006_מסכת ערכין פרק ו

ערכין פרק ו

(א) שום היתומים

שום היתומים - בית דין היורדים לנכסי יתומים למכרן להגבות לבעל חוב, שמין את הקרקע ומכריזין שלשים יום רצופים זה אחר זה, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. ואי בעו, מכריזין ששים יום כל שני וחמישי, והכי עדיף טפי. ואע״ג דכי חשבת כל שני וחמישי שבששים יום מתחילת יום שני של הכרזה ראשונה לא משכחת להו אלא תמני סרי יומי, מכל מקום הכי עדיף, כיון דמשכא מלתא טובא ידעי ושמעי:

שלשים יום. ושום ההקדש

ושום ההקדש - המקדיש שדה מקנה, שהיא נפדית בדמים כמו שהיא שוה:

ששים יום. ומכריזין בבקר ובערב. המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה. רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידיר הנאה. רבי יהושע אומר אינו צריך. כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל אף הערב לאשה בכתובתה. והיה בעלה מגרשה ידיר הנאה. שמא יעשה קנוניא

בבוקר ובערב - בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. דאי איכא דבעי למזבן אמר להו לפועלים בשעת יציאתן ראו לי שדה פלונית אם היא יפה, ובשעת הכנסת פועלים כששומע ההכרזה נזכר והולך ושואלן. וכשהן מכריזין, אומרים, שדה פלונית שכך וכך סימניה, וכך וכך מצריה, כך היא עושה תבואה וכך שמאוה בית דין. ואם מוכרים אותה לכתובת אשה, אומרים, הלוקח יקח על מנת שיתן המעות לכתובת אשה. ואם מוכרים אותה בשביל בעל חוב, אומרים, על מנת שיתן המעות לבעל חוב. משום דאיכא לוקח דניחא ליה ליקח כדי לפרוע לאשה דנסבא פורתא פורתא, ואיכא דניחא ליה טפי לפרוע לבעל חוב שנוטל זוזים חסרים ושבורים, שאין דרך סוחרים להקפיד בכך. אע״ג דקיימא לן דאין בית דין נזקקים לנכסי יתומים למכרן, והכא תנן שום היתומים וכו׳ דמשמע שבית דין מוכרים נכסי יתומים. הא אמרינן דעל שלשה דברים בלבד בית דין נזקקים למכור בנכסי יתומים, על בעל חוב נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה ריבית אוכלת בהן, ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים כשתגבה כתובתה, דכל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מן היתומים, גבתה כתובתה שוב אין לה מזונות. ועל חוב שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו מנה, או שנדוהו בית דין על חוב זה ומת בנדויו, או שלא הגיע עדיין זמן פריעת החוב כשמת, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. וכשבית דין נזקקים לנכסי יתומים על שלשה דברים הללו, מעמידים להם אפוטרופוס ומוכרים בהכרזה, כדתנן במתניתין. והני מילי בקרקעות. אבל במטלטלין, השתא דקיימא לן מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב, הרי בעל חוב נשבע וגובה חובו מן המטלטלין ואין צריכין הכרזה, שאין מכריזים לא על העבדים ולא על השטרות ולא על המטלטלין:

ידירנה הנאה - על דעת רבים נדר שאין לו התרה, שלא יחזירנה לעולם. דשמא בערמה מגרש לה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש:

קנוניא - ערמה:

על נכסיו של זה. ויחזיר את אשתו:

ר׳ יהושע אומר אינו צריך - לא פליגי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע הכא אם אדם עושה קנוניא על ההקדש אי לא, דבשכיב מרע תרווייהו מודו דבודאי לעולם אינו עושה קנוניא על ההקדש, דאין אדם חוטא ולא לו. ובבריא תרווייהו מודו דעושה קנוניא על ההקדש. כי פליגי, בשאלה, ר׳ אליעזר סבר אין נשאלין על ההקדש, אפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא, אפילו הכי אין חכם מתיר נדרו, דסבר ר׳ אליעזר הקדש בטעות הוי הקדש, ולפי שהמקדיש הזה אינו מוצא חכם שיתירנו לכך עושה קנוניא זו. ור׳ יהושע סבר נשאלין על ההקדש, וכי אמר לא לדעת כן נדרתי וטעיתי, מתירין לו, דהקדש שבטעות לא הוי הקדש. הלכך אין צריך לידור הנאה, דאי משום קנוניא עביד, הוה מתשיל על נדריה ולא היה צריך לגרשה. והלכה כר׳ יהושע:

הערב לאשה בכתובתה - ואין לבעל נכסים, וצריך הערב לפרוע כתובתה. לא יפרע הערב הכתובה עד שידירנה הבעל תחילה שלא יוכל להחזיר אותה. דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבה מן הערב. ופסק ההלכה בדין הערב בכתובה מפורש בסוף בבא בתרא:

(ב) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה

והיתה עליו כתובת אשה - כגון שקדמו גירושין להקדש, דעכשיו ליכא קנוניא:

ובעל חוב. אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש. ולא בעל חוב את חובו. אלא הפודה פודה

אלא הפודה פודה - בעלה פודה אותן מן ההקדש בזול בדבר מועט כדי לפרוע לאשה כתובתה, דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינן שלו. והאי דבר מועט, גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון:

על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו. הקדיש תשעים

הקדיש תשעים והיה חובו מאה - אף על גב דחובו יותר על הקדשו, לא אמרינן האי לאו אדעתא דהני נכסיה אוזפיה אלא הימוני הימניה הלכך לא גבי מהקדש, אלא אמרינן אדעתא דהני נכסי אוזפיה, וגבי מינייהו. ועד כמה, עד פלגא. אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב, לא גבי מינייהו, דודאי לאו אדעתא דהני נכסי אוזפיה, דאין אדם עשוי לקנות קרקע ביותר מפי שנים ממה שהיא שוה:

מנה. והיה חובו מאה מנה. מוסיף עוד דינר. ופודה בו את הנכסים הללו. על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו:

(ג) אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן

ממשכנין אותן - גזבר נכנס לבתיהם ונוטל בעל כרחן:

. נותנין לו מזון שלשים יום. וכסות שנים עשר חדש. ומטה מוצעת וסנדלין ותפילין לו אבל לא לאשתו ולא לבניו. אם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין

מזון וכסות ומטה סנדלים ותפילין - על כולן משיירים לו מעות לקנותן אם אין לו. דכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) ואם מך הוא מערכך, ודרשי רבנן לקרא הכי, ואם מך, תעשה שישאר הוא, שיהיה לו הויה וחיות, מערכך, מדמי הערך. ומשמע הוא יש לו הויה וחיות מדמי הערך, אבל לא לאשתו ולא לבניו:

מכל מין ומין - מכל אומנות שצריכה ארבעה וחמשה כלים:

. חרש נותנין שני מעצדין ושתי מגרות. רבי אליעזר אומר אם היה אכר נותנין לו את צמדו

מעצדים - דולדור״א בלע״ז. שמחליקים בה פני הלוח:

מגירה - כעין סכין ארוך מלא פגימות. ולשון מקרא, משור, סיג״א בלע״ז:

צמדו - צמד בקר. שאלו הן כלי אומנתו. ואין הלכה כר׳ אליעזר דצמד בקר וחמור נכסים נינהו, ולא חשיבי כלי אומנות:

. חמר נותנין לו את חמורו:

(ד) היה מין אחד מרובה

מין אחד מרובה ומין אחד מועט - כגון שלשה מעצדים ומגרה אחת:

. ומין אחד מועט. אין אומרים לו למכור מן המרובה. וליקח לו מן המועט. אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה. וכל שיש לו מן המועט

נותנים לו שנים מן המרובה - והשלישי נוטל הגזבר:

וכל שיש לו מן המועט - מניחים לו, ולא זבנינן ליה אחריתי. דכי היכי דעד השתא סגי ליה בהכי, השתא נמי תסגי ליה. דמהו דתימא עד השתא הוו אינשי מושלי ליה, משום דהוה ליה מין אחד מרובה לאושולי לאחריני, השתא שהגזבר לקח המרובה לא משכח מאן דמושיל ליה, הלכך נזבין ליה אחריתי קמשמע לן:

. המקדיש את נכסיו. מעלין לו את תפיליו:

(ה) אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו

אין לו בכסות אשתו ובניו - שאין אלו נכסים שלו:

לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו. ולא בצבע שצבען לשמן

שצבען לשמן - לשם אשתו ובניו:

ולא בסנדלים חדשים

ולא בסנדלים חדשים - רבותא אשמועינן דאע״ג דעדיין לא נעלו אותן הרי הן בחזקתן משעת לקיחה:

שלקחן לשמן. אף על פי שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח. שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר. משביח הוא מנה. וכן פרה אם ממתינים אותה לאטליס

אע״פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח - כסות יפה שלהן משבחם ומעלה את דמיהן. כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים ששוה עכשיו:

לאטליס - ליום השוק:

. משבחת היא. וכן מרגלית. אם מעלין אותה לכרך

לכרך - שדרך סוחרים לבוא שם וקונים המרגליות ביוקר:

. משבחת היא. אין להקדש אלא מקומו

אין להקדש אלא מקומו - במרגלית:

ושעתו:

ושעתו - בעבד דכתיב ויקרא כ״ז) ונתן את הערכך ביום ההוא, שלא ישהה. קודש לה׳, משמע כל דבר שהוא קודש לה׳ כגון סתם הקדשות שהן לבדק הבית, כולן יהיו נותנים ביום ההוא מיד, שלא ישהה אותן. וטעמא, כתב הרמב״ם, דזימנין דאתו לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא, ומהאי טעמא נמי אין משתכרים בשל הקדש: