001_מסכת תמיד פרק א

תמיד פרק א

(א) בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש

בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש - מפני הכבוד, וגדולה היא לבית שלא יהא בלא שומרים. ושלשה מקומות ילפינן מדכתיב (במדבר ג,) והחונים לפני המשכן קדמה וגו׳ שומרי משמרת למשמרת, רמז לשלש בשלשה משמרות מקומות, ומה מצינו במשכן שהיו הכהנים אהרן ושני בניו שומרים בו בשלשה מקומות, אף מקדש כן:

בבית אבטינס. בבית הניצוץ. ובבית המוקד. בית אבטינס ובית הניצוץ היו עליות

בית אבטינס ובית הניצוץ היו עליות - בנויות בצד שערי העזרה:

. והרובים שומרים שם. בית המוקד כיפה. ובית גדול היה מוקף רובדים של אבן. וזקני בית אב

והרובין - ילדים. תרגום ילד, רביא. פירוש אחר, הרובין, המורים חצים בקשת, מלשון רובה קשת:

ובית המוקד כפה - בנין של בית המוקד לא היתה עליה אלא כיפה, ארקוולט״ו בלע״ז, עשויה בארץ:

והיה מוקף רובדים של אבן - אצטבאות סביב, של אבני גזית, היו משוקעות בכותל ויוצאות מן הכותל לתוך בית המוקד לצד הקרקע, ועל גביהן אבנים אחרות קצרות מהן שיוצאות נמי מן הכותל, והיו כעין מעלות זו על זו:

זקני בית אב - המשמר היה מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימי השבוע כל אחד עובד יומו, וזקני בית אב של אותו יום היו ישנים שם על אותן רובדין:

ישנים שם. ומפתחות העזרה בידם. ופרחי כהונה

ופרחי כהונה - בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח, והן היו השומרים:

איש כסתו

כסתו - לשון כרים וכסתות:

בארץ. לא היו ישנים בבגדי קדש. אלא פושטין ומקפלין ומניחים אותן תחת ראשיהן

איש כסתו בארץ - שלא היו יכולים לשכב שם על גבי מטות אלא בארץ כדרך שומרי חצרות המלכים:

ומניחים אותן תחת ראשיהן - כנגד ראשיהן ולא תחת ראשיהן ממש, לפי שיש בבגדי כהונה שיש בהן כלאים כגון אבנט, ואין מותר להשתמש בהן אלא בשעת עבודה:

ומתכסין בכסות עצמן. אירע קרי לאחד מהן יוצא והולך לו במסיבה

ומתכסים בכסות עצמן - בבגדי חול:

במסיבה - במחילה המהלכת תחת הבירה. שמחילה היתה תחת המקדש. וכל המקדש קרוי בירה כדכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״ט) אל הבירה אשר הכינותי. ומפני שהיה בעל קרי, לא היה מהלך דרך העזרה אלא דרך המחילות, דקיימא לן מחילות לא נתקדשו:

ההולכת תחת הבירה. והנרות דולקין מכאן ומכאן. עד שהוא מגיע לבית הטבילה. ומדורה היתה שם

והנרות היו דולקים - במחילה מכאן ומכאן:

ומדורה היתה שם - שהכהן מתחמם בה לאחר שטבל:

. ובית כסא של כבוד. וזה היה כבודו

וזה היה כבודו - שלא נכנס בו אדם מעולם כל זמן שהיה חברו שם:

. מצאו נעול

מצאו נעול - זה סימנו שיש אדם שם ולא היה נכנס:

. יודע שיש שם אדם. פתוח. יודע שאין שם אדם. ירד וטבל עלה ונסתפג

נסתפג - קינח המים שעל בשרו:

ונתחמם כנגד המדורה. בא וישב לו

בא וישב לו - בבית המוקד:

אצל אחיו הכהנים. עד שהשערים נפתחים

עד שהשערים נפתחים - היה יוצא והולך לו לחוץ. לפי שטבול יום משתלח חוץ לעזרה, כדאמרינן באלו דברים וכל זב לרבות בעל קרי:

. יוצא והולך לו:

(ב) מי שהוא רוצה לתרום את המזבח

לתרום את המזבח - תרומת הדשן:

. משכים וטובל

משכים וטובל - שלא היה אדם נכנס לעזרה לעבוד עבודה אפילו טהור, עד שהוא טובל:

עד שלא יבא הממונה. וכי באיזו שעה הממונה בא

וכי באיזו שעה הממונה בא - כלומר מי איכא זמן קבוע לביאת הממונה, דאמרת שהיה משכים וטובל קודם ביאת הממונה, אלא ודאי לא היה זמן קבוע לביאתו שלא כל העתים היו שוות שפעמים היה בא הממונה מקרות הגבר כו׳, והלכך מי שהיה רוצה לתרום היה משכים כל מה שהיה יכול, ואח״כ היה בא הממונה ודופק עליהם לאותם שבבית המוקד, והם היו פותחין לו:

. לא כל העתים שוות. פעמים שהוא בא מקריאת הגבר

מקריאת הגבר - אית דמפרשי קריאת התרנגול. ואית דמפרשי כהן שהיה רגיל לקרות בכל יום סמוך לעלות השחר:

. או סמוך לו מלפניו או מלאחריו. הממונה בא ודופק עליהם. והם פתחו לו. אמר להן מי שטבל

מי שטבל יבוא ויפיס - כל אותן שהיו נותנים לבם לתרום, היו טובלים קודם שיבוא הממונה, ואח״כ היו מטילין פייס ביניהן, הוא הגורל, ומי שבא לו הגורל הולך ותורם. סדר הגורל ומעשהו, מפורש פרק ב׳ דיומא:

יבא ויפיס. הפיסו. זכה מי שזכה:

(ג) נטל את המפתח. ופתח את הפשפש

פשפש - פתח קטן שבתוך גופו של פתח גדול, ובו היו נכנסים מבית המוקד לעזרה:

. ונכנס מבית המוקד לעזרה. ונכנסו אחריו. ושתי אבוקות של אור בידם. ונחלקו לשתי כתות. אלו הולכים באכסדרא דרך המזרח. ואלו הולכים באכסדרא דרך המערב. היו בודקין והולכין. עד שמגיעין למקום בית עושי חביתים. הגיעו אלו ואלו אמרו שלום הכל שלום. העמידו עושי חביתים לעשות חביתים:

אלו היו הולכין באכסדרא שבעזרה - דרך המזרח. שהיו אכסדראות סביב לעזרה מבפנים, עמודים יוצאים חוץ לכותלי העזרה, ומן העמודים ועד כותלי העזרה היה סכך על גביהן והן קרויין פורטיק״ן בלע״ז, ומן העמודים ולחוץ היה בלא סכך, והמזבח היה שלא במקום הסכך. והיו מתחלקים לשתי כתות, כדי שיהיו בודקים ורואים כל כלי שרת שיהיו כולן במקומן בשלום. והיו הולכים באכסדראות העשויות לצד רוח צפונית, אלו מהלכים בה בחציה של צד מזרח ואלו מהלכים בה בחציה של צד מערב, עד שפוגעים זה בזה במקום שעושים מנחת חביתין של כהן גדול, שהיה מביא בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, והיא היתה סמוך לשער ניקנור, ושם היו אומרים זה לזה שלום, הכל שלום, כלומר מצאנו כל הכלים בשלום ולא נפקד מהם כלי:

(ד) מי שזכה לתרום את המזבח. הוא יתרום את המזבח. והם אומרים לו. הזהר שמא תגע בכלי. עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור. והרי המחתה נתונה במקצוע

הזהר שלא תגע בכלי - במחתה שהיא כלי שרת. שאין אדם רשאי לקרב אל המזבח ולא לשום עבודה עד שיקדש ידיו ורגליו:

במקצוע - בקרן זוית:

בין הכבש למזבח. במערבו של כבש. אין אדם נכנס עמו. ולא נר בידו. אלא מהלך לאור המערכה. לא היו רואין אותו. ולא שומעין את קולו. עד ששומעין קול העץ. שעשה בן קטין

בן קטין - כך שמו של כהן גדול שעשה מוכני לכיור. גלגל הסובב שעל ידו משקעים הכיור בבור שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה, לפי שכל דבר שנתקדש בכלי שרת נפסל בלינת לילה, וכשהיה משוקע הכיור בבור לא היו מימיו נפסלין. ורמב״ם אומר, שהמוכני הוא כלי סביב לכיור, שלא נתקדש בכלי שרת, ושם היו מניחים המים בלילה כדי שלא יתקדשו ויפסלו בלינה:

מוכני לכיור. והן אומרים הגיע עת. קידש ידיו ורגליו מן הכיור. נטל מחתת הכסף. ועלה לראש המזבח. ופנה את הגחלים הילך והילך. חתה מן המאוכלות הפנימיות

המאוכלות הפנימיות - הגחלים שבאמצע האש שנתאכלו היטב והן קרובים להיות דשן:

וירד. הגיע לרצפה. הפך פניו לצפון. הלך למזרחו של כבש כעשר אמות. צבר את הגחלים על גבי הרצפה

צבר את הגחלים על גבי הרצפה - משום דכתיב ושמו, ודרשינן [תמורה דף ל״ד ע״א] ושמו כולו, ושמו שלא יפזר:

. רחוק מן הכבש שלשה טפחים מקום שנותנין מוראות העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה: