בכורות פרק ג
(א) הלוקח
הלוקח - עז בת שנתה. שילדה בתוך שנתה:
בהמה מן הנכרי. ואין ידוע אם בכרה ואם לא בכרה. רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי
ודאי - אותו הולד לכהן, דקודם לכן לא ילדה:
לכהן מכאן ואילך ספק
ספק - ירעה עד שיפול בו מום ויאכל במומו לבעלים. ואם ספק פטר חמור הוא, מפריש טלה והוא שלו:
. רחל בת שתים ודאי לכהן. מכאן ואילך ספק. פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן. מכאן ואילך ספק. אמר לו רבי עקיבא אילו בולד בלבד בהמה נפטרת היה כדבריך. אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טנוף
טנוף - אבעבועות של דם שפולטת הבהמה. ומראים אותן לרועה חכם ומכיר בהן אם הן מחמת הריון שהפילה ושמא טנפה בתוך שנתה דהוי ספק ולד ונפטרה מן הבכורה, הלכך אפילו עז בת שנתה ספק הוא:
. ובגסה שליה. ובאשה שפיר
שליא - כמין כיסוי על העובר שהעובר מונח בה:
שפיר - למעלה מן השליא קרום שיש בו דם נקרש והוא קרוי שפיר. ורבותי פירשו, חתיכה של בשר שיש בה צורת אדם. ויש אומרים לפיכך נקראת שפיר, לפי שעשויה כשפופרת:
ושליה. זה הכלל כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום. וכל שלא בכרה הרי זה לכהן. אם ספק. יאכל במומו לבעלים. רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם
ששפעה חררת דם - שהפילה חתיכה דם:
. הרי זו תקבר
הרי זו תקבר - להודיע שנפטרה מן הבכורה. שהרואה שקוברים אותה יודע שהבא אחריו אינו קדוש בבכורה. והלכה כר׳ עקיבא וכר׳ אליעזר בן יעקב:
. ונפטרה מן הבכורה:
(ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר הלוקח בהמה מניקה מן הנכרי. אינו חושש שמא בנה של אחרת היה. נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות
אין חוששין שמא בנה של אחרת היה - שיהא הבא אחריו בכור ספק דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם אלא שאהבה את זה בן חברתה, ואי משום דאית לה חלב הא איכא מיעוטא דחולבות אע״פ שאינן יולדות, הא ודאי לא אמרינן אלא בנה הוא ופטורה מן הבכורה:
מבכירות - בחורות שלא ילדו עד עכשיו:
מניקות. ואת שאינן מבכירות מניקות. אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו. או שמא בנה של זו בא לו אצל זו:
אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו - דליחוש לכולהו בספק בכורות, אלא ודאי אותן הכרוכין אחר המבכירות הוו בכורות ודאין, והכרוכין אחר שאין מבכירות הוו פשוטין ודאין. והלכה כרשב״ג:
(ג) רבי יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור. עושה מקום בקופיץ
עושה מקום בקופיץ - גרסינן. ובגמרא [דף כ״ה] מפרש תני לקופיץ, כלומר לצורך מקומו של קופיץ תולש שער של צואר. ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך, דתלישה ביד לאו גזיזה היא. אבל בכלי ודאי אסור:
מכאן ומכאן. ותולש השער. ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. וכן התולש את השער לראות מקום המום:
וכן מותר לתלוש את השער - ואפילו לכתחלה, להראות בו לחכם מקום המום. והלכה כרבי יוסי בן משולם:
(ד) שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו. עקביא בן מהללאל מתיר
עקביא בן מהללאל מתיר - הצמר בהנאה לכהן:
. וחכמים אוסרין. דברי רבי יהודה. אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא
וחכמים אוסרים - דאי שריית ליה צמר הנושרת מחיים אתי לאשהויי לבכור כדי שתשיר צמרו כל שעה, ואתי בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה דכתיב תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה:
לא בזה התיר עקביא - כלומר לא בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים, דבשחטו דברי הכל שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון. ולא נחלקו אלא במת, דאותו צמר המחובר בו טעון קבורה, עקביא מתיר לצמר שנשר ממנו כשהוא בחיים, וחכמים אוסרים, גזירה שמא ישהנו כדי ליהנות בצמר שנושר ממנו כל שעה ואתי למיעבד ביה גיזה ועבודה. ופסק ההלכה, דאפילו לאחר שחיטה צמר שנשר ממנו בחיים אסור:
. אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת. בזה עקביא בן מהללאל מתיר. וחכמים אוסרין. הצמר. המדובלל בבכור. את שהוא נראה מן הגיזה מותר. ואת שאינו נראה מן הגיזה אסור:
צמר המדובלל - שלא נתלש לגמרי אבל מחובר הוא עם הצמר ואינו נופל:
את שנראה עם הגיזה - כשישחטנו וגוזזו לאחר שחיטה, ויהא הצמר המדובלל נבלל עם שאר הגיזה ואינו נראה כמופרש ממנה, מותר כשאר הגיזה:
ושאינו נראה עם הגיזה - שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל (שמדובלל) [שמובדל] מן הגיזה:
אסור - כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה. וסתמא כרבנן דפליגי עליה דעקביא דהלכתא כותייהו: