003_מסכת זבחים פרק ג

זבחים פרק ג

(א) כל הפסולין ששחטו

כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה - והוא הדין דאפילו לכתחילה שוחטין. דכתיב (ויקרא א׳:ה׳) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, מקבלה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזרים ובפסולים. ולא קתני ששחטו דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, אלא,. משום טמאים בלבד, דטמא לכתחילה לא ישחוט, גזירה שמא יגע בבשר. וטמא ששחט בקדשים וכשרים לא משכחת לה, אלא בסכינא אריכא, וכגון שהוא עומד חוץ לעזרה ושוחט הבהמה שבתוך העזרה, דהא שחיטת קדשים בעזרה הויא, ואין טמא נכנס לעזרה. ובנטמא בשרץ, שאינו מטמא את הסכין, דלאו אב הטומאה הוא. או בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה, אבל בסכין לא, שטמא מת מטמא את הסכין להיות אב הטומאה כיוצא בו, והסכין מטמא את הבשר:

. שחיטתן כשרה. שהשחיטה כשרה בזרים. בנשים. ובעבדים ובטמאים. אפילו בקדשי קדשים. ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר. לפיכך הם פוסלים במחשבה. וכולן

לפיכך הן פוסלים - את הקרבן במחשבה. הואיל וראויין לעבודה זו, מחשבתן מחשבה ופוסלת:

וכולן - הפסולים:

שקבלו את הדם

שקבלו את הדם - על מנת לאכול ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

חוץ לזמנו. וחוץ למקומו. אם יש דם הנפש

אם יש דם הנפש - עוד בבהמה, יחזור הכשר לעבודה ויקבל ויזרוק, והזבח כשר. שאין מחשבתן של אלו פוסלתן בקבלה, לפי שאינן ראוין לה, ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי, ובמקום הראוי לעבוד, דכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב, בראוי להקרבה הכתוב מדבר:

יחזור הכשר ויקבל:

(ב) קבל הכשר ונתן לפסול. יחזיר לכשר

יחזיר לכשר - ולא מפסיל במה שנתן אותו לפסול:

. קבל בימינו ונתן לשמאלו. יחזיר לימינו. קבל בכלי קדש ונתן בכלי חול. יחזיר לכלי קדש. נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו. כשר. נתנו

נתנו - פסול:

על גבי הכבש שלא כנגד היסוד

על גבי הכבש שלא כנגד היסוד - דהויא נתינה שלא במקומה. או שנתן את הנתנים למטה למעלה, יחזור הכשר ויקבל. וצריכה לאשמועינן בכולהו דאית ליה תקנתא בחזרה. דאי אשמועינן ברישא, הוה אמינא הנך דחזו לעבודת צבור, כגון טמא דחזי לכתחילה בצבור, הלכך גבי יחיד איכא תקנתא בחזרה, אבל שמאל דלא חזיא לעבודת צבור אימא דלית ליה תקנתא בחזרה. ואי אשמעינן שמאל, הוה אמינא שמאל אית ליה תקנתא בחזרה, שכן יש בה הכשר ביום הכפורים, שכהן גדול נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, אבל כלי חול אימא לא. ואי אשמועינן כלי חול, משום דחזו לקדושינהו, אבל הנך אימא לא, צריכא.

. נתן את הנתנין למטה למעלה. ואת הנתנים למעלה למטה. את הנתנים בפנים בחוץ. ואת הנתנין בחוץ בפנים. אם יש דם הנפש. יחזור הכשר ויקבל:

(ג) השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול

לאכול דבר שאין דרכו לאכול - חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

. ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר. כשר. רבי אליעזר פוסל. לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר פחות מכזית. כשר. לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. כשר. שאין אכילה והקטרה מצטרפין:

ור׳ אליעזר פוסל - ואין הלכה כר׳ אליעזר:

(ד) השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור. מן הרוטב. מן הקיפה

קיפה - תבלין ודק דק שבשולי קדרה:

. מן האלל

אלל - שיורי הבשר הנדבקים בעור בשעת הפשט. פירוש אחר, גיד הצואר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה, שקורין קפיל״ו בלע״ז:

. מן העצמות. מן הגידים. מן הטלפים. מן הקרנים. חוץ לזמנו או חוץ למקומו. כשר. ואין חייבים עליהם משום פגול. ונותר. וטמא:

הקרנים והטלפים - ואפילו מה שיש בהן קרוב לבשר שכשחותכין אותו יוצא ממנו דם, לא חשיב כבשר:

ואין חייבין עליהם משום פיגול - אם היה הזבח פיגול, שחשב על בשרו לאכלו חוץ לזמנו, ואכל מאלו, פטור:

וטמא - אם אכל מאחת מאלה בטומאת הגוף מזבח כשר, אינו חייב משום אוכל קדשים בטומאת הגוף:

(ה) השוחט את המוקדשין

השוחט את המוקדשין - כל היכא דנקט האי לישנא מיירי בנקבות:

לאכול שליל

לאכול שליל - שבמעיה:

. או שליא

או שליא - העור החופה את הולד. אין מחשבה זו פוסלת את הזבח. דשליל ושליא לאו גופא דזיבחא הוא:

בחוץ. לא פיגל

לא פיגל - הכי קאמר, השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא חוץ למקומו, לא פסל. ואם חשב לאכול מהן חוץ לזמנו, לא פיגל:

. המולק תורין בפנים לאכול ביציהם בחוץ. לא פיגל. חלב המוקדשין

חלב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פיגול - אם פגל בזבח ואכל מחלב שבדדיה, לא מחייב עליה משום פגול, דלאו גופא דזיבחא הוא:

. וביצי תורין. אין חייבין עליהן משום פיגול. ונותר. וטמא:

(ו) שחטו על מנת להניח דמו או את אמוריו למחר. או להוציאן לחוץ. רבי יהודה פוסל. וחכמים מכשירין

להניח את דמו או את אמוריו למחר - לא שיקטירם למחר, דהאי מחשבת חוץ לזמנו היא ופגול גמור הוי. אלא על מנת שיניח הכל למחר ולא יקטירם:

ר׳ יהודה פוסל - הואיל ומיפסל בהוצאה ובהנוח, מיפסל נמי במחשבת הוצאה והנוח. וכשם שאם הניחן למחר פסול, דדם נפסל בשקיעת החמה, כך אם חשב עליהן להניחם למחר, פסל:

וחכמים מכשירין - הואיל ולא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ לזמנו, וכן לא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ למקומו, אע״פ שחשב להניח למחר או להוציא חוץ למקומו, לא פסל. והלכה כחכמים. והא דלא פסל ר׳ יהודה במחשב בדמים הנתנין למטה לתת אותם למעלה הואיל ואם עשה כן פסל, משום דסבירא ליה לר׳ יהודה שהחושב לזרוק הדם על המזבח אפילו שלא במקומו כאילו חשב לזרקו במקומו, ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה:

. שחטו על מנת ליתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד. ליתן את הנתנין למטה למעלה. ואת הנתנין למעלה למטה. את הנתנין בפנים בחוץ. ואת הנתנין בחוץ בפנים. שיאכלוהו טמאים. שיקריבוהו טמאים. שיאכלוהו ערלים. שיקריבוהו ערלים. לשבר עצמות הפסח. ולאכול ממנו נא. לערב דמו בדם פסולין. כשר. שאין המחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו. והפסח והחטאת שלא לשמן: