001_מסכת עדיות פרק א

עדיות פרק א

(א) שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן

שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן - כל הנשים הרואות דם, דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך. ולא אמרינן מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם שכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע״פ שלא יצא הדם לחוץ. וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם, שאם אתה אומר כן, לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה:

. והלל אומר מפקידה לפקידה

מפקידה לפקידה - בדקה היום ומצאה טהורה ובדקה לסוף שבוע ומצאה טמאה, חוששים למגעה מבדיקה ראשונה ואילך, שמא עם סלוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו. ולביטול פריה ורביה לא חיישינן, דדוקא לטהרות הוא דמטמאינן להו מפקידה לפקידה, ולא לבעלה. ושמאי אומר, אי מטמאת לה לטהרות, לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש:

. אפילו לימים הרבה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה

לא כדברי זה ולא כדברי זה - לא כדברי שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו, ולא כדברי הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי, דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם דם:

. אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה

מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה - שני זמנים הוזכרו באשה לטמא טהרות למפרע, והלך אחר הקל שבשניהן. אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת, הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת. ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה, כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וערבית מצאה טמאה, לא מטמאינן אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך. והלכה כחכמים:

. ומפקידה לפקידה ממעטת על יד

על יד - אחר. כמו ועל ידו החזיק, בספר עזרא [ב, [נחמיה] ג, ח׳], שהוא כמו ואחריו החזיק [שם ט״ז ב׳]:

מעת לעת. כל אשה שיש לה וסת

וסת - קבוע, שנקבע לה זמן האורח שלש פעמים, ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה, דיה שעתה, ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה, דודאי אורח בזמנו בא:

. דיה שעתה. המשמשת בעדים הרי זו כפקידה

והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה - תרתי קתני, והכי קאמר, ומשמשת בעדים, כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים שבודקת בהן, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש:

הרי זו כפקידה - העד שלאחר תשמיש הרי הוא כפקידה:

. ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה:

ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה - דמהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה שכבת זרע ולא להוי כפקידה, קמ״ל מתניתין דעד שלאחר תשמיש הוה כפקידה. אבל העד שלפני תשמיש אינו כפקידה, שמתוך שהיא מהומה לביתה, כלומר בהולה לשמש, אינה מכנסת אותו לחורין ולסדקין:

(ב) שמאי אומר מקב לחלה

מקב לחלה - עיסה שיש בה קב חייבת בחלה:

. והלל אומר מקביים. וחכמים אומרים לא כדברי זה. ולא כדברי זה. אלא קב ומחצה חייבים בחלה

קב ומחצה חייבים בחלה - שהן ז׳ לוגין וביצה וחומש ביצה, למידה מדברית. והוא עומר לגולגולת עשירית האיפה שחייב בחלה, כדכתיב (במדבר ט״ו) ראשית עריסותיכם, כדי עיסת מדבר. והוסיפו שתות בירושלמיות, ונמצאו שש מדבריות נכנסים בחמש ירושלמיות, ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולים ללוג ירושלמי. שהלוג מדברי ששה ביצים, תתנם בחמש ביצים גדולות, נמצא הלוג חסר ביצה גדולה, תן ביצה וחומש ביצה תחת הביצה גדולה, שהחומש ביצה שהוא שתות מלבר נוסף על הביצה, נמצאו שש ביצים גדולים שהן לוג גדול, הרי הן ששה לוגים גדולים שהן קב ומחצה:

. ומשהגדילו המדות

משהגדילו המדות - זו היא מדה צפורית, שהוסיפו שתות על של ירושלמית, נמצאו הששה לוגין חמשה, שהן חמשת רבעי קב, שהקב ארבעה לוגין:

. אמרו חמשת רבעים חייבין. רבי יוסי אומר חמשה פטורין. חמשה ועוד

חמשה ועוד חייבים - דקסבר ר׳ יוסי, מדה מדברית היו ביצים גדולות משלנו אחד מעשרים בביצה לכל ביצה. והלכה כחכמים, דקב ומחצה ירושלמי דהיינו ששה לוגין ירושלמיות שהן שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה מדבריות, הן שעור חלה. והן מ״ג ביצים וחומש ביצה. ורמב״ם אזן וחקר ותקן ובדק ומצא שמשקל חמש מאות ועשרים דרה״ם מקמח חטים הוא שיעור הקמח החייב בחלה. ומשקל הדרה״ם ידוע במצרים היום ובכל ארץ ישראל, שהוא משקל ס״א גרגירי שעורות בקירוב:

חייבין:

(ג) הלל אומר מלא הין

הין - שנים עשר לוגין:

מים שאובין. פוסלין המקוה אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. ושמאי אומר תשעה קבין. וחכמים אומרים לא כדברי זה. ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה

פוסלין את המקוה - אם נפלו בתוכו קודם שנשלם שיעורו. אבל לאחר שנשלם, אפילו השליך לתוכו כל מים שאובים שבעולם שוב אינן פוסלים:

וקיימו חכמים את דבריהם:

שחייב אדם לומר בלשון רבו - כלומר, הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה, אלא כך שמע מרבותיו שמעיה ואבטליון. ורמב״ם קבל מאביו ז״ל שמפני שהיו שמעיה ואבטליון גרי צדק לא היו יכולין להוציא מפיהן מלת הין, והיו אומרים אין במקום הין, כדרך בני אדם עד היום שאינם יכולים לחתוך באותיות [אחה״ע], והיה הלל גם הוא אומר אין, כמו שהיו רבותיו שמעיה ואבטליון גרי צדק אומרים:

גרדיים - אורגים:

משער האשפות - הזכיר התנא שם אומנתן ושם שכונתן, לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש. שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי, שאין מעמידים הימנו לא מלך ולא כהן גדול, ואין שער בירושלים פחותה משער האשפות, והכריעו בעדותן לכל חכמי ישראל:

(ד) ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו

שלא יהא אדם עומד על דבריו - שלא יהא סרבן לעמוד קיים בסברתו:

. שהרי אבות העולם

אבות העולם - הלל ושמאי:

לא עמדו על דבריהם:

(ה) ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין. הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין. שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו

ויסמוך עליו - כלומר שעשה כדברי היחיד והניח דעת הרבים:

. שאין בית דין

אין בית דין אחר שיעמוד אחריו יכול לבטל דברי ב״ד הראשון - שעשה כדברי היחיד:

יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין

עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין - בחכמה, היינו שראש הישיבה של ב״ד האחרון יהיה גדול בחכמה מראש הישיבה של ראשון. ובמנין, שיהיו מנין התלמידים שבישיבה של אחרון מרובים ממנין התלמידים שבישיבה של ראשון:

. היה גדול ממנו בחכמה. אבל לא במנין. במנין. אבל לא בחכמה. אינו יכול לבטל דבריו. עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין:

(ו) אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין

למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין - כדי לבטלן. יחיד שלא עשה שום ב״ד כדבריו והן דחויים ובטלין, למה מזכירין אותן כלל. ומשני, שאם יאמר אדם כך אני מקובל ויתמה כשרואה שאין עושין כקבלתו, יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ונדחו דבריו:

לבטלה שאם יאמר האדם כך אני מקובל. יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת:

(ז) בית שמאי אומרים רובע עצמות

רובע עצמות - רובע קב של עצמות המת מטמאים באוהל. ופחות [מרובע] אין מטמאין אלא במגע ובמשא אבל לא באהל. וסברי בית שמאי דרובע קב מטמאים ואפילו הן ממתים הרבה:

מן העצמים. בין משנים בין משלשה. ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה

ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה - כלומר, מגוף אחד של מת אחד, ולא ממתים הרבה. ואפילו של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין דהיינו רוב גודל הגוף, או רוב מנין עצמותיו של אדם, ויהיו קכ״ה עצמות, שמנין עצמותיו של אדם רמ״ח:

. מרוב הבנין. או מרוב המנין. שמאי אומר אפילו מעצם אחד:

אפילו מעצם אחד - אם עצם אחד של מת ממלא רובע קב, מטמא באוהל. והלכה כבית הלל:

(ח) כרשיני תרומה

כרשיני תרומה - בערבי קורין לה כרסנ״א. והם מאכל לגמלים ואין בני אדם אוכלין מהם אלא מדוחק בשנות רעבון. ומפרישין מהם תרומה, הואיל ונאכלים לאדם לפרקים ע״י הדחק. ואינה קדושה כשאר תרומות:

. בית שמאי אומרים שורין

שורין - אותן במים:

ושפין

ושפין - על (בשרן) [צ״ל הבשר]: בטהרה:

בטהרה ומאכילין

בנטילת ידים, כדין כל שאר אוכלים של תרומה - שסתם ידים שניות הן ופוסלות את התרומה:

ומאכילין - לבהמה:

בטומאה

בטומאה - ואינו חושש אם מטמא אותן בידים בשעת שמאכילן לבהמה. אבל כל זמן שאינו מאכילן לבהמה, אסור לטמאן בידים:

. בית הלל אומרים שורין בטהרה

שורין בטהרה - ששרייתן במים מכשירתן לקבל טומאה, ואם שורה אותן בטומאה נמצא הכשרן וטומאתן באים כאחד. וזה בלבד אוסרים בית הלל, משום היכר כדי שידעו שהן תרומה:

. ושפין ומאכילין בטומאה. שמאי אומר יאכלו צריד

יאכלו צריד - לשון יובש. כמו צריד של מנחות, שהוא מקום של מנחות שלא הגיע שם שמן. אף כאן יאכלו יבשים שלא יהא עליהן משקה בשעת אכילה, כדי שלא יהיה ניכר שהוכשרו לקבל טומאה:

. רבי עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה:

כל מעשיהם בטומאה - ואפילו השרייה. והלכה כבית הלל:

(ט) הפורט סלע ממעות מעשר שני

הפורט סלע ממעות מעשר שני - מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך:

. בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות

בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות - אם בא לפורטן, יכול הוא לפרוט כולן, ונותן מעות בשביל כל הסלע:

. ובית הלל אומרים

ובית הלל אומרים - לא יפרוט אלא חציין. שכשיבוא לירושלים יהיה צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה, ואם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט יוקירו הפרוטות, ונמצא מעשר שני נפסד. לפיכך ישא פרוטות עמהן להוציא במקצת, ולכשיכלו יפרוט בכסף שבידו מעט מעט. שקל הוא חצי סלע:

בשקל כסף. ובשקל מעות. רבי מאיר אומר אין מחללין כסף ופירות

אין מחללין כסף ופירות על כסף - מי שיש לו חצי דינר כסף של מעשר, ופירות של מעשר שוים חצי דינר, לא יצרפם יחד לחללם על דינר:

. על הכסף. וחכמים מתירין.

וחכמים מתירים - בכהאי גוונא על ידי צירוף פירות, כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. אבל לחלל דינר כסף, ופירות שוין דינר, על חצי סלע שהוא שני דינרין, מודים חכמים שאין מחללים. והלכה כחכמים:

(י) הפורט סלע של מעשר שני

הפורט סלע של מעשר שני בירושלים - שהיה מחליף סלע שבידו ונוטל פרוטות להוציאם לצרכי סעודת מעשר:

בירושלם. בית שמאי אומרים

בית שמאי אומרים - אם בא להחליף כל הסלעים שבידו במעות יחליף.

בכל הסלע מעות. ובית הלל אומרים

ובית הלל אומרים - לא יחליף אלא חציין. שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן, ויפקידם בעיר עד רגל אחר, והפרוטות מתעפשות. ואם יחזור ויחליפם בסלעים נמצא שולחני משתכר שתי פעמים ומעשר שני נפסד:

בשקל כסף. ובשקל מעות. הדנים לפני חכמים

הדנים לפני חכמים - שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי:

אומרים בשלשה דינרים כסף ובדינר מעות

בשלשה דינרים כסף ובדינר מעות - הסלע הוא ארבעה דינרים, וכשבא להחליף הסלע לא יקח אלא בדינר אחד פרוטות, ושלשה דינרים יהיו כסף:

. רבי עקיבא אומר בשלשה דינרים כסף וברביעית כסף ברביעית מעות

וברביעית כסף ברביעית מעות - בדינר רביעי של כסף לא יקח אלא ברביעיתו מעות של נחשת ושלשה חלקים כסף, שנמצא לוקח מעות אחד מששה עשר בסלע בלבד:

ורבי טרפון אומר ארבעה אספרי כסף

ארבעה אספרי כסף - הדינר חמשה אספרי, ומטבע הוא בארץ יון שעד היום קורין לו אספר״ו. נמצא הסלע עשרים אספר״ו. כשהוא מחלל בדינר יחללנו על ארבעה אספר״ו כסף ואספר״ו. אחד נחשת. נמצא לוקח נחושת אחד מעשרים בסלע בלבד:

שמאי אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדה:

יניחנה בחנות ויאכל כנגדה - לא יחלל כלל על פרוטות, שמא ישכח ויעשה אותן חולין. אלא יניח הסלע אצל החנוני ויאכל כנגדה עד שתכלה. והלכה כדברי בית הלל בלבד:

(יא) כסא של כלה שנטלו חפויו

שנטלו חפויו - רבותי פירשו מלשון חפי פותחת [שבת דף פ״א], שהם השינים הבולטים מן המפתחות שנוהגים לעשות בארץ ישמעאל, אף כאן רגילים לעשות בכסא של כלה כמין שינים בולטים כדי שיסמכו עליהן. ורמב״ם פירש, חפויו, פיתוחין וציורין שעושים מעצים או מאבנים ומדביקין אותן בכסא הכלה:

. בית שמאי

בית שמאי מטמאים - דאכתי חזי לישיבה:

מטמאין. ובית הלל מטהרין

ובית הלל מטהרין - דלא חזי לכלה, והוי כנשבר:

. שמאי אומר אף מלבן

אף מלבן הכסא טמא - כלומר אף מלבן הכסא בפני עצמו בלא הכסא ובלא חפויו טמא. כל שכן שהכסא בלא חפויו טמא. מלבן, צורת לבינה מרובעת עושין על הכסא ויושבין עליו:

של כסא טמא. כסא שקבעו בעריבה

כסא שקבעו בעריבה - הביא כסא ממקום אחר וקבעו בעריבה דרך ישיבתו. ועריבה אינה טמאה מדרס, דחזיא ללישה ולא לישב עליה:

בית שמאי מטמאין

בית שמאי מטמאין - דלא בטל כסא לגבי עריבה:

ובית הלל מטהרין

ובית הלל מטהרין - ממדרס, דבטל כסא לגבי עריבה. אבל כסא העשוי בגוף העריבה עצמה, מודו בית שמאי לבית הלל דטהור:

שמאי אומר

שמאי אומר - אף כסא העשוי בעריבה עצמה טמא מדרס:

אף העשוי בה.

(יב) אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. האשה שבאה ממדינת הים. ואמרה מת בעלי. תינשא. מת בעלי תתיבם. ובית הלל אומרים לא שמענו אלא בבאה מן הקציר

אלא בבאה מן הקציר - כמעשה שהיה שהלכו בני אדם לקצור חטין ונשכו נחש לאחד מהן ומת, ובאה והודיעה בב״ד ושלחו ומצאו כדבריה. ולא התירו אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב, אבל ממדינת הים אינה נאמנת:

בלבד. אמרו להם בית שמאי אחת הבאה מן הקציר. ואחת הבאה מן הזיתים. ואחת הבאה ממדינת הים. לא דברו בקציר אלא בהווה

אלא בהווה - מעשה שהיה כך היה, והוא הדין לשאר מקומות:

. חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. בית שמאי אומרים תינשא ותטול כתובתה. ובית הלל אומרים תינשא ולא תטול כתובתה. אמרו להם בית שמאי התרתם את הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל. אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובתה נלמוד שהוא כותב לה. שאם תינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליך, חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:

שאין האחין נכנסין - לנחלת בעלה, דרחמנא אמר על פי שני עדים. וגבי נשואים דידה הוא דאקילו משום עיגונה:

ממפר כתובתה - מנוסח שהתקינו לכתוב בשטר כתובה:

כשתנשאי לאחר - והרי היא נישאת וא״כ תטול כתובתה:

(יג) מי שחציו עבד וחציו בן חורין

מי שחציו עבד וחציו בן חורין - כגון עבד של שני שותפים ושחררו אחד מהן. אי נמי, שקבל רבו ממנו חצי דמיו ושחרר חציו באותן הדמים:

. עובד את רבו יום אחד. ואת עצמו יום אחד. דברי בית הלל. אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו

תקנתם את רבו - שאינו חסר כלום:

ואת עצמו לא תקנתם. לישא שפחה אינו יכול

לישא שפחה אינו יכול - מפני צד חירות שבו:

. בת חורין אינו יכול

בת חורין אינו יכול - מפני צד עבדות שבו:

ליבטל והלא לא נברא העולם. אלא לפריה ורביה. שנאמר (ישעיה מה, יח) לא תהו בראה. לשבת יצרה. אלא מפני תקון העולם. כופין את רבו

כופין את רבו ועושהו בן חורין - והוא הדין אם היה עבד של מאה שותפין ואחד מהם שחררו, שכופין את כולם לשחררו:

ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו. חזרו בית הלל להורות כבית שמאי:

(יד) כלי חרס מציל על הכל

כלי חרס מציל על הכל - כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו כשהוא באוהל המת, ולא יטמא כל מה שבתוכו, דכתיב (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש עליו צמיד פתיל טהור הוא ומה שבתוכו, לא שנא כלים ולא שנא אוכלין ומשקין. ובכלי חרס הכתוב מדבר, דכתיב וכל כלי פתוח, במי שמטמא דרך פתחו ואינו מטמא דרך גבו:

כדברי בית הלל. ובית שמאי אומרים אינו מציל אלא על

אינו מציל אלא על אוכלין ומשקין ועל כלי חרס - אבל על שאר כלים אינו מציל כדמפרש ואזיל:

האוכלין. ועל המשקין. ועל כלי חרס. אמרו להם בית הלל מפני מה

מפני מה וכו׳ מפני שהוא טמא על גב עם הארץ - שכל הנמצא אצל עמי הארץ בין כלים בין אוכלים ומשקין כולן בחזקת טמאין, לפי שאינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה וחושבין על טמא שהוא טהור:

. אמרו להם בית שמאי מפני שהוא טמא על גב עם הארץ ואין כלי טמא חוצץ

ואין כלי טמא חוצץ - אין מציל מפני הטומאה אלא כלי טהור בלבד, אבל כלי טמא אינו מציל על מה שבתוכו, וכלים של עם הארץ הואיל ובחזקת טמאים הן אינן מצילין:

. אמרו להם בית הלל והלא טהרתם אוכלים ומשקין שבתוכו. אמרו להם בית שמאי כשטהרנו אוכלים ומשקין שבתוכו. לעצמו טהרנו. אבל כשטהרת את הכלי טהרת לך ולו. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:

לעצמו טיהרנו - לעם הארץ לבדו טיהרנו, ולא חיישינן דלמא אתי חבר לאשתמושי בהו, שהרי הם בדלים ממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא, הלכך אוכלין ומשקין כלי חרס שאין להם טהרה במקוה, כשהיו בתוך צמיד פתיל של כלי עם הארץ אמרינן להו טהורים הן, וישתמשו בהן הן שמחזיקין כליהם בחזקת טהורים, ואין לחוש שמא ישאל החבר מהן וישתמש בהן, שהרי הן אצלו בחזקת טמאים ואין להם טהרה עולמית. אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל החבר מהן ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה שלישי ושביעי, שלא ידע שנטמאו באוהל המת, וחושב דטבילה בעלמא סגי להו להצילם מטומאה שנטמאין אגב עם הארץ, והיינו דתנן טהרת לך ולו, דאתי חבר לאשתמושי בהו, הלכך עשו דין שוה לכל, ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל לא בשל חבר ולא בשל עם הארץ. ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של עם הארץ לא יציל בצמיד פתיל לפי שהוא בחזקת טמא ואין כלי טמא מציל, (אבל של חבר יציל) לא היו עמי הארצות מקבלין מהן, לפי שהן סבורים שהן בקיאין ושומרים כליהם בטהרה וכלים שלהם מצילין: