004_מסכת עדיות פרק ד

עדיות פרק ד

(א) אלו דברים מקולי בית שמאי. ומחומרי בית הלל. ביצה שנולדה ביום טוב

ביצה שנולדה ביום טוב - ביום טוב של אחר שבת עסקינן. וטעמייהו דבית הלל דאמרי לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ונמצאת שבת מכינה ליום טוב, והתורה אמרה (שמות ט״ז:ה׳) והיה ביום הששי והכינו, וסתם ששי חול הוא, חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, דיום טוב נמי איקרי שבת, ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. והכנה דביצה אע״ג דבידי שמים היא מקריא הכנה:

. בית שמאי אומרים תאכל. ובית הלל אומרים לא תאכל. בית שמאי אומרים שאור בכזית

שאור בכזית - לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית, מדפתח הכתוב בשאור, שאור לא ימצא בבתיכם (שם י״ב), וסיים בחמץ, כי כל אוכל מחמצת, לומר לך זהו שאור זהו חמץ, כזה כן זה. כי פליגי לענין ביעור, בית שמאי סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ, שמע מינה שיעורו של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה:

. וחמץ בככותבת. ובית הלל אומרים זה וזה בכזית:

(ב) בהמה שנולדה ביום טוב. הכל מודים שהיא מותרת

הכל מודים שהיא מותרת - והוא שיודע בעובר שכלו לו חדשיו:

. ואפרוח שיצא

ואפרוח שיצא - הכל מודים שהוא אסור, משום שרץ העוף:

מן הביצה. הכל מודים שהוא אסור. השוחט חיה ועוף

השוחט חיה ועוף - הבא לשחוט חיה ועוף ביום טוב, ימלך בבית דין כיצד יעשה:

ביום טוב. בית שמאי אומרים

בית שמאי אומרים - בית דין מורים לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שיש לו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה בו. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכסות, שאינו מחוסר כתישה:

יחפור בדקר

דקר - יתד שנועצין בארץ. לשון וידקור את שניהם [במדבר כ״ה]:

ויכסה. ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. שאפר כירה מוכן הוא:

שאפר כירה מוכן הוא - לאו אמלתייהו דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא מלתא באנפה נפשיה היא. והכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא, ולא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב, אסור, דליכא למימר מאתמול דעתיה עלויה. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, מותר לכסות בו. איידי דחזי להפוכי בו לצלות בו ביצה, שקיל ליה נמי ומכסה בו:

(ג) בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר. ובית הלל אומרים אינו הבקר. עד שיובקר אף לעשירים. כשמטה. כל עומרי השדה של קב קב

הפקר לעניים הפקר - מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים, דין הפקר יש לו, ואינו חייב בלקט שכחה ופאה ולא במעשרות, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא י״ט:י׳) לעני ולגר תעזוב אותם, מה תלמוד לומר תעזוב אותם, לימד על עזיבה אחרת, דהיינו הפקר שהיא כזו, מה זו לעניים ולא עשירים, אף הפקר לעניים:

עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה - דכתיב (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה, מה תלמוד לומר ונטשתה, לימד על נטישה אחרת, דהיינו הפקר, שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים:

כל עומרי השדה של קב קב - אם היו כל עומרי השדה כל אחד מהן קב ואחד של ארבעת קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יותר על כן אינו שכחה. וכן אם היו כל. העומרים שני קבין ואחד משמונה קבין, ושכחו, הרי זה שכחה, יתר על כן אינה שכחה:

ואחד של ארבעה קבין. ושכחו. בית שמאי אומרים אינו שכחה. ובית הלל אומרים שכחה:

(ד) העומר שהוא סמוך לגפה

לגפה - גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:

. ולגדיש. ולבקר. ולכלים

ולכלים - כלי המחרישה:

. ושכחו. בית שמאי אומרים אינו שכחה

בית שמאי אומרים אינו שכחה - פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שב״ש אומרים אינו שכחה, שהרי זכה בו, וב״ה אומרים שכחה. פירוש אחר, ב״ש אומרים אינו שכחה, אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסוים עתיד לזכרו. וב״ה אומרים שכחה, כל זמן שלא החזיק בו. ומודים ב״ה שאם החזיק בו ואח״כ שכחו שאינו שכחה:

. ובית הלל אומרים שכחה:

(ה) כרם רבעי

כרם רבעי - שהוא צריך פדיון אם בא לאכלו חוץ לירושלים. והוא הדין לכל עץ מאכל:

. בית שמאי אומרים אין לו חומש

אין לו חומש - דלא כתבה תורה בו שהבעלים מוסיפין את החומש כדרך שכתבה במעשר שני:

. ואין לו ביעור

ואין לו ביעור - אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח של רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות כדכתיב (דברים כ״ו:י״ג) ביערתי הקודש מן הבית:

. ובית הלל אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור

יש לו חומש ויש לו ביעור - בית הלל ילפי קודש קודש ממעשר, מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור, אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. ובית שמאי לא ילפי קודש קודש ממעשר:

. בית שמאי אומרים יש לו פרט

יש לו פרט ויש לו עוללות - דכחולין חשבי ליה:

. ויש לו עוללות. והעניים פודים לעצמן. ובית הלל אומרים כולו לגת:

והעניים פודין לעצמן - הפרט והעוללות שלקטו, ואוכלין אותן במקומן ומעלין הדמים לירושלים:

ובית הלל אומרים כולו לגת - משום דילפי ממעשר, וסבירא להו מעשר שני ממון גבוה הוא, הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין, והבעלים מעלין הכל לירושלים:

(ו) חבית של זיתים מגולגלים

מגולגלים - כבושים במלח כדי למתקן:

. בית שמאי אומרים אינו צריך לנקב

אינו צריך לנקב החבית - ואע״פ שהמוהל היוצא מהן צף על גבן, אינו מכשירן לקבל טומאה, דלא ניחא ליה באותו מוהל היוצא, ואנן בעינן משקה דניחא ליה, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ח) וכי יתן מים על זרע, כתיב יתן, וקרינן יותן, מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה:

. ובית הלל אומרים צריך לנקב

צריך לנקב - לעשות מעשה לגלות דעתיה דלא ניחא ליה באותו מוהל שיהיה צף על גבי הזיתים ורוצה הוא שיצא דרך נקב שעושה בחבית:

. ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה

וסתמוה שמרים שהיא טהורה - שכיון שנקבה, גלי דעתיה דלא ניחא ליה, ושוב אין אותו המוהל מכשירן לקבל טומאה:

. הסך בשמן טהור ונטמא. ירד וטבל. בית שמאי אומרים אף על פי שהוא מנטף. טהור. ובית הלל אומרים כדי סיכת אבר קטן

אע״פ שהוא מנטף טהור - אע״פ שהשמן נוטף מבשרו לאחר שטבל, טהור:

כדי סיכת אבר קטן - אם לא נשאר מן השמן על בשרו אלא כדי סיכת אבר קטן, טהור. ויותר משיעור זה, טמא, בשביל השמן שנטמא בהטמאו ונשאר על בשרו וטמאהו. והשמן שעל בשרו לא טהר במקוה, שאין לך משקה מקבל טהרה במקוה אלא המים בלבד ע״י השקה:

. ואם היה שמן טמא מתחלתו. בית שמאי אומרים כדי סיכת אבר קטן

בית שמאי אומרים כדי סיכת אבר קטן טהור - טפי מהכי, טמא:

. ובית הלל אומרים משקה טופח

משקה טופח ומטפיח - שיש לחלוחית בכף עד שכשיגע בכף אחרת ידבק בה לחלוחית גם היא. ואין הלכה כר׳ יהודה:

. רבי יהודה אומר משום בית הלל טופח ומטפיח.

(ז) האשה מתקדשת בדינר ובשוה דינר

בדינר ובשוה דינר - ומשקל הדינר תשעים ושש שעורות כסף:

כדברי בית שמאי. ובית הלל אומרים בפרוטה

פרוטה - חצי שעורה כסף:

. ובשוה פרוטה. וכמה היא פרוטה. אחד משמנה באיסר

איסר - משקלו ארבעה גרעיני שעורה. ונקרא איטלקי, על שם שהיה מטבע היוצא באיטאליה:

האיטלקי. בית שמאי אומרים פוטר הוא את אשתו בגט ישן

בגט ישן - כדמפרש ואזיל, שכתב לגרש את אשתו ואחר שנכתב הגט נתייחד עמה. בית שמאי סברי, לא אמרינן גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, אם ישהה את הגט שנה או שנתים בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך זמן זה ואח״כ יגרשנה בו, וכשיראו זמן הגט קודם ללידת הבן יהיו סבורים שנתן לה משעת כתיבה והוי פגם שיאמרו מן הפנויה נולד. ופסק ההלכה, לא יגרש אדם אשתו בגט ישן. ואם גירש והלך הבעל למדינה אחרת, תנשא בו לכתחלה:

. ובית הלל אוסרין. איזהו גט ישן. כל שנתייחד עמה אחר שכתבו לה. המגרש את אשתו ולנה עמו

ולנה עמו בפנדקי - ויש שם עדי יחוד, ואין שם עדי ביאה. בית הלל סברי, הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כשיש יכולת בידו לבעול שלא לשם זנות, והרי קידשה בביאה. ובית שמאי סברי, לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה עד שיראו שנבעלה:

בפונדקי. בית שמאי אומרים אינה צריכה ממנו גט שני. ובית הלל אומרים צריכה ממנו גט שני. אימתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין. אבל אם נתגרשה מן האירוסין. אינה צריכה ממנו גט שני. מפני שאין לבו גס בה:

(ח) בית שמאי מתירין את הצרות

מתירין את הצרות לאחין - צרת ערוה מתירין אותה להתיבם לאחיו. דלית להו דרשא דאשה אל אחותה לא תקח לצרור דמשמע מיניה לא תקח לא היא ולא צרתה ולא צרת צרתה:

לאחים. ובית הלל אוסרין. חלצו

חלצו - הצרות מן האחין:

. בית שמאי פוסלין

בית שמאי פוסלין - הצרות, מן הכהונה. שחליצתן חליצה:

מן הכהונה ובית הלל מכשירין

ובית הלל מכשירין - שחליצתן שלא לצורך היתה, והרי היא כחולצת מן הנכרי:

. נתיבמו

נתיבמו - לאחין:

. בית שמאי מכשירין

בית שמאי מכשירין - אותם לכהנים, אם נתאלמנו מיבמיהן:

ובית הלל

ובית הלל פוסלים - שנבעלו לאסור להן, והנבעלת לאסור לה עשאה זונה, וזונה אסורה לכהן:

פוסלין ואף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין. לא נמנעו

לא נמנעו - ואע״פ שבני הצרות שנתיבמו כדברי בית שמאי ממזרים הם לדברי בית הלל, שהרי באיסור אשת אח הם עליהם, ואשת אח בכרת ובני חייבי כריתות ממזרים הם, אעפ״כ לא נמנעו בית הלל מלישא נשים מבית שמאי, לפי שהיו מודיעים להם אותם הבאות מן הצרות ופורשים מהם:

בית שמאי מלישא נשים מבית הלל. ולא בית הלל מלישא נשים מבית שמאי. וכל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרין. ואלו מטמאין. לא נמנעו להיות עושים טהרות אלו על גב אלו:

אלו על גב אלו - משאילים כליהם אלו לאלו:

(ט) שלשה אחים. שנים מהם נשואים לשתי אחיות ואחד מופנה

מופנה - שרוי בלא אשה:

. מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר

מאמר - קדושין. וביבמה אין תופסים אלא מדברי סופרים:

. ואחר כך מת אחיו השני. בית שמאי אומרים אשתו עמו

אשתו עמו - דסברי בית שמאי בעלת מאמר היא חשובה ככנוסה, וכשנפלה אחותה לאחר כן לא מיתסרה משום אחות זקוקה:

. והלה

והלה - זו תצא אף מן החליצה, משום אחות אשה:

תצא משום אחות אשה. ובית הלל אומרים מוציא את אשתו בגט וחליצה. ואת אשת אחיו בחליצה. זו היא שאמרו אי לו

מוציא אשתו בגט - דלא אלים מאמר לשוייה ככנוסה, וזו אוסרתה משום אחות זקוקה. וצריכה גט מפני המאמר דהוי קידושין במקצת ולא פקעי קידושין בלא גט. וצריכה חליצה, דהואיל ולא הוי מאמר קדושין גמורין עדיין זקוקה היא וצריכה חליצה לזיקתה. וברישא יהיב לה גיטה והדר חליץ לה:

אי לו - אוי לו על אשתו שצריך להוציאה בגט:

על אשתו. ואי לו על אשת אחיו:

ואי לו על אשת אחיו - שהוא צריך לחלוץ לה:

(י) המדיר את אשתו מתשמיש המטה

המדיר את אשתו מתשמיש המטה - כגון שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי. אבל הנאת תשמישי אסור עליך, לא מתסרא, דהא משועבד לה, דכתיב (שמות כ״א:י׳) ועונתה לא יגרע:

. בית שמאי אומרים שתי שבתות

בית שמאי אומרים שתי שבתות - אם הדירה שתי שבתות, תמתין, שכן מצינו ביולדת נקבה שטמאה שבועיים:

. ובית הלל אומרים שבת אחת

ובית הלל אומרים שבת אחת - שכן מצינו בנדה שהיא טמאה שבעה, וגמרינן מידי דשכיח דהיינו הכעס שכועס אדם על אשתו ומדירה, דהוא מידי דשכיח, מנדה שהוא מידי דשכיח, לאפוקי יולדת נקבה דלא שכיח כולי האי. ובית שמאי סברי גמרינן מידי דהוא גרם לה, דהיינו נדר האיש שהוא גורם לה לשהות, מלידה שעל ידו באה לה, לאפוקי נדה דממילא קאתי לה. ויותר על שבת אחת לבית הלל או שתי שבתות לבית שמאי יוציא ויתן כתובה, ואפילו היה גמל שעונתו לשלשים יום, או ספן שעונתו לששה חדשים:

. המפלת לאור

המפלת לאור שמונים ואחד - שילדה נקבה, וליל שמונים ואחד שהיתה ראויה למחר להביא כפרתה הפילה:

שמנים ואחד. בית שמאי

בית שמאי פוטרים מן הקרבן - מלידה שניה, אע״ג דלאחר מלאת הוא, הואיל ולילה היא ולא יצאה לשעה ראויה לקרבן, דלילה מחוסר זמן קרבן הוא, דכתיב (ויקרא ז׳:ל״ח) ביום צוותו, הלכך לענין קרבן כיום מלאת דמי:

פוטרין מן הקרבן. ובית הלל מחייבין

ובית הלל מחייבין - הואיל ולאחר מלאת הוא דהפילה:

. סדין

סדין - של פשתים:

בציצית. בית שמאי פוטרין

בית שמאי פוטרין - לפי שדרך סדין שלובשין אותו בלילה, וציצית שיש בו פתיל תכלת שהוא צמר צבוע בדם חלזון הוי כלאים בסדין של פשתים. וביום, שהוא מצותו, אתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דלא תלבש שעטנז, אבל בלילה, שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, דכתיב וראיתם אותו, פרט לכסות לילה, אי לביש ציצית בסדין, מיחייב משום לא תלבש שעטנז. וסברי בית שמאי גזרינן סדין בציצית אפילו ביום דלא מיחייב, גזירה משום כסות לילה דמיחייב משום כלאים. ובית הלל סברי לא גזרינן:

. ובית הלל מחייבים. כלכלת השבת

כלכלת השבת - כלכלה מלאה פירות שייחדה לשבת:

. בית שמאי פוטרין. ובית הלל מחייבין:

בית הלל מחייבין - במעשר מיד, אפילו קודם השבת, דכיון שייחדה לשבת הוקבעה מיד. וב״ש סברי דאין השבת קובעת אלא לאחר שתכנס:

(יא) מי שנדר נזירות מרובה. והשלים נזירותו. ואחר כך בא לארץ. בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום

ואח״כ בא לארץ - שאין נזירות נוהגת אלא בארץ, משום טומאת ארץ העמים. ומי שנדר נזירות בחוץ לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירותו:

נזיר שלשים יום - קנסינן ליה שיקיים סתם נזירות בא״י, שהוא שלשים יום:

. ובית הלל אומרים נזיר בתחלה. מי שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו. אלו מעידים שנדר שתים. ואלו מעידים שנדר חמש. בית שמאי אומרים נחלקה העדות

נזיר בתחילה - צריך לנהוג בא״י כמנין הימים שנדר בנזירות. והימים שנהג נזירות בחוץ לארץ כאילו לא נהג בהם נזירות כלל:

אלו מעידין שנדר שתים - שתי נזירות:

ואלו מעידין שנדר חמש - באותה שעה שאתם אומרים שנדר שתים אנו מעידים שנדר חמש נזיריות. והוא אומר שלא נדר כלל:

נחלקה העדות - הואיל ומכחישות זו את זו נתבטלו דבריהם ואין כאן עדות כלל:

. ואין כאן נזירות ובית הלל אומרים יש בכלל חמש

ובית הלל אומרים יש בכלל חמש שתים - ויהיה נזיר שתים:

. שתים שיהיה נזיר שתים:

(יב) אדם שהוא נתון תחת הסדק

אדם שהוא נתון תחת הסדק - אכסדרה שנסדקה תקרתה ונחלקה לשנים, וכלים מצד זה וטומאה מצד זה, הכלים טהורים, שאויר הסדק מפסיק וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני. ואם אדם נתון שם בארץ ברצפת האכסדרה כנגד הסדק:

. בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה

בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה - שאין מביא את הטומאה אלא דבר שיש בו חלל טפח:

. ובית הלל אומרים אדם חלול הוא

ובית הלל אומרים אדם חלול הוא - ואע״פ שבני מעיו בתוכו, חלל שבתוך הגוף חשיב חלל טפח:

. והצד העליון מביא את הטומאה: