029_מסכת כלים פרק כט

כלים פרק כט

(א) נומי הסדין

נומי הסדין - נימין היוצאים מן הסדין, והן חוטים שרגילים לצאת מן האריג בין מן הצדדים בין מלמעלה בין מלמטה. אם נגע שרץ בנימין, נטמא הסדין. והוא שיגע בתוך השיעור המפורש במתניתין. וכן אם נגע שרץ בסדין, נטמאו הנימין עד מקום השיעור המפורש. ומשם ולחוץ טהורים, שאין הנימין חיבור לכל בגד אלא עד מקום השיעור המפורש בהן:

. והסודרין. והטרטין

טרטין - כמין כובעים:

. והפליון

פליון - סדין שמתעטף בו כולו:

של ראש. שש אצבעות. של אפקרסין

אפקרסין - כמו אפקרסותו אינה מעכבת דפרק ואלו מגלחים [מועד קטן כ״ב:] והוא לבוש התחתון ופתוח מכתפיו וכשלובשו קושרו:

עשר. נימי סגוס

סגוס - בגד של צמר עב וכולו ציציות, וקורים לו בערבי אלבורנו״ס:

. והרדיד

רדיד - צעיף דק שהאשה מכסה בו ראשה. ותכס בצעיף, תרגום ירושלמי רדידא:

. והחלוק. והטלית. שלש אצבעות. נימי כפה של זקנה. והגומדין

גומדין - בגד שהוא אמה על אמה, ומכסין הערבים חוטמן ופיהם בזמן הקור. ופירוש גומד אמה, כדכתיב (שופטים ג ט״ז) ולה שתי פיות גומד ארכה:

של ערביין. והקולקין. והפונדא

קלקין - אריג של שער ויש לו נימין:

פונדא - יש מפרשים אזור חלול ורחב. ויש מפרשים הבגד התחתון שנותנים על הבשר לשמור שאר הבגדים שלא יטנפו בזיעה:

והמעפורת

מעפורת - תרגום ויתחפש באפר (מלכים א כ״ד) ואשתני במעפרא. סודר שמעטפים בו הראש:

. והפרגוד

פרגוד - מסך שתולין על פתחי המלכים:

. נימיהן כל שהן:

כל שהן - בין רב בין מעט הוי חיבור. וכולהו אחריני ששיעורן מפורש, כשיעור הוי חיבור מה שיתר מכשיעור לא הוי חיבור לא לטומאה ולא להזאה:

(ב) שלש כסתות של צמר

שלש כסתות של צמר - תפורות זו עם זו כשלל של כובסין. אי נמי, ארוגות יחד, כעין האורגים מפות שדרכן להניח הפרש בין מפה למפה ומחוברות בחוטי השתי ואין בו ערב. וכל הני דתנן הכא, כל אחד במנינו או פחות הוי חיבור, ואם נגעה טומאה באחד מהן נטמאו כולן, ואם היו טמאין והוזה מאפר הפרה באחד מהן נטהרו כולן. ויותר על מנין זה לא הוי חיבור לא לטומאה ולא להזאה:

. שש של פשתן. שלשה סדינין. שתים עשרה מטפחות. שני סובריקין

סובריקין - אית דתני ספריקין. אית דמפרשי מכנסים, ואית דמפרשי כמין בתי ידים מצמר שמלבישים בהם את הידים ומכסים בהם הזרועות עד האצילים:

. חלוק אחד. טלית אחד. קלובקרין אחד. חבור לטומאה ולהזייה. יתר מכאן. חבור לטומאה ואין חבור להזייה. רבי יוסי אומר אף לא לטומאה:

גלופקרין - כסות עבה של צמר שלובשים בעת הקרירות:

חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה - לחומרא. אם נגעה טומאה באחד מהן הוי חיבור ונטמאו כולן, ואם הוזה אחד מהן לא הוי חיבור, ולא טהר אלא אותו שהוזה עליו בלבד:

ר׳ יוסי אומר אף לא לטומאה - ואין הלכה כר׳ יוסי:

(ג) חוט המשקולת

חוט המשקולת - הבנאים מחזיקים בידם חוט ובראשו עופרת ומורידים אותו כנגד הכותל לראות שלא יהא עקום:

שנים עשר. של חרשין

חרשין - נגרין של עץ:

שמנה עשר. של בנין חמשים אמה. יתר מכאן. אם רצה לקיים טהור. של סיידין. ושל ציירין כל שהן:

ושל בנאים - הבונים החומות הגבוהות והגדולות. וחוט המשקולת דרישא דלא הוי אלא שנים עשר, מיירי במיוחד לבנינים קטנים:

יתר מכן - יותר ממדות אלו שמנו חכמים בכל אחד ואחד, אע״פ שהוא רוצה בקיומן, טהור אותו העודף על המדה ולא הוי חבור לכלי:

ושל סיידים - הטחים פני הכותל בסיד וגם הם צריכים למשקולת, וכן הציירים שמציירים צורה בכתלים:

כל שהן - בין רב בין מעט הוי חיבור:

(ד) חוט מאזנים

חוט מאזנים - חוט שאוחזים בו המאזנים בשעה ששוקלים בהן:

של זהבים. ושל שוקלי ארגמן טוב. שלש אצבעות. יד הקורדום מאחריו. שלש אצבעות. רבי יוסי אומר טפח טהור:

ר׳ יוסי אומר טפח טהור - אם יד הקרדום גדול כל כך שיוצא טפח לאחר ידו, לא חשיב יד, לפי שמזיק לו למלאכתו, וכל היד כולו טהור. כך פירש מורי. ואין הלכה כר׳ יוסי:

(ה) חוט מאזנים של חנונים של בעלי בתים. טפח. יד הקרדום מלפניו

יד הקרדום מלפניו - דרך האוחז ביד הקרדום כשרוצה לחתוך בו אינו אוחז ממש בראש הקתא שמא יחליק ויפול מידו אלא מניח מעט לאחר ידו, והשיעור שיש בין יד האדם לברזל קורא מלפניו, והיוצא לאחר ידו קורא מאחריו באידך בבא. והא דלא מפרש בבבא זו דין שלפניו ושל אחריו, משום דהכא חשיב הנך דשיעורן טפח, ובאידך בבא חשיב הנהו דשיעורן שלש אצבעות:

. טפח. שירי יד הפרגול. טפח. יד מקבת

פרגל - מחוגה. קומפש״ו בלע״ז. והחרשים צריכים לעשות בו צורות עגולות:

מקבת - פטיש של ברזל שראשו אחד חד ובו נוקבים ופוסלים את האבנים, ועל שם כך נקרא מקבת. ולשון מקרא הוא, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל (מלכים א ו׳ ז׳):

של יד. של מפתחי אבנים

מפתחי אבנים - לשון פתוחי חותם:

. טפח:

(ו) חוט מאזנים של צמרים

של צמרים - מוכרי צמר. וטעמא דהנך שיעורן בטפחיים, מפני שתופס בהן בשתי ידיו. והיינו נמי טעמא דכל הנך ידות דלקמן ששיעורן בטפחיים. וכל אותן ששיעורן טפח, לפי שדרכו לאחוז בהן בידו אחת:

. ושל שוקלי זכוכית. טפחים. יד המקור

מקור - קורנס חד שמנקרים בו הרחים. ועל שם שמנקרים בו קרוי מקור:

. טפחים. יד המעצד של לגיונות

יד המעצד של לגיונות - גרסינן. והוא כלי מכלי הרוצחים, ראשו עגול, ונושאים אותו אנשי החיל במלחמה. ובערבי קורים לו טבריזי״ן:

. טפחים. יד הקורנס של זהבים

של זהבים - המכים על זהב לעשות טסין דקין:

. טפחים. ושל חרשין. שלשה טפחים:

ושל חרשים - של ברזל:

(ז) שירי הדרבן מלמעלן. ארבעה. יד הבדיד

שיירי הדרבן מלמעלן - המרדע ראשו אחד יש בו ברזל כעין מרצע שבו מלמד הפרה לתלמיה והוא קרוי דרבן, ובראשו השני ברזל רחב מחודד לחתוך בו שרשים ושמו חרחור. ושיעור יד המרדע, למעלה לצד הדרבן ארבעה טפחים חשובים חיבור, ולמטה לצד החרחור שבעה טפחים הסמוכים לו הוו חיבור, כדלקמן. ומה שהוא יותר מארבעה לצד הדרבן ושבעה לצד החרחור אינו חיבור, ואם נגע שם טומאה לא נטמא לא החרחור ולא הדרבן:

בדיד - כלי ברזל שבו חופרים גומות סביב האילן כדי שיחזיקו מימיהן. ועל שם הגומות שקרוין בדידין נקרא הכלי החופר בהן, בדיד:

. ארבעה. יד הקרדום של נכוש

של נכוש - פטיש שמקישים בו על האבנים ומשברים אותן:

. חמשה. יד בן הפטיש. חמשה. ושל הפטיש. ששה. יד הקרדום של בקוע

בן פטיש - הפטיש הקטן קרוי בן פטיש, והגדול שמו פטיש:

של בקוע - קרדום שמבקעים בו עצים:

. ושל עדיר. ששה. ויד מקבת של סתתין. ששה:

של עדור - שחופרים בו הקרקע לזריעה. כמו אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז׳:כ״ה):

של סתתים - חוצבי אבנים והמקצעים ומשוין אותן:

(ח) שירי חרחור מלמטן. שבעה. יד מגריפה

מגריפה - שגורפים בה תנור וכירים או הטיט. תרגום יעים, מגרופייתא:

. של בעלי בתים. בית שמאי אומרים שבעה. בית הלל אומרים שמנה. של סיידין בית שמאי אומרים תשעה. בית הלל אומרים עשרה. יתר מכאן. אם רצה לקיים. טמא

ושל סיידים - שגורפים בה את הסיד:

יתר מכן - יותר ממדות אלו שמנו חכמים ביד המגריפה, אם רוצה בקיום זה האורך היתר:

טמא - אם נטמא הכלי. וכן אם נגעה טומאה בכל זה האורך של יד, נטמא הכלי עמו, דהוי חיבור לכלי:

. ויד משמשי האור

יד משמשי האור - כגון יד של שפוד ואסכלה ומרחשת ושאר כלים שתשמישן על ידי האור:

. כל שהוא: