהחזיר והחולדה יכולים להלך בו. אינו צריך בדיקה:

חזיר וברדלס - דרכן לחפור ולחפש תחת הקרקע, ואם ימצאו נפל קבור יוציאוהו משם. ברדלס, חיה שקורין לה בערבי אלצבע:

(ט) האצטווניות אין בהן משום מדור

אצטבא - עשויה לנוי לפני הבתים. ואין קוברים שם נפלים:

עיר נכרים שחרבה - ערי ארץ ישראל שדרו בה נכרים וחרבה מן הנכרים:

אין בהן משום מדור עובדי כוכבים - שחיות מצויות שם ומוציאות כל הנפלים שנקברו שם. ואין הלכה כר׳ שמעון בן גמליאל:

העובדי כוכבים. רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שחרבה. אין בה משום מדור עובדי כוכבים. מזרח קסרין ומערב קסרין. קברות

קברות - כלומר ידוע שהם קברות:

. ומזרח עכו. היה ספק

היה ספק - אם מארץ העמים אם מארץ ישראל:

. וטהרוהו חכמים. רבי ובית דינו נמנו על קיני

וטיהרוהו - דחשבוהו כארץ ישראל. אי נמי, היה ספק אם היו שם קברות אם לאו, וטיהרוהו שהעידו שאין שם קברות:

קיני - שם מקום והיו נוהגים בו טומאה מספק, עד שנמנו עליו רבי ובית דינו וטהרוהו:

. וטהרוהו:

(י) עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבים. אהלי הערביים. והסוכות

אהלי ערביים - אינן קבועים במקום אחד, ומשום דלא קביעי לא קברי ביה. אי נמי, לפי שנוסעים וחונים ממקום למקום לא רצו להחזיק טומאה:

והסוכות - של שומרי פירות:

. והצריפין. והבורגנין

והצריפים - מדורות שאין להם גג, אלא הדפנות נוגעות בראשיהן זו לזו. ודירות של צער הן ולא קביעי:

בורגנין - סוכות עשויות בשדה להכניס בהן פירות מפני הגשמים:

. והאלקטיות

אלקטיות - גג עומד על ארבעה עמודים להתקרר בו בקיץ שהרוח מנשבת בו מכל צדדיו. ולשון אלקטיות, בתי הקיץ, תרגום קיץ. קייטא:

. ובית שער. ואוירה של חצר. והמרחץ. ומקום החצים

מקום החצים - מקום שבני העיר מניחין בו חצים לשמור לעת מלחמה:

. ומקום הלגיונות:

מקום לגיונות - שחונים בו חיילות של מלך: