002_מסכת אהלות פרק ב

אהלות פרק ב

(א) אלו מטמאין

אלו מטמאין באוהל, המת וכזית מן המת - ואי קשיא, כזית מן המת מטמא מת עצמו לא כל שכן, הא מלתא מתרצה בגמרא בנזיר [דף נ״ט]. לא נצרכא אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין שאין בו כזית בשר:

באהל. המת וכזית מן המת וכזית נצל

נצל - בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה:

. ומלוא תרווד רקב

מלוא תרוד - כף ושיעורו מלא חפניים:

רקב - גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר. ואין מלוא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכיסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב:

. השדרה. והגלגולת. אבר מן המת ואבר מן החי

השדרה והגולגולת - אע״פ שאין בהם בשר מטמאים באוהל, לפי שצורת אדם ניכרת בהם, דכתיב בעצם אדם, עצם שניכר בו שהוא של אדם:

אבר מן המת ואבר מן החי - דכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת:

. שיש עליהן בשר כראוי. רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין

ורובע עצמות - רובע הקב של עצמות:

מרוב המנין או מרוב הבנין - רבותי פירשו, שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין, דאע״פ שאין בהן לא רוב המנין ולא רוב הבנין מטמאין:

. ורוב בנינו ורוב מנינו

ורוב בנינו ורוב מנינו - רוב בנין הגוף, או רוב מנין העצמות אע״פ שאינו רוב בנין הגוף, מטמאין, ואע״פ שאין בהן רובע. ורוב בנינו, כגון השוקים והירכים והצלעות [והשדרה]. ורוב מנינו, כגון ראשי אצבעות הידים והרגלים וכיוצא בהן, ובלבד שיהיו קכ״ה אברים, מטמאים:

של מת אף על פי שאין בהם רובע. טמאין. כמה הוא רוב מנינו מאה ועשרים וחמשה:

(ב) רביעית דם

רביעית דם - שיצא כולו לאחר מיתה:

ורביעית דם תבוסה

ורביעית דם תבוסה - שיצא מקצת רביעית מחיים ומקצת לאחר מיתה. ולקמן בפ״ג [משנה ה׳] מפרש לה:

. ממת אחד

תבוסה - לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳). ורביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה, דאורייתא, דכתיב במת בנפש. אבל דם תבוסה אינו אלא מדרבנן. ותני דאורייתא ותני דרבנן:

ממת אחד - ולא משני מתים. קסברי רבנן, יש אם למסורת ועל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כ״א:י״א), נפשת כתיב חסר:

. רבי עקיבא אומר משני מתים. דם קטן שיצא כולו. ר' עקיבא אומר כל שהוא. וחכמים אומרים רביעית

ר׳ עקיבא אומר משני מתים - חצי רביעית ממת זה וחצי רביעית ממת אחר, מטמא באוהל. דסבר יש אם למקרא, נפשות מת, משמע שתי נפשות ושיעור אחד, מדלא קאמר נפשות מתים. ואין הלכה כר׳ עקיבא:

ר׳ עקיבא אומר כל שהוא - כשם שטמא בעצמות רוב מנין ורוב בנין אע״פ שאין בו רובע הקב שהוא שיעור המיוחד לעצמות, כך טמא בדם הקטן שיצא כולו אע״פ שאין בו רביעית שהוא שיעור המיוחד לדם:

וחכמים אומרים רביעית - אם אמרת בעצמות שבידוע שכולו לפניך, תאמר בדם שאני אומר נשתיירה ממנה טפה כל שהוא ולא יצא כולו. והלכה כחכמים:

. כזית רמה

כזית רמה - שנולדה בבשר המת:

. בין חיה בין מתה. ר' אליעזר מטמא כבשרו

מטמא כבשרו - דרמה היוצאה מן המת אפילו חיה, כבשר המת היא חשובה, משום דאדם מחיים אקרי רמה, דכתיב (איוב כ״ח) אף כי אנוש רמה:

. וחכמים מטהרים

וחכמים מטהרים - והלכה כחכמים:

. אפר שרופים

אפר שרופים - אדם שנשרף ונעשה אפר ולא נתערב בו מאפר עצים:

. רבי אליעזר אומר שעורו ברובע

שעורו ברובע - קב אפר, מטמא:

. וחכמים מטהרין. מלוא תרווד ועוד עפר קברות

וחכמים מטהרים - והלכה כחכמים:

עפר קברות - עפר שמעורב בו דם וליחה של מת. ומלא תרווד ועוד טמא, לפי שאי אפשר למלוא תרווד ועוד שלא יהיה בו מלוא תרווד רקב דאמר לעיל שהוא טמא. והכי נמי מיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש שאין עפר אחר מעורב בו:

. טמא. רבי שמעון מטהר. מלוא תרווד רקב שגבלו במים. אינו חבור לטומאה.

ר׳ שמעון מטהר - ואין הלכה כר׳ שמעון:

אינו חיבור לטומאה - ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכן לענין מגע:

(ג) אלו מטמאין במגע ובמשא. ואינן מטמאין באהל. עצם כשעורה

עצם כשעורה - מטמא במגע ובמשא. דכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) ועל הנוגע וגו׳, ושם לא נאמר בעצם אדם. ללמד על עצם כשעורה שמטמא במגע אע״פ שאינו ניכר שהוא של אדם. אבל באוהל, אדם כי ימות באוהל כתיב. ובעצם לענין טומאת אוהל, בעינן שיהא ניכר שהוא של אדם, שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם:

. וארץ העובדי כוכבים. ובית הפרס

וארץ העמים - כל חוץ לארץ קרי ארץ העמים. והכא מיירי בגוש עפר שבא מחוץ לארץ שהוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. אבל הנכנס לארץ העמים, אפילו לא נגע ולא נשא כגון שהיה רוכב על סוס, טמא, דעל אוירה של ארץ העמים נמי גזרו:

בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר ונשברו עצמות המת ונדושו בעפר אותו שדה. ופרס מלשון פרוסה. הלוא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נ״ח:ז׳):

. אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי. השדרה והגלגולת שחסרו. כמה הוא חסרון בשדרה. בית שמאי אומרים שתי חוליות. ובית הלל אומרים אפילו חוליה אחת. ובגלגולת. בית שמאי אומרים במלוא מקדח. ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות

כמה חסרון בשדרה - ולא יטמא באוהל, אלא במגע ובמשא:

כמלוא מקדח - מלוא רוחב הנקב שנוקבין במרצע:

כדי שינטל מן החי וימות - ושיערו חכמים בחסרון כסלע:

. באיזה מקדח אמרו. בקטן של רופאים

בקטן של רופאים - במרצע קטן שהרופאים פותחים בו הנגעים:

. דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בגדול של לשכה:

בגדול של לשכה - ושיערו חכמים שהוא נקב כפונדיון:

(ד) הגולל

הגולל - אבן גדולה ורחבה שסותמים בה פי הקבר מלמעלה. מלשון וגללו את האבן (בראשית כ״ט:ג׳):

והדופק

והדופק - שתי אבנים גדולות אחת מצד זה ואחת מצד זה שהגולל נשען עליהן:

. מטמאין במגע ובאהל

מטמאין במגע ובאהל - דכתיב (במדבר י״ט:י״ח) ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר, מה מת מטמא במגע ובאוהל אף קבר מטמא במגע ובאוהל:

. ואינן מטמאין במשא

ואינן מטמאין במשא - דדרשינן וכל אשר יגע על פני השדה (שם), לרבות גולל ודופק, וכתיב וכל אשר יגע, משום מגע הוא מטמא ואינו מטמא משום משא:

. ר' אליעזר אומר מטמאין במשא. ר' יהושע אומר אם יש תחתיהן עפר

אם יש תחתיהן עפר קברות - מטמא כשמסיטן, משום עפר הניסט עמהן דמטמא במשא משום תפוסה של מת. והלכה כר׳ יהושע:

קבורות מטמאין במשא. ואם לאו אינן מטמאין במשא. איזהו הדופק. את שהגולל נשען עליו. אבל דופק דופקין

דופק דופקין - אצל אבן הדופק מניחין לפעמים אבן אחרת להחזיקה ואין הגולל נשען עליה, והיא נקראת דופק דופקין:

טהור:

(ה) אלו שאם חסרו טהורין. כזית מן המת

ואלו אם חסרו טהורים - דלית בהן כשיעור:

כזית מן המת - שכן הוא תחלת יצירתו של אדם בכזית:

. וכזית נצל. ומלוא תרווד רקב. ורביעית דם

ורביעית דם - הואיל ובתחלת ברייתו של קטן אין בו פחות מרביעית דם:

. ועצם כשעורה. ואבר מן החי שחסר עצמו:

ואבר מן החי שחסר עצמו - אפילו קולית גדולה שחסר ממנה עצם כל שהוא לא מטמא משום אבר מן החי. אבל אם חסר מבשרו, לעולם הוא מטמא עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה. ואבר מן המת, כזית בשר הפורש ממנו, טמא. ועצם כשעורה הפורש ממנו נמי טמא:

(ו) השדרה והגולגולת משני מתים

השדרה והגולגולת משני מתים - חצי חוליות השדרה ממת זה וחצי חוליות השדרה ממת אחר. וכן הגולגולת:

. ורביעית דם משני מתים. ורובע עצמות משני מתים. ואבר מן המת משני מתים. ואבר מן החי משני אנשים

ואבר מן החי משני אנשים - חצי אבר נתלש מחי זה וחצי אבר כזה נתלש מחי אחר, ונראין כאבר אחד:

. ר' עקיבא מטמא. וחכמים מטהרין:

וחכמים מטהרין - מטומאת אוהל. אבל מטמאין במגע ובמשא משום עצם כשעורה. והלכה כחכמים:

(ז) עצם כשעורה שנחלק לשנים. רבי עקיבא מטמא. ורבי יוחנן בן נורי מטהר. אמר ר' יוחנן בן נורי. לא אמרו עצמות כשעורה. אלא עצם כשעורה. רובע עצמות שנדקדקו

שנדקדקו - שנשחקו. לשון ושחקת ממנה הדק (שמות ל׳:ל״ו):

ואין בכל אחד ואחד עצם כשעורה. רבי שמעון מטהר. וחכמים מטמאין

ר׳ שמעון מטהר - מכל טומאה. ואינם מטמאין לא במגע ולא במשא ולא באוהל:

וחכמים מטמאין - בשלשתן, דהא איכא רובע:

. אבר מן החי שנחלק לשנים

אבר מן החי שנחלק לשנים טהור - ואפילו חזר וחיברו דאין חיבורי אדם חיבור:

. טהור. רבי יוסי מטמא. ומודה שאם ניטל חצאים

ניטל חצאים - שניטל מן החי לחצאים ולא ניטל ממנו אבר שלם כאחד, דלא הוה ביה שיעורא מעולם. ואין הלכה כרבי יוסי:

. שהוא טהור: