003_מסכת עדיות פרק ג

עדיות פרק ג

(א) כל המטמאין

כל המטמאין באוהל - כגון המת והנצל ומלוא תרוד רקב, וכל אותן השנויין ריש פרק ב׳ דאהלות:

באהל. שנחלקו

שנחלקו - שיעוריהן לחצאים:

והכניסן

והכניסן - כשהן מחולקין:

לתוך הבית

לתוך הבית - דהיינו לתוך אוהל אחד:

. רבי דוסא בן הרכינס מטהר

רבי דוסא בן הרכינס מטהר - דסבר לא מצטרפי לכשיעור:

. וחכמים מטמאין. כיצד. הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה

הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה - פתח באהל ומפרש נבילה, לומר לך דכי היכי דסבירא ליה לר׳ דוסא שאין מצטרפין לטומאת אוהל. הכי נמי סבירא ליה שאין מצטרפין טומאת מגע ומשא, בין במת בין בנבילה:

. או נושאן. ובמת הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית. או נוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו. ומאהיל על כשני חצאי זיתים. מאהיל על כחצי זית. וכחצי זית מאהיל עליו. רבי דוסא בן הרכינס מטהר. וחכמים מטמאין. אבל הנוגע בכחצי זית. ודבר אחר מאהיל עליו. ועל כחצי זית או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו. ועל כחצי זית טהור. אמר רבי מאיר

הנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית - שהמאהיל על המת טמא כאילו היה עם המת באוהל. וכל הנך מאהיל דרישא, בטומאה רצוצה איירי, שאין בין הטומאה ובין האוהל פותח טפח, ומשום הכי חכמים מטמאים, דאוהל כי האי, נגיעה היא. וסיפא דתנן אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו וכו׳ דמודו רבנן דטהור, מיירי כשיש פותח טפח בין הטומאה ובין האוהל, דבהא מודו רבנן דאין מצטרפין, דנגיעה ואוהל שני שמות הן, וכל שהן משני שמות אין מצטרפין. ור׳ דוסא סבר דאפילו בטומאה רצוצה אין מצטרפין:

אמר רבי מאיר וכו׳ - ר׳ מאיר פליג אתנא קמא דאמר דכשיש פותח טפח בין הטומאה והאוהל מודו רבנן דטהור ואין מצטרפין, ואמר איהו דאף בזו פליגי רבנן על ר׳ דוסא ואמרי דנגיעה ואוהל חד שמא הוא, הלכך מצטרפין לכשיעור ומטמאין. ואין הלכה כר׳ מאיר:

אף בזה רבי דוסא מטהר וחכמים מטמאין. הכל טמא חוץ מן המגע עם המשא

חוץ מן המגע עם המשא - כגון שנגע בחצי זית והסיט חצי זית:

. והמשא עם

והמשא עם האוהל - שהסיט חצי זית והאהיל על חצי זית:

האהל. זה הכלל כל שהוא משם אחד

משם אחד - כגון מגע ומגע, משא ומשא, אוהל ואוהל:

טמא. משני שמות טהור:

(ב) אוכל פרוד

אוכל פרוד - כגון צבור של אגוזים בטנים ושקדים, שכשהן נפרדים זה מזה אין בהם כביצה שהוא שיעור טומאת אוכלים לטמא אחרים:

אינו מצטרף

אינו מצטרף - ואם הן טמאים ונגעו בהן טהרות כשהן צבורין אינן מצטרפין זה עם זה לטמא הטהרות, כיון שאין בכל אחד מהן בפני עצמו כשיעור טומאת אוכלין:

. דברי רבי דוסא בן הרכינס. וחכמים אומרים מצטרף. מחללין מעשר שני על אסימון

אסימון - עשוי כמדת המטבע היוצא, אלא שעדיין לא טבעו עליו צורה. ואין פודין בו מעשר שני, דכתיב (דברימ י״ד) וצרת הכסף בידך, דבר שיש עליו צורה:

דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים אין מחללין. מטבילין ידים לחטאת

מטבילין ידים לחטאת - מי שנגע באוכלין ומשקין טמאים וכיוצא בהן מדברים שמטמאין את הידים ואין מטמאין כל הגוף, הרי זה מטביל ידיו בלבד, וכשר ליגע במי חטאת ולהזות מאפר הפרה על הטמא:

דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים אם נטמאו ידיו נטמא גופו:

אם נטמאו ידיו נטמא גופו - וצריך טבילה לכל הגוף, דמעלה עשו במי חטאת שאם נטמאו ידיו נטמא גופו, משא״כ בתרומה וקדשים:

(ג) מעי אבטיח

מעי אבטיח - הזרעונים והמשקה שבתוך האבטיח:

וקניבת ירק

וקניבת ירק - עלין מעופשים שמסירים מן הירק:

של תרומה. רבי דוסא מתיר לזרים. וחכמים אוסרין. חמש רחלות גזוזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז. דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים חמש רחלות כל שהן:

מנה ומנה ופרס - כל אחת מנה וחצי. ובציר מהכי לא חשיב גז, שזו פחות שבגיזות:

כל שהן - לאו דוקא. דבפחות מששים סלעים לא מחייבי רבנן בראשית הגז. אלא משום דרבי דוסא יהיב שיעורא רבה, קרי תנא לשיעורא זוטא דרבנן כל שהן. והסלע משקלו כ״ד מעים, ומשקל כל מעה ט״ז גרעיני שעורה:

(ד) כל החוצלות

חוצלות - מחצלאות עשויות מגמי וכיוצא בו, ויש להם שפה סביב:

טמאות טמא מת

טמאות טמא מת - שהרי יש להן בית קבול. אבל לא טומאת משכב ומושב, לפי שאין ראויות לשכיבה ולא לישיבה:

דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים מדרס

וחכמים אומרים מדרס - דחזו נמי לשכיבה:

. כל הקליעות

הקליעות - חוטין מעשה עבות:

טהורות

טהורות - שאינן חשובות אריג ואין זה בגד:

חוץ משל גלגילון

חוץ משל גלגילון - הקליעות של אבנט שחוגרים בו, שבגד הוא חשוב:

דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים כולם טמאות

כולם טמאות - דכולם חשובים בגד, חוץ מן הקליעה שעושים מוכרי הצמר לקשור בה אגודות של צמר:

. חוץ משל צמרים:

(ה) הקלע

קלע - שזורקים בו האבנים. כמה דאת אמר (שופטים כ׳:ט״ז) קולע באבן. (שמואל א כ״ה:כ״ט) יקלענה בתוך כף הקלע:

שבית קבול שלה ארוג טמאה. ושל עור. רבי דוסא בן הרכינס מטהר. וחכמים מטמאין. נפסק בית אצבע שלה

בית קיבול שלה - המקום שמשימין בו האבן שרוצים להשליך:

בית אצבע שלה - כמין נקב קטן שמכניסין בו האצבע:

טהורה. בית הפקיע

בית הפקיע - הבית יד שאוחז בו כשמסבב הקלע באויר ורוצה להפקיע ולהשליך האבן:

שלה טמאה:

(ו) השבויה

השבויה - אשת כהן שנשבית:

אוכלת בתרומה

אוכלת בתרומה - ולא חיישינן שמא הנכרי בא עליה ועשאה זונה ופסלה מן התרומה:

דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים יש שבויה אוכלת. ויש שבויה שאינה אוכלת. כיצד. האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני. אוכלת. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר

שהפה שאסר הוא הפה שהתיר - כשם שהאמינוה כשאמרה נשביתי, כך יש להאמינה כשאומרת וטהורה אני:

. ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני. אינה אוכלת:

(ז) ארבעה ספיקות. רבי יהושע מטמא. וחכמים מטהרין. כיצד הטמא עומד

הטמא עומד - מצורע עומד תחת האוהל או תחת האילן:

. וטהור עובר

וטהור עובר - דרך שם. ספק נגע ספק לא נגע, או ספק האהיל האילן והאהיל על שניהם ונטמא הטהור, ספק לא האהיל ולא נטמא, הרי ספק אחד. או שהיה הטהור עומד והמצורע עובר, זה ספק שני:

. הטהור עומד. והטמא עובר. טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים

טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים - כגון חנות הפתוחה לרשות הרבים ספק נכנס ספק לא נכנס:

. טהרה ברשות היחיד וטומאה ברשות הרבים. ספק נגע ספק לא נגע ספק האהיל ספק לא האהיל ספק הסיט ספק לא הסיט. רבי יהושע מטמא

או שטהרה ברשות היחיד והטומאה ברשות הרבים - הרי שני ספיקות אחרות:

רבי יהושע מטמא - דסבר הואיל ורשות היחיד משותפת בספק טומאה זו, הוי ספק טומאה ברשות היחיד וספיקו טמא:

. וחכמים מטהרין:

וחכמים מטהרין - דסברי הואיל וספק טומאה ברשות הרבים משותפת בה, הוי ספק טומאה ברשות הרבים וספיקו טהור. ואין הלכה כרבי יהושע:

(ח) שלשה דברים רבי צדוק מטמא וחכמים מטהרין. מסמר השולחני

מסמר השולחני - שהשולחני תולה בו כף המאזנים. ורבותינו פירשו, מסמר קבועה בעמוד שלפני השולחני להעמיד בו תריסי החנות. ומטהרין רבנן משום דתשמישו עם הקרקע:

. וארון של גרוסות

וארון של גרוסות - העושים גריסים של פול בריחיים שלהם, יש להן כמין ארון של עץ:

. ומסמר של אבן שעות. רבי צדוק מטמא. וחכמים מטהרין.

אבן השעות - אבן שיש בה קוים ורשומים עליהם שמות השעות ותחוב בה מסמר ובו מכוונים את השעות. וקורין לו בלע״ז אירליי״ו, ובערבי אלבלאט״ה:

ר׳ צדוק מטמא - אותו ארון, דתורת כלי עליו:

וחכמים מטהרין - דכלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו עשוי לטלטל. ורבי צדוק סבר, פעמים מתקנים אותו לטלטלו. ואין הלכה כרבי צדוק:

(ט) ארבעה דברים רבן גמליאל מטמא. וחכמים מטהרין. כסוי טני

טני - כלי של מתכת שבעלי בתים משימים בו גרוטאות ושברי כלי מתכות. ורבן גמליאל מטמא הכיסוי, דסבר הוא נמי חשוב כלי, משום דכיסוי נמי יש לו בית קיבול. וחכמים מטהרין, דסברי כיון דלא נעשה אלא לכסות אינו חשוב כלי:

של מתכות. של בעלי בתים. ותלוי המגרדות

ותלוי המגרדות - מסמרים שתולים בהם המגרדות בבתי מרחצאות, והנכנסים שם כל אחד לוקח מגרדת ומגרד בה רגליו וגופו:

. וגולמי כלי מתכות

וגולמי כלי מתכות - שצריכים לשוף לגרד להקיש בקורנס, או שמחוסר אוגן או אוזן, אינן טמאים לדברי חכמים עד שתגמר מלאכתן:

. וטבלא שנחלקה לשנים

טבלא שנחלקה לשנים - טבלא של חרס שיש בה לבזבזין, ונעשית שתי חתיכות שוות שאין אחת מהן גדולה מחברתה, בהא פליגי רבן גמליאל וחכמים. והלכה כחכמים:

. ומודים חכמים לרבן גמליאל בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול ואחד קטן. הגדול טמא והקטן טהור:

(י) שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי. אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת

אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת - דסברי בית שמאי אין אופין אלא אם כן עירב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב. ובית הלל סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד:

. ואין זוקפין

אין זוקפין - מנורה של חוליות שנתפרקו חוליותיה, אין מחזירין אותן, דהוי כבונה, ויש בנין בכלים. ובית הלל סברי אין בנין. בכלים:

את המנורה ביום טוב. ואין אופין פתין גריצין

גריצין - ככרות עבות:

אלא רקיקין

אלא רקיקין - ככרות דקות. דסברי בית שמאי אין אופין פת מרובה ביו״ט משום טרחא. ובית הלל אומרים אופין פת מרובה ביו״ט, שבזמן שהפת מרובה יפה היא נאפת:

. אמר רבן גמליאל מימיהן של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין. אמרו לו ומה נעשה לבית אביך. שהיו מחמירין על עצמן. ומקילין על ישראל להיות אופין פתין גריצין וחרי:

וחרי - עיסה גדולה הנאפת על גבי גחלים. ואין הלכה כרבן גמליאל בכל מה שמחמיר כדברי בית שמאי:

(יא) אף הוא אמר שלשה דברים להקל. מכבדין בין המטות

מכבדין בין המטות - שאוכלין שם. ורגילין היו להסב על גבי מטות ולאכול:

. ומניחין את המוגמר

מוגמר - לבונה על גבי גחלים כדי להריח בה. אבל לגמר את הכלים, דברי הכל אסור:

ביום טוב. ועושים גדי מקולס

מקולס - כרעיו ובני מעיו תלויין בצדו חוצה לו כשצולהו. והיו עושים זכר לפסח דכתיב ביה (שמות י״ב:ט׳) ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס, כגבור זה שכלי זייניו עמו. תרגום וכובע נחושת, וקולסא דנחשא:

בלילי פסחים וחכמים אוסרים:

וחכמים אוסרים - בשלשתן. כיבוד, משום אשוויי גומות. ומוגמר, משום דלאו צורך לכל נפש הוא, שאינו אלא למעונגים ביותר או למי שריחו רע. גדי מקולס, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:

(יב) שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר. וחכמים אוסרין. פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה

פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה - לנוי. ואמרו חכמים משאוי הוא ואינו תכשיט לה. ולא פרתו של ר׳ אלעזר בן עזריה היתה, אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו:

. ומקרדין את הבהמה ביום טוב. ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהן

ומקרדין ביום טוב - כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה את הבהמה, ואע״ג דעביד חבורה:

ברחים שלהן - קטנות העשויות לכך:

. רבי יהודה אומר אין מקרדין את הבהמה ביום טוב. מפני שהוא עושה חבורה. אבל מקרצפין. וחכמים אומרים אין מקרדין. אף לא

מקרצפים - במגירה של עץ ששיניה גסות ואין עושין חבורה:

אף לא מקרצפים - דגזרינן קרצוף אטו קירוד. ואין הלכה כר׳ אלעזר בן עזריה אלא במקרדים את הבהמה בלבד, משום דבהא קם ליה בשטתיה דר׳ שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וקיי״ל כוותיה. וחכמים דפליגי עליה סברי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואין כך הלכה:

מקרצפין: