007_מסכת חולין פרק ז

חולין פרק ז

(א) גיד הנשה

גיד הנשה - ובמוקדשים. אפילו עולה שכולה כליל, מוציא את הגיד ומשליכו על האפר הצבור במזבח הקרוי תפוח, ואינו מקריבו עם הבשר:

נוהג בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין ובמוקדשים. ונוהג בבהמה ובחיה. בירך של ימין ובירך של שמאל. ואינו נוהג בעוף. מפני שאין לו כף

שאין לו כף - אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול, אלא הבשר שעל הקולית של עוף ברוחב הוא. ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול, גיד הנשה שלו אסור:

. ונוהג בשליל

ונוהג בשליל - בן תשעה חי הנמצא בבהמה:

. רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל

רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל - ואין הלכה כרבי יהודה:

. וחלבו

וחלבו - של שליל מותר. פירוש אחר וחלבו, של גיד. כלומר שומנו של גיד מותר לדברי הכל, אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור:

מותר. ואין הטבחין נאמנין על גיד הנשה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב:

ואין הטבחים נאמנים - לומר נטלנוהו. מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו. ואין הלכה כרבי מאיר:

(ב) שולח אדם ירך לנכרי

שולח אדם ירך לנכרי וכו׳ - ואין חוששים שמא יראנה ישראל כששולחה לו ויחזור ויקנה אותה מן הנכרי ויאכלנה בגידה. כיון דשלימה היא, מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה, והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו:

. שגיד הנשה בתוכה. מפני שמקומו ניכר. הנוטל גיד הנשה. צריך שיטול את כולו

שיטול את כולו - יחטט אחריו:

. רבי יהודה אומר. כדי לקיים בו מצות נטילה:

לקיים בו מצות נטילה - גוממו מלמעלה ודיו:

(ג) האוכל מגיד הנשה כזית. סופג ארבעים. אכלו ואין בו כזית

אכלו ואין בו כזית חייב - משום דבריה הוא, חייב בכל שהוא, כאוכל נמלה כל שהוא שחייב:

. חייב. אכל מזה כזית

מזה כזית - מירך של ימין כזית, וכן מירך של שמאל:

. ומזה כזית. סופג שמונים. רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים:

אינו סופג אלא ארבעים - דסבר ר׳ יהודה אינו נוהג אלא בשל ימין, דדריש הירך המיומנת שבירך. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ד) ירך שנתבשל בה גיד הנשה. אם יש בה בנותן טעם. הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה. כבשר בלפת:

כבשר בלפת - רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר, ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד, בלפתות [כשיעור] הירך, אסור. דשיעורים הלכה למשה מסיני, וגמירי דבהכי משערים, אף על פי שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר. והא מתניתין אדחיא לה ואינה הלכה. דקיי״ל אין בגידין בנותן טעם, דבין נתבשל ובין נמלח ובין נצלה, משליכו ומותר. ודוקא בו, אבל שומנו יש בו בנותן טעם, ואם לא נטל שומנו אוסר. ונותן טעם האמור במין במינו שאין אדם יכול להבחינו, משערין אותו בששים:

(ה) גיד הנשה שנתבשל עם הגידים

גיד הנשה שנתבשל עם הגידים - של היתר:

. בזמן שמכירו

בזמן שמכירו - משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו:

בנותן טעם

בנותן טעם - אם יש בגיד של איסור בנותן טעם בכל אלו, כולן אסורים:

. ואם לאו

ואם לאו - שאינו מכירו, כולן אסורים. דבכל אחד יש לומר זה הוא, ולא בטיל ברובא, דכבריה הוא חשוב ובריה לא בטלה:

כולן אסורין. והרוטב בנותן טעם. וכן חתיכה של נבלה. וכן חתיכה של דג טמא. שנתבשלו עם החתיכות. בזמן שמכירן

בזמן שמכירן - לחתיכות האיסור, משערינן בנותן טעם, ואי אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר הרי השאר מותרות:

בנותן טעם. ואם לאו כולן אסורות. והרוטב בנותן טעם:

ואם אין מכירן - כל החתיכות אסורות. דכל אחת יש לחוש ולומר שמא זו היא. ואינה בטילה ברוב, הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים:

והרוטב מותר - אם אין בחתיכות האיסור כדי לתת טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. והלכה למעשה, באיסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא, אם תרומה היא שנתערבה בחולין, יטעמנה כהן, ואם דבר איסור הוא, יטעמנו נחתום נכרי, אם אומר שאין בתערובת טעם התרומה או טעם האיסור, הכל מותר. והימנוהו רבנן לנחתום נכרי, כיון דמלאכתו הוא לא משקר, שלא יפסיד אומנתו. ואם נתערב מין במינו דליכא למיקם אטעמא, או מין בשאינו מינו ואין כאן כהן או נכרי שנוכל לסמוך עליו, אם האיסור הוא מחלב ודם נבלות וטריפות שקצים ורמשים ובהמה ועופות ודגים טמאין וכיוצא בזה, משערים אותו בששים, אם יש ששים של היתר כנגד האיסור הכל מותר, ואם לאו, הכל אסור. וכן שומן של גיד הנשה, משערים אותו כנגד ששים של היתר. אבל כחל שנתבשל עם בשר משערים אותו בששים, וכחל מן המנין, מפני שאיסורו מדברי סופרים. וביצה שיש בה אפרוח שנתבשלה עם שאר ביצים של היתר, צריכא ששים ואחת כנגדה. ואם האיסור הוא תרומה וחלה וביכורים. אם הוא מין במינו או מין בשאינו מינו, ואין שם כהן [או נכרי] שיטעום, משערינן אותו במאה של חולין. ואם ערלה וכלאי הכרם, משערים אותן במאתים. וכל השיעורים הללו משערים בכל מה שבקדרה, ברוטב ובחתיכות ובתבלין ובקיפה, והוא הדק דק שבשולי הקדרה. וכמו שהוא בא לפנינו משערינן ליה, ולא משערין במאי דבלע קדרה מן ההיתר, לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, דאטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע:

(ו) נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה

ואינו נוהג בטמאה - שאם אכל גיד הנשה של טמאה, למאן דאמר יש בגידים בנותן טעם, לוקה משום טמאה ולא משום גיד. ולמאן דאמר אין בגידים בנותן טעם, פטור מכלום, דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל בטמאה אינו נוהג:

. רבי יהודה אומר אף בטמאה. אמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר

מבני יעקב נאסר - ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה:

גיד הנשה. ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. אמרו לו

אמרו לו - פסוק זה שהזהיר עליו בסיני נאמר, ועד סיני לא הוזהרו:

בסיני נאמר. אלא שנכתב במקומו:

אלא שנכתב במקומו - לאחר שנאמר בסיני, כשבא לסדר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה, על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד הנשה [לידע מאיזה טעם נאסר להם]. ואין הלכה כרבי יהודה: