006_מסכת חולין פרק ו

חולין פרק ו

(א) כיסוי הדם

כיסוי הדם כו׳ - משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין, נקט לכולהו:

. נוהג בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין

במוקדשין - חטאת העוף ועולת העוף. וכן קדשי בדק הבית אם עבר ושחטן אין טעונים כיסוי:

. ונוהג בחיה ובעוף

ונוהג בחיה ובעוף - למעוטי בהמה. דלא תימא בהמה בכלל חיה. ונפקא לן מדכתיב בבכור בעל מום (דברים ט״ו:כ״ג) על הארץ תשפכנו כמים, מה מים אינן טעונין כיסוי אף דם בהמה אינו טעון כיסוי:

. במזומן

במזומן - עוף הגדל בבית:

. ובשאינו מזומן. ונוהג בכוי

ונוהג בכוי - בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם חיה היא וטעונה כיסוי אם בהמה ואינה טעונה כיסוי:

מפני שהוא ספק. ואין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו

ואין שוחטים אותו ביו״ט - משום דלמא בעי כיסוי, ומספיקא לא מחללינן יום טוב:

ואם שחטו ביו״ט אין מכסין את דמו - ואפילו היה לו עפר מוכן או אפר. שמא יאמר הרואה, חיה ודאי הוא ולפיכך כסה דמו ביו״ט, ויבוא להתיר חלבו:

אין מכסין את דמו:

(ב) השוחט ונמצא טרפה. והשוחט לעבודה זרה. והשוחט חולין בפנים. וקדשים בחוץ. חיה ועוף הנסקלים. רבי מאיר מחייב

רבי מאיר מחייב - דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

וחכמים פוטרין. השוחט ונתנבלה בידו. הנוחר והמעקר. פטור מלכסות.

וחכמים פוטרים - דסברי לאו שמה שחיטה. והלכה כחכמים:

(ג) חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם

ואחרים רואין אותם - דבכהאי גוונא שחיטתן כשרה:

חייב לכסות. בינן לבין עצמם. פטור מלכסות

חייבים לכסות - אותן אחרים שרואים חייבים לכסות. כדתנן לקמן, שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:

פטור מלכסות - ר׳ מאיר קאמר לה, דסבר שחיטת חרש שוטה וקטן בינן לבין עצמן נבילה גמורה היא הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים. ורבנן פליגי עליה דר׳ מאיר בין ארישא בין אסיפא, אלא דנטרי ליה עד דאסיק למלתיה והדר פליגי עליה, וסברי רבנן דספק נבלה היא, לא נבלה ודאית, הלכך לענין כיסוי חייבים לכסות, ואין שוחטים אחריהן אותו ואת בנו דשמא שחיטה מעלייתא היא. והלכה כר׳ מאיר:

. וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו. ואחרים רואין אותן. אסור לשחוט אחריהם. בינן לבין עצמן. רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן. וחכמים אוסרים. ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים:

(ד) שחט מאה חיות במקום אחד. כיסוי אחד לכולן. מאה עופות במקום אחד. כיסוי אחד לכולן. חיה ועוף במקום אחד. כיסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף

שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף - דכתיב (ויקרא י״ז:י״ג) חיה או עוף, הפסיק זה מזה, להטעין כיסוי לכל אחד ואחד. ורבנן סברי, האי או מיבעי ליה לחלק, דאי לאו או הוה אמינא אין צריך כיסוי אא״כ שחט שניהם. והכל מודים דלענין ברכה אינו מברך אלא ברכה אחת. ואין הלכה כרבי יהודה:

. שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות

וראהו אחר חייב לכסות - דכתיב בפרשת כיסוי הדם, ואומר לבני ישראל, מצוה זו תהא על כל בני ישראל:

. כסהו ונתגלה פטור מלכסות. כסהו הרוח חייב לכסות:

כסהו הרוח חייב לכסות - ולא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות:

(ה) דם שנתערב במים. אם יש בו מראית דם חייב לכסות. נתערב ביין

נתערב ביין - שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו:

רואין אותו

רואין אותו - יין כאילו הוא מים. ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור זה, חייב לכסות:

כאילו הוא מים. נתערב בדם

נתערב בדם בהמה - דלאו בר כיסוי הוא, ורובו דם בהמה:

הבהמה. או בדם החיה

או בדם החיה - בדם היקז של חיה:

רואין אותו

רואין אותו - שאינו טעון כיסוי כאי, לו הוא מים. ואם היה הדם הזה של שחיטת חיה ועוף ניכר בו, חייב לכסות:

כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר אין דם מבטל דם:

אין דם מבטל דם - ואפילו אין מראית דם ניכרת במים כמות דם בהמה זה, אין דם החיה בטל. דקסבר ר׳ יהודה מין במינו לא בטל. ואין הלכה כר׳ יהודה:

(ו) דם הניתז

דם הניתז - על גבי הכותל:

. ושעל הסכין. חייב לכסות. אמר רבי יהודה אימתי

אימתי - לפרושי קא אתי ולא לאפלוגי:

בזמן שאין שם דם אלא הוא. אבל יש שם דם שלא הוא. פטור מלכסות:

(ז) במה מכסין ובמה אין מכסין. מכסין בזבל הדק. ובחול הדק

ובחול הדק - כל שאין היוצר צריך לכתשו:

. בסיד ובחרסית

חרסית - שחיקת חרסין:

ובלבנה ובמגופה שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס. ולא בחול הגס. ולא בלבנה ומגופה

ומגופה - כיסוי של חרס שעל פי החבית:

שלא כתשן. ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל. דבר שמגדל בו צמחין מכסין בו. ושאינו מגדל צמחין. אין מכסין בו:

דבר שאין מגדל בו צמחים אין מכסים בו - וסיד וחרסית ולבינה ומגופה שכתשן דתנן לעיל שמכסין בהן, אע״ג דאין מגדלים צמחין, הואיל ומעיקרא קודם שנעשית בהן מלאכה היו מגדלים צמחים, מכסין בהן. והאי כללא דרבן שמעון בן גמליאל לאו דוקא, דהא נסורת של חרשים דקה ונעורת של פשתן אמרינן בברייתא דמכסין בהן, אף על גב דאינן מגדלין צמחין. ואפר מכסים בו משום דאקרי עפר דכתיב (במדבר י״ט) מעפר שריפת החטאת. וכן מכסים בשחיקת הזהב דכתיב (איוב כ״ח) ועפרות זהב לו: