017_מסכת אהלות פרק יז

אהלות פרק יז

(א) החורש

החורש - בית הפרס. מקום שהטומאה פרושה ומתפשטת שם. ורבותי פירשו, פרס לשון דבר פרוס ושבור, שעצמות של מת נפרסו שם. ומפי אחרים שמעתי, על שם שפרסות בני אדם נמנעים ללכת שם מפני הטומאה:

את הקבר. הרי זה עושה בית הפרס. עד כמה הוא עושה. מלא מענה. מאה אמה. בית ארבעת

מלוא מענה - של המחרישה. ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו עד מאה אמה באורך השדה על מאה ברוחב, חיישינן שמא הוליכה המחרישה ממנו עצם כשעורה. ואם היה חורש והולך חוץ למאה אמה, ממאה אמה ולחוץ טהור, שאין המחרישה מולכת עצמות הקבר אלא עד מאה אמה:

בית ארבעת סאין - מאה אמה אורך על מאה אמה רוחב הוא מקום זריעת ארבע סאין. שהרי חצר המשכן שהיה מאה על חמשים הוא בית סאתים, כדאמרינן בעירובין [כ״ג], נמצא מאה על מאה בית ארבע סאין:

סאים. רבי יוסי אומר בית חמש

רבי יוסי אומר בית חמש, סאין - ואין הלכה כרבי יוסי:

. במורד. ובמעלה נותן רובע כרשינים על בורך המחרישה. עד מקום שיצמחו שלשה כרשינין זו בצד זו. עד שם הוא עושה בית הפרס. ר' יוסי אומר במורד ולא במעלה:

ובמורד - כלומר, שיעור זה שאמרנו לתנא קמא ולרבי יוסי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, הני מילי כשמוליך המחרישה במורד, דמגלגלתו למרחוק, והוא הדין כשהקרקע שוה במישור. אבל במעלה, כשחורש ועולה, לדברי תנא קמא נותן רובע קב כרשינין על בורך המחרישה, הוא עץ חלול כפוף עשוי כעין ברך שהמחרישה תקועה בו, ועושה בשוליו נקב קטן כשיעור שיצא ממנו גרעין אחד מגרעיני הכרשינים, ומוליך המחרישה והגרעינים נופלים מעט מעט, ובמקום שכלו הכרשינים שאין נופל מהם הרבה ביחד אלא שלשה גרעינים זה בצד זה שם כלה בית הפרס:

רבי יוסי אומר במורד ולא במעלה - לא אמרו דין בית הפרס אלא במורד, אבל כשהמחרישה עולה בגובה אין שם בית הפרס כלל, שמיד המחרישה ננערת ואם יש שם עצם נופל. ואין הלכה כר׳ יוסי:

(ב) היה חורש והטיח בסלע

והטיח בסלע - הכה המחרישה בסלע ומתוך כך ננערה המחרישה:

. או בגדר. או שניער

או שניער את המחרישה - מן העפר שעליה. והא קא משמע לן דלא חיישינן שמא לא ניער יפה:

המחרישה. עד שם הוא עושה בית הפרס

עד שם הוא עושה בית הפרס - ולא יותר, ואפילו תוך שש אמות או חמש:

. ר' אלעזר אומר. בית פרס עושה בית פרס

בית פרס עושה בית פרס - המתחיל לחרוש בסוף בית הפרס או באמצע. מונה מאה אמה ממקום שהתחיל לחרוש, והוא נעשה בית הפרס כאילו חרש ממקום הקבר:

. ר' יהושע אומר פעמים עושה. פעמים אינו עושה. כיצד. חרש חצי מענה

חרש חצי מענה - חמישים אמה ממקום הקבר, וחזר אחר כך וחרש משם עוד חמשים אמה אחרות, כל המאה נעשו בית פרס. והלכה כרבי יהושע:

. וחזר וחרש חציה. וכן הצדדין. הרי זה עושה בית פרס. חרש מלא מענה. חזר וחרש ממנה ולחוץ אינו עושה בית פרס:

(ג) החורש מלטימיא

מלטימיא - כמו מלא טמיא. חפירה מלאה מתים זה על גבי זה. טמיא בלשון ארמי עצמות של מתים:

. מצבירת העצמות. משדה שאבד הקבר בתוכה. או שנמצא בה קבר

ומצבירת העצמות - ממקום שהעצמות צבורים שם. דזה דבר שאינו מצוי שיהיה אדם חורש על חפירה שהיא מלאה מתים ועל צבירת עצמות גלויים, ולא גזרו אלא בקבר שנחרש שהוא דבר המצוי:

ומשדה שאבד בה קבר - דהוי ליה ספק ספיקא, שמא לא חרש במקום הקבר, ואם תימצי לומר חרש שמא לא הוליך ממנה עצם:

או שנמצא בה קבר - שחרש ואח״כ נמצא. דבית הפרס דרבנן, ולא קנסו ליה כיון דלא ידע:

. החורש את שאינו שלו

החורש את שאינו שלו - לא קנסו רבנן למהוי ארעא דחבריה בית הפרס. וכן נכרי לא שייך ביה קנס:

וכן עובד כוכבים שחרש. אינו עושה אותה בית פרס. שאין בית

שאין בית הפרס לכותיים - כלומר, שהרי אך על הכותיים לא קנסו, כל שכן שלא קנסו על הנכרי:

פרס לכותיים:

(ד) שדה בית הפרס על גבי טהורה

על גבי טהורה - ששדה בית הפרס למעלה וטהורה למטה:

. שטפו גשמים מבית פרס לטהורה. אפילו אדומה

אפילו אדומה - שהיתה עפרה של טהורה אדומה:

והלבינוה

והלבינוה - מחמת עפר בית הפרס שהיה לבן:

. או לבנה והאדימוה אין עושה אותה בית הפרס:

אין עושין אותה בית הפרס - שלא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו, ולא גזרו על העפר הנשטף עם המים:

(ה) שדה שאבד קבר בתוכה. ובנה בה בית ועליה על גביו. אם היתה פתחה של עליה. מכוון כנגד פתחו של בית. עליה טהורה

עליה טהורה - ממה נפשך, אם הקבר בתוך הבית, הבית טמא והעליה טהורה. ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית, טומאה נכנסת לבית ועליה טהורה. אבל כשאין פתח העליה מכוון כנגד פתח הבית, חיישינן דלמא קאי קבר תחת הכותל מכוון כנגד פתחה של עליה, ובוקעת הטומאה עד שמגעת לפתחה של עליה, ונכנסת לעליה דרך הפתח:

. ואם לאו. עליה טמאה. עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ

ועפר חוצה לארץ - כלומר או עפר חו״ל. דארץ העמים ובית הפרס תרוייהו מטמו במגע ובמשא:

שבא בירק

שבא בירק - כגון אגודה של ירק שיש בה קלחים הרבה שנעקרו בגושיהן, ובכל קלח בפני עצמו ליכא עפר כחותם המרצופין שהוא שיעור הגוש לטמא:

. מצטרפין כחותם המרצופים דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין

חותם המרצופין - אמתחות של עור כעין שקין שהולכי דרכים נותנים כליהם בתוכם וחותמים עליהם בחותם של טיט:

. אמר ר' יהודה. מעשה שהיו אגרות באות ממדינת הים לבני כהנים גדולים. והיו בהם כסאה וכסאתים חותמות

כסאה וכסאתים חותמות - של טיט. והאי עובדא מייתי רבי יהודה לסיועי לרבנן דלסאה וסאתים מעפר שבא מחוצה לארץ לא חששו, הואיל ולא היה בחותם אחד בפני עצמו כחותם המרצופין. והלכה כחכמים:

. ולא חשו להם חכמים משום טומאה: