007_מסכת תמורה פרק ז

תמורה פרק ז

(א) יש בקדשי מזבח

יש בקדשי מזבח - שקדשי מזבח עושים תמורה. ודוקא בהמות של קדשי מזבח. אבל עופות ומנחות אין עושין תמורה. וקדשי בדק הבית אין עושין תמורה, לעיל בסוף פרק קמא ממעטינן לקדשי בדק הבית מקרא דלא עבדי תמורה:

. מה שאין בקדשי בדק הבית. ויש בקדשי בדק הבית. מה שאין בקדשי מזבח. שקדשי מזבח עושים תמורה. וחייבין עליהם משום פגול

משום פגול ונותר וטמא - כולהו בשלמים כתיבי, ושלמים בכלל כל הקדשים היו, ולמה יצאו, להקיש אליהן, לומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח, אף כל קדשי מזבח:

. נותר. וטמא. ולדן וחלבן אסור לאחר

ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן - חלבן, דכתיב בשר, ולא חלב. ולדן כגון דאיעבר לפני פדיונן ואוליד לאחר פדיונן, דלית להו תקנתא לאקרובינהו, דמכוח קדושה דחויה קא אתיא, לפרקינהו, לא אלימא מלתא למתפס פדיונן. אבל נתעברו לאחר פדיונן, כולד צבי ואיל נינהו ומותרים. ובקדשי בדק הבית אפילו איעבור קודם פדיונן מותרים, דלא אקדשינהו אלא לדמי ולא חמירא קדושתייהו כולי האי:

פדיונם. והשוחטם בחוץ חייב. ואין נותנים מהם

ואין נותנים מהם - מקדשי מזבח:

לאומנים

לאומנים - שבונים במקדש:

בשכרן

בשכרן - שהם נוטלים שכר מקדשי בדק הבית, דאמר רחמנא (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש, לי משלי, דהיינו מקדשי בדק הבית:

. מה שאין כן בקדשי בדק הבית:

(ב) יש בקדשי בדק הבית. מה שאין בקדשי מזבח. שסתם הקדשות לבדק הבית. הקדש בדק הבית חל על הכל

חל על הכל - ואפילו בבהמה טמאה ובאבנים:

. ומועלין בגדוליהן. ואין בהם הנאה לכהנים:

ומועלין בגידוליהן - שהמקדיש בהמה לבדק הבית, מועל בחלבה. ואם הקדיש תרנגולת, מועל בביצתה. משא״כ בקדשי מזבח, שחלב של מוקדשים וביצת תורים לא נהנים ולא מועלים:

ואין בהן הנאה לכהנים - אבל בקדשי מזבח יש מהם שהבשר נאכל לכהנים ויש מהן שנהנין בעור:

(ג) אחד קדשי מזבח. ואחד קדשי בדק הבית. אין משנין אותן מקדושה

אין משנין אותן מקדושה לקדושד - קדשי מזבח לא יעשה שלמים עולה, ולא עולה שלמים, וכן הקדש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח, וכל כיוצא בזה:

לקדושה. ומקדישין אותן

ומקדישין אותן - אקדשי מזבח קאי:

הקדש עלוי. ומחרימין אותן

הקדש עילוי - כגון אם אמר על עולה הרי זו לבדק הבית, מעלין אותה בדמים לפי מה שיש לו בה ונותן לגזבר כדתנן בערכין, מחרים אדם את קדשיו, אם נדר נותן דמיהן, ואם נדבה נותן את טובתן. כלומר, אם בהמה זו היתה נדר כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו לנדרו, כיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה נמצאת כולה שלו, ונותן כל דמיה לחרם לכהן. והוא הדין נמי אם התפיס לבדק הבית קדשי מזבח. ואם נדבה, יאמר הרי זו עולה, דאם מתה אינו חייב באחריותה, נמצא שאין לו חלק בה אלא טובת הנאה דרשאי ליטול דבר מועט כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן, ואותה טובת הנאה נותן לבדק הבית:

ומחרימין אותן - אם החרים קדשי מזבח, נותן לכהן את העילוי כדפרישית. אבל קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים, לא עשה ולא כלום, שאינן שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. כך כתב רמב״ם:

. ואם מתו

ואם מתו - קדשי מזבח, אפילו לאחר שהוממו, אבל עדיין לא נפדו:

יקברו

יקברו - ואינו יכול לפדותן ולהאכילן לכלבים. ואפילו למאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני מילי כשנטרפה דאפשר לה בהעמדה והערכה, אבל משמתו דאי אפשר לקיים בהו והעמיד והעריך, אין פודין אותן:

. רבי שמעון אומר. קדשי בדק הבית אם מתו יפדו:

ר׳ שמעון אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו - קסבר ר׳ שמעון דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית. ואין הלכה כר׳ שמעון:

(ד) ואלו הן הנקברים

ואלו הן הנקברים - משום דאיסורי הנאה נינהו:

. קדשים שהפילו יקברו. הפילה שליא תקבר

הפילה שליא תקבר - דאין שליא בלא ולד:

. שור הנסקל. ועגלה ערופה. וצפורי מצורע. ושער נזיר

ושער נזיר - טמא. דאילו שער נזיר טהור כשמגלח ביום מלאת ימי נזרו, בשריפה הוא ולא בקבורה:

. ופטר חמור. ובשר בחלב. וחולין שנשחטו בעזרה. רבי שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו

חולין שנשחטו בעזרה ישרפו - משום דמחלפי בקדשים שאירע בהם פסול טומאה או פסול נותר, וטעו למימר בהו נמי יקברו, ואנן ילפינן מדכתיב בחטאת באש תשרף, לימד על כל פסולים שבקודש בשריפה, הלכך חולין שנשחטו בעזרה נמי בשריפה:

. וכן חיה שנשחטה בעזרה:

וכן חיה שנשחטה בעזרה - ואע״ג דחיה ליכא למגזר בה דלמא טעו לקבור קדשים פסולים דהא כולי עלמא ידעי דחיה במוקדשים ליכא ולא אתי לאחלופי, אפילו הכי תשרף. ואין הלכה כר׳ שמעון:

(ה) ואלו הן הנשרפים. חמץ בפסח

חמץ בפסח - מתניתין ר׳ יהודה היא, דאמר [פסחים כ״ח ע״ב] נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו, מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. ואינה הלכה:

ישרף. ותרומה טמאה

ותרומה טמאה - דכתיב (במדבר י״ח:ח׳) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, וכתיב לך, שלך תהא להסיקה תחת תבשילך:

. והערלה

ערלה - מכלאי הכרם גמר, וכלאי הכרם דכתיב (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש, תוקד אש:

וכלאי הכרם. את שדרכו לישרף

את שדרכו לישרף - אערלה וכלאי הכרם קאי, אוכלים של ערלה ושל כלאי הכרם שדרכן לישרף ישרפו, משקין שאין דרכן לישרף יקברו:

ישרף. ואת שדרכו ליקבר יקבר. ומדליקין בפת ובשמן של תרומה.

ומדליקין בפת ובשמן של תרומה - משום דכלל תרומה טמאה עם חמץ בפסח וערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה נינהו, כי היכי דלא תטעי לומר שגם תרומה טמאה אסורה בהנאה, הדר תנא ומדליקין ליהנות בפת ובשמן של תרומה טמאה:

(ו) כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן

חוץ לזמנן - על מנת לאכלן חוץ לזמנן או חוץ למקומן:

. וחוץ למקומן. הרי אלו ישרפו

ישרפו - מדכתיב בחטאת באש תשרף, לימד על כל פסולים שבקודש שהן בשריפה:

. אשם תלוי

אשם תלוי - אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא, דהשתא הוי חולין בעזרה:

ישרף. רבי יהודה אומר יקבר. חטאת העוף הבאה על

חטאת העוף הבאה על הספק - כגון אשה שהפילה ספק ולד ספק רוח, כיון דחטאת יולדת מן העוף הוא כדכתיב (ויקרא י״ב:ו׳) ובן יונה או תור לחטאת, מביאתה על הספק, דהואיל ואינה נקטרת לא איכפת לן אי זרק דם על הספק, ואינה נאכלת, דשמא לאו ולד הוה וחולין היא זו ונבילה, דאין חולין נאכלים במליקה, ותשרף דהויא כשאר קדשים פסולים:

ספק. תשרף. רבי יהודה אומר יטילנה לאמה

יטילנה לאמה - אמת המים היתה עוברת בעזרה ויוצאת לנחל קדרון. ואיידי דעוף רך הוא מתמקמק ויוצא בקילוח המים:

. כל הנשרפין לא יקברו

כל הנשרפין לא יקברו - דלמא חפר אינש ומשכח להו ואכיל להו:

. וכל הנקברים לא ישרפו. רבי יהודה אומר

וכל הנקברין לא ישרפו - משום דכל הנקברים אפרן אסור. וכל הנשרפין כגון חמץ ותרומה וכלאים, אפרן מותר לכיבוס בגדים. וכן כל הנשרפין דהקדש, נמי אפרן מותר, חוץ מתרומת הדשן דכתב ביה רחמנא (שם ו׳) ושמו אצל המזבח. ותניא, ושמו, בנחת. ושמו, כולו. ושמו, שלא יפזר:

רבי יהודה אומר כו׳ - ואין הלכה כרבי יהודה בכל הנך תלתא בבי דמתניתין.

אם רצה להחמיר על עצמו. לשרוף את הנקברים רשאי. אמרו לו אינו מותר לשנות.