026_מסכת כלים פרק כו

כלים פרק כו

(א) סנדל עמקי

סנדל עמקי - סנדלים הנעשות בכפר עמקי:

וכיס של שנצות

כיס של שנצות - כמין רצועות תחובות בלולאות בשפת הכיס ומושכים אותן אילך ואילך והכיס נסגר מאליו:

. ר' יהודה אומר אף כפיפה מצרית

כפיפה מצרית - סל עשוי מצורי הדקל. מביאין נצרים והוצין וקורעין אותן ועושים מהן כמין חוטין ועושין מהן כפיפה וחבלים:

. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף סנדל לדיקי

סנדל לדיקי - סנדל שעושים אנשי לדיקיא:

. כיוצא בהן. הרי אלו

הרי אלו מיטהרין ומיטמאין שלא באומן - משום דכל הני יש להן רצועות ואין צריך לקשרן, אלא מותח ברצועות והן נסגרים מאליהן, וכן נפתחין מאליהן על ידי רצועות אחרות שמושך בהן, כעין שעושין לכיסין במקומנו. ואם הותרו אותן הרצועות דשוב אין ראויין לסגור ולפתוח, טהורים. ורבי יוסי סבר דאף על פי שהן מותרים, טמאין, כיון דהדיוט יכול להחזירם. חוץ מן הכפיפה, דאף האומן אינו יכול להחזירם. והלכה כר׳ יוסי:

מיטמאין ומיטהרין שלא באומן. אמר רבי יוסי והלא כל הכלים מיטמאין ומיטהרין שלא באומן. אבל אלו אף על פי שהן מותרין טמאין. שההדיוט יכול להחזירם. לא אמרו אלא בכפיפה מצרית שאף האומן אינו יכול להחזירה:

(ב) כיס של שנצות שנטלו שנציו טמא. נפשט

שניטלו שנציו - לרבנן מיירי שלא ניטלו לגמרי אלא שניתקו מן הלולאות ועדיין תלויות בכיס. ולרבי יוסי אפילו ניטלו לגמרי, מפני שהדיוט יכול להחזירם:

נפשט - הכיס ונעשה כמין עור חלק שאין לו בית קיבול, טהור:

טהור. טלה עליו

טלה עליו מטלית - נתן בשוליו טלאי, כלומר חתיכה קטנה של עור חיבר בו מלמטה, דדרך הכיסים מכניסים עור קטן בין התפירה וכשפושטו נשאר אותו העור ולא בטל קיבולו:

את המטלת מלמטן טמא. כיס לתוך כיס שנטמא אחד מהן במשקה. לא נטמא חברו

לא נטמא חברו - דטומאת משקין לטמא כלים לאו דאורייתא ולא חשיב חיבור:

. צרור המרגלית

צרור המרגלית - מניחין מרגלית בתוך עור להיות שמורה שם וקושרים אותו, וכשמוציאין המרגלית נשאר העור כמו כיס עד שיטרח ויפשט, מחמת אותה מרגלית שעמדה ימים רבים ונצרר:

טמא. צרור המעות

צרור המעות - כמו צרור המרגלית. וטעמא דצרור המרגלית מטמא טפי, משום דדרך צרור המרגלית לעמוד יותר מצרור המעות, שצרור המעות רגילים להתיר תמיד, משום דלהוצאה ניתנו. והלכה כחכמים:

. ר' אליעזר מטמא. וחכמים מטהרים:

(ג) כף לוקטי קוצים

כף לוקטי קוצים - כמין כף יד של עור תופשים מלקטי קוצים בידיהן, שלא ינקבו ידיהן בקוצים:

. טהורה

טהורה - דאינה עשויה לקבלה:

. הזון

הזון - אזור כמין אבנט. ובלשון יוני קורין לחגור זוני:

והברכייר

ברכייר - דפוס של עור נתון על הברכיים, כדי שיוכלו לעמוד על ברכיהן:

טמאין. והשרוולים

טמאים - דעשויים לקבלה:

שרוולים - כמין בית יד של עור דחוק וצר שנותנים בעלי אומנות בזרועותיהן, כדי שלא יפלו בגדיהן הרחבים על ידן ויבטלו אותן ממלאכתן:

טמאין. והפרקליימין. טהורין. וכל בית אצבעות

פרקמינין - גרסינן. והוא דבר שמחתל וקושר בו פדחתו:

בית אצבעות - כמין יד של עור עשוי להכניס אצבעותיו לתוכו:

טהורות חוץ משל קייצין

קייצין - מלקטי קוצים. פירוש אחר, מלקטי פירות הקיץ:

. מפני שהיא מקבלת את האוג

האוג - פרי אדום המצוי באילן שגדל ביער מאליו. ופעמים שהמלקטים קוצים ביערים מלקטים האוג ונותנים אותו בבית אצבעות, נמצא שהוא עשוי לקבלה:

. נקרעה אם אינה מקבלת את רוב האוג טהורה:

(ד) סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה. טמא מדרס. נפסקה שניה ותקנה. טהור מן המדרס

ותקנה טמא מדרס - עדיין עומד בטומאתו, כיון דאוזן שניה קיימא:

טהור מן המדרס - אע״פ דנתקנה ראשונה קודם שנשברה שניה, מכל מקום טהור, דפנים חדשות באו לכאן, שלאחר שירדה לה טומאת מדרס נתחדשו לה פנים הללו, ואין זו הראשונה מאחר שכבר נתקלקל בה כדי בטולה:

. אבל טמא מגע מדרס

אבל טמא מגע מדרס - משום דאוזן ראשונה כשנשברה, ותיקנה שהביא אוזן אחרת תחת השבורה וחיברה לסנדל, נטמאת מגע מדרס, שהרי נגעה בסנדל הטמא מדרס, וכי נשברה אוזן שניה דפרח מינה טומאת מדרס אשתייר ביה טומאת מגע, דכל הסנדל מחובר לאוזן ראשונה שנתקנה:

. לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה

עד שנפסקה - אוזן שניה.

שניה טהורה

טהורה - דכיון דנשברו שתי אזנים תו לא חזי למידי:

. נפסק עקבו

עקבו - עור של סנדל המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקו מאחוריו:

. ניטל חוטמו

חוטמו - שעולה כנגד אצבעות הרגל מלפניו:

. או שנחלק לשנים. טהור

טהור - מטומאה דלמפרע, אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא:

. סוליים

סוליים - עור שתחת פרסת הרגל בלבד. שאין לו עקב. ובלע״ז סול״א:

שנפסק מכל מקום. טהור. מנעל שנפחת. אם אינו מקבל את רוב הרגל. טהור. מנעל שעל האמום

האמום - דפוס של מנעל עשוי מעור מלא שער:

ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים. כל חמתות צרורות

ר׳ אליעזר מטהר - דסבר לא נגמרה מלאכתו של מנעל עד שישמטנה מעל גבי האמום:

וחכמים מטמאין - דחשבי ליה נגמרה מלאכתו. והלכה כחכמים:

כל חמתות צרורות - נאדות שניקבו נקב המוציאן מידי טומאתן וקשר הנקב:

טהורות חוץ משל ערביין. ר' מאיר אומר צרור שעה

טהורין - כמו שהיו, מפני שעתיד להתיר הקשר:

חוץ מקשר של ערביים - שאינו נוח להתיר:

צרור שעה - קשר העשוי לפי שעה ועומד להתיר:

טהורות. צרור עולם

צרור עולם - קשר העשוי להיות קיים לעולם:

טמאות. ר' יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות:

כל חמתות צרורות טהורות - בין צרור עולם בין צרור שעה, ואפילו של ערביים. והלכה כתנא קמא:

(ה) אלו עורות טמאין מדרס. עור שחשב עליו לשטיח

לשטיח - לשטוח על גבי קרקע ולישב עליו:

. עור סקורטיא

סקורטיא - עור שלובשים העבדנים בשעת מלאכתן:

. עור קטבוליא. עור החמר

קטבליא - עור שמציעין על גבי המטה ושוכבים עליו:

עור החמר - גרסינן. ולא גרסינן עור החמור. כלומר עור שמשים החמר על בגדיו כשמחמר אחר בהמתו:

. עור הכתן

עור הכתן - עור שנותנים לפניהם אומני פשתן כדי שלא ידבק הנעורת של פשתן בבגדיהם:

. עור הכתף

עור הכתף - שמשים הכתף בכתפו שלא יזיק לו המשאוי שעל כתפו:

. עור הרופא

עור הרופא - רופא החבורות נותן לפניו עור שלא יטנפו בגדיו בדם הפצעים:

. עור העריסה

עור העריסה - שמשימים על עריסה של קטן:

. עור הלב של קטן

עור הלב של קטן - רגילים היו לחגור עור על מתני הקטן כנגד לבו, שלא יכנו החתול על לבו וימות:

. עור הכר

עור הכר והכסת - של מטה:

. עור הכסת מדרס. עור הסרוק

עור הסרוק - עור שחוגרים אומני המסרקות על מתניהן:

. עור הסורק

עור הסורק - אומנים הסורקים פשתן:

. ר' אליעזר אומר מדרס. וחכמים אומרים טמא מת:

ר׳ אליעזר אומר מדרס - וכל שכן טמא מת. דהא תנן בפרק בא סימן [נדה דף מ״ט] כל הטמא מדרס מיטמא טמא מת:

וחכמים אומרים טמא מת - ולא מדרס, שאין עשויין לישב עליהן. והלכה כחכמים:

(ו) עב כסות

עב כסות - כגון לבדין שעשה מהן כסות, זהו עב כסות. וכן עב ארגמן, לבד צבוע ארגמן. כך פירשו רבותי. ואני שמעתי, עב כסות, עור שמכסים בו הבגדים. עב ארגמן, עור שמכסים בו ארגמן:

. ותכריך כסות

תכריך כסות - עור שכורכים בו הבגדים:

. מדרס. עב ארגמן. ותכריך ארגמן

תכריך ארגמן - עור שכורכים בו ארגמן:

. בית שמאי אומרים מדרס. ובית הלל אומרים טמא מת. עור שעשאו חפוי

חפוי - מכסה. תרגום מכסה, חופאה:

לכלי טהור

טהור - דהכי תניא, יכול שאני מרבה חפויי כלים לטומאה, תלמוד לומר (ויקרא י״א:ל״ב) אשר יעשה מלאכה בהם, פרט לחפויי כלים:

. למשקלות טמא. רבי יוסי מטהר משום אביו:

ולמשקלות טמא - והא דתנן לעיל סוף פרק כל כלי עץ שנחלק, זה הכלל וכו׳ העשוי לחיפוי טהור, חיפוי דמשקלות שאני, לפי שהוא עשוי לקבלה, והמשקלות עצמה אינה כלי. והלכה כתנא קמא:

(ז) כל מקום שאין חסרון מלאכה מחשבה מטמאתן. וכל מקום שיש חסרון מלאכה

שיש חסרון מלאכה - שעדיין חסרה מעשה ואחר כך תתקיים [המחשבה]:

אין מחשבה מטמאתן. אלא העוצבה:

אלא העוצבה - שאע״פ שחסרה מלאכה, מחשבה מטמאתה, לפי שאין מקפידין על חסרון מלאכה שלה. ועוצבה הוא עור המכסה את המרכב, ואינה צריכה קיצוע, דכיון דעשויה לכיסוי אינו חושש לקיצוע:

(ח) עורות בעל הבית. מחשבה מטמאתן. ושל עבדן

של בעל הבית - דאינו עשוי למכרן, ועושה מהן מטות ודולפקאות וטבלאות. חשב עליהן לדבר שראויין לו בלא חסרון מלאכה, מקבלים טומאה מיד:

ושל עבדן - דעשוי למכור, אין המחשבה מטמאתן. דעביד דממליך ומוכרן והלוקח יעשה מהן מנעלים, ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך:

אין מחשבה מטמאתן. של גנב מחשבה מטמאתן

של גנב מחשבה מטמאתן - דקננהו ביאוש. דקסבר סתם גניבה יאוש בעלים הוא, דלא ידעי ממאן לתבעו:

. ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן

ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן - ואע״פ שחשב עליהן לדבר שאין בו חסרון מלאכה. דסתם גזילה אין בו יאוש בעלים, דכיון דידע מאן גזליה אזיל ותבע ליה בדינא:

. רבי שמעון אומר חלוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן. ושל גנב אין מחשבה מטמאתן. מפני שלא נתיאשו הבעלים:

חילוף הדברים - סתם גזילה איכא יאוש, דלעיניה שקל מיניה ומחזא חזא דאינש אלמא הוא ומיאש, אבל סתם גניבה, סבר משכחנא ליה לגנב ותבענא ליה לדינא ולא מיאש. והלכה כתנא קמא:

(ט) עור שהוא טמא מדרס

עור שהוא טמא מדרס - כגון שטיח וכיוצא בו:

וחשב עליו לרצועות ולסנדלין כיון שנתן בו את האזמל טהור דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים עד שימעטנו פחות מחמשה טפחים ר' אלעזר בר ר' צדוק אומר אף העושה מטפחת מן העור

אף העושה מטפחת מן העור - שהוא טמא מדרס:

טמאה

טמאה - המטפחת, שהמטפחת דומה לשטיח, דפעמים שהוא יושב עליה. אבל אם קצץ הכסתות של עור הטמאות ועשה מהן מטפחות, טהורות, מידי דהוי אכלים שנשברו. ומיהו מקבלות טומאה מכאן ולהבא, כדתנן לעיל בפרק כ״ד:

. ומן הכסת טהורה: