003_מסכת מכות פרק ג

מכות פרק ג

(א) ואלו הן הלוקין

אלו הן הלוקין - אלו לאו דוקא, דתנא ושייר לוקין טובא. אלא תנא חייבי כריתות, לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות. ותנא אלמנה וגרושה, לאשמועינן אלמנה והיא גרושה חייבין עליה משום שני שמות. ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, דלא מפרשא אזהרה דידהו בהדיא. וכן הקדש שלא נפדה. ואיידי דתנא הקדש, תני מעשר שני, דתרווייהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדייה. וכן ברובן איכא צד חידוש:

. הבא על אחותו. ועל אחות אביו. ועל אחות אמו. ועל אחות אשתו. ועל אשת אחיו. ועל אשת אחי אביו. ועל הנדה. אלמנה לכהן גדול. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ממזרת ונתינה

נתינה - מן הגבעונים היא. ומלקות דידה מלא תתחתן בם:

לישראל. בת ישראל לנתין ולממזר. אלמנה

אלמנה - שנתאלמנה מאיש אחר, והיא גרושה, חייב עליה שני מלקיות:

וגרושה. חייבין עליה משום שני שמות

משום שני שמות - משום שני אזהרות. ששניהם מפורשות במקרא, ואזהרה אתרווייהו קאמר:

. גרושה

גרושה - והיא חלוצה, אינו חייב עליה משום שני שמות. שהחלוצה אינו כתובה, אלא מרבויא מייתינן לה, דתניא, גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין, תלמוד לומר ואשה:

וחלוצה. אינו חייב אלא משם אחד בלבד:

(ב) הטמא שאכל את הקדש. והבא אל המקדש טמא. והאוכל חלב. ודם. ונותר. ופגול. וטמא. השוחט. והמעלה בחוץ. והאוכל חמץ בפסח. והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים. והמפטם את השמן

המפטם את השמן - העושה שמן דוגמת שמן המשחה:

. והמפטם את הקטורת. והסך בשמן המשחה

והסך בשמן המשחה - שעשה משה רבינו ע״ה:

. והאוכל נבלות. וטרפות. שקצים. ורמשים. אכל טבל

אכל טבל - אזהרתיה מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו (ויקרא כ״ב:ט״ו), בעתידין לתרום הכתוב מדבר:

. ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - שאף הוא במיתה כטבל, דכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגו׳:

. ומעשר שני

ומעשר שני שלא נפדה - מעשר שני שנטמא ואפילו הוא בירושלים אסור לאוכלו עד שיפדה, והאוכלו בירושלים עד שלא נפדה לוקה. ואזהרתו מולא בערתי ממנו בטמא (דברים כ״ו), בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. ומנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו בירושלים, שנאמר (שם י״ד) כי לא תוכל שאתו, פירוש, לא תוכל לאכלו, כדכתיב (בראשית מ״ג:ל״ד) וישא משאות מאת פניו:

והקדש שלא

והקדש שלא נפדה - לא כתיב ביה לאו בהדיא, אלא אתיא אזהרה דידיה גזירה שוה דחטא חטא מתרומה. ואע״ג דמיעט רחמנא ומתו בו, ולא במעילה, ממיתה מיעטיה ולא מאזהרה:

נפדו. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב. רבי שמעון אומר כל שהוא. וחכמים אומרים כזית. אמר להם ר' שמעון אין אתם מודים לי באוכל נמלה

באוכל נמלה שהוא חייב - משום שרץ השורץ על הארץ (ויקרא י״א:כ״ט), ואע״ג דלית בה כשיעור:

כל שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה. אמר להן אף חטה אחת כברייתה:

אף חטה אחת כברייתה - ולית הלכתא כר׳ שמעון. דלא קרינן בריה אלא לבריה שיש לה נשמה בלבד:

(ג) האוכל בכורים עד שלא קרא

עד שלא קרא עליהם - ארמי אובד אבי וגו׳. אבל לאחר שקרא עליהם, אינו לוקה אם אכלן, לפי שהן ממונו של כהן. וזו דברי ר׳ עקיבא. אבל חכמים אומרים, ביכורים הנחה מעכבת בהן, קריאה אין מעכבת בהן, והאוכלן אחר הנחה בעזרה אע״פ שעדיין לא קרא עליהן אינו לוקה. והלכה כחכמים. ואזהרתן מדכתיב (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו׳ ותרומת ידיך, ואמר מר, ותרומת ידיך אלו הביכורים, דאילו תרומה אינה טעונה הבאת מקום. וביכורים נמי אינו לוקה עליהן אלא אם אכלן אחר שראו פני ירושלים קודם הנחתן בעזרה, אבל אכלן בגבולין קודם שיכנסו לירושלים אינו לוקה:

עליהן. קדשי קדשים חוץ לקלעים

קדשי קדשים חוץ לקלעים קדשים קלים חוץ לחומה - כל הני אזהרתן מלא תוכל לאכול בשעריך וגו׳ וכל נדריך אשר תדור. שכל אכילה חוץ למקום הקבוע לה מקרי אכילת שעריך:

. קדשים קלים ומעשר שני

ומעשר שני - לעיל תנן מעשר שני טמא שלא נפדה, כדפרשינן. והכא תנן מעשר שני טהור שאכלו חוץ לחומה. ודוקא שאכלו חוץ לחומה אחר שראה פני ירושלים הוא שלוקה, אבל האוכל מעשר שני בגבולים קודם שיכנס לירושלים אינו לוקה, דכתיב (שם) לפני ה׳ אלהיך תאכלנו, ואח״כ לא תוכל לאכול בשעריך:

חוץ לחומה. השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים. אבל המותיר

המותיר - אינו לוקה, דכתיב (שמות י״ב:י׳) לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר אם עברת על לאו, קיים עשה שבה ואינך לוקה. ועוד, לא תותירו הוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו:

בטהור. והשובר

והשובר - עצם בפסח טמא אינו לוקה. דאמר רחמנא (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר ולא בפסול:

בטמא אינו לוקה ארבעים:

(ד) הנוטל אם על הבנים. רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח

לוקה ואינו משלח - דסבירא ליה לר׳ יהודה שלח תשלח מעיקרא משמע. ואע״ג דכתיב שלח תשלח אחר לא תקח, לאו למימרא דאם לקחת תשלח, אלא לא תקח אבל שלחנה קודם לקיחה. ואין זה לאו הניתק לעשה:

. וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה

וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה - קסברי שלח לאחר לקיחה משמע, והוי לאו הניתק לעשה. והלכה כחכמים:

. זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה

כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה - שאמרה תורה אם עברת על לאו קיים העשה, כגון לא תקח האם על הבנים, ואם לקחת שלח תשלח. לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, ואם באת והעבטת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. כל אלו, אם קיים העשה, אינו לוקה. אבל לא קיים העשה, כגון שלקח האם על הבנים ושחטה או שמתה, לקח העבוט מביתו ונשרף שאינו יכול לקיים העשה, הרי זה לוקה:

. אין חייבין עליה:

(ה) הקורח קרחה

הקורח קרחה - משום דמחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה ועל כל פאה ופאה, מה שא״כ באוכל חלב וחלב, משום הכי תנינהו במתניתין. אבל שאר לאוי גרידי שאין בהן חידוש לא תנא:

בראשו. והמקיף פאת ראשו והמשחית פאת זקנו. והשורט שריטה אחת על המת חייב. שרט שריטה אחת על חמשה מתים

קרחה - על מת. כדכתיב (דברים י״ד:א׳) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ואע״ג דגבי כהנים לא כתיב על מת, כבר למדו בגזרה שוה מקרחה קרחה, מה בישראל על מת, אף בכהנים על מת. ושיעור קרחה כגריס:

המקיף את ראשו - משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו. ואפילו על גילוח שבמספרים שאין בו השחתה חייב על פאת הראש, דדוקא בזקן כתיב השחתה ואינה אלא בתער, אבל בפאת הראש הקפה כתיב, בכל ענין שהוא מקיף חייב:

שריטה אחת על חמשה מתים או חמש שריטות על מת אחד - דכתיב (ויקרא י״ט:כ״ח) ושרט לנפש לא תתנו, לחייב על כל שריטה ושריטה ועל כל נפש ונפש, ואע״פ שלא היתה שם אלא התראה אחת והיו כל חמש שריטות בבת אחת, חייב:

. או חמש שריטות על מת אחד. חייב על כל אחת ואחת. על הראש שתים

על הראש שתים - אחת על ימין ואחת על שמאל:

. אחת מכאן. ואחת מכאן. ועל הזקן שתים מכאן

ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן - מקום חיבור הסנטר לעצם, אחת מימין הסנטר ואחת משמאלו, ושבולת הזקן באמצע, הרי שלש, וחיבור הצדעים מכאן ומכאן הרי חמש. לחי העליון המחובר לצדעים ולחי התחתון שבימין, ולחי העליון והתחתון שבשמאל, הרי שתים מכאן ושתים מכאן, וסוף הזקן שהשער יוצא ממנו כעין שבולת, לפיכך נקרא שבולת הזקן, הרי זה חמש:

. ושתים מכאן. ואחת מלמטה. רבי אליעזר אומר אם נטלו כולו כאחת. אינו חייב אלא אחת

אינו חייב אלא אחת - דכיון דלאו אחד הוא, הרי הוא כאוכל שתי זיתים של חלב בהתראה אחת:

. ואינו חייב עד שיטלנו בתער

עד שיטלנו בתער - אפאת זקן קאי, דכתיב ביה גילוח והשחתה:

. ר' אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט

מלקט - כלי העשוי כעין מלקחים, ללקט את השער:

. או ברהיטני

רהיטני - הוא מעצד בלשון מקרא. כלי שבו מחליק חרש עצים פני הלוח. ואין הלכה כר׳ אליעזר:

. חייב:

(ו) הכותב כתובת קעקע

כתובת קעקע - מקרע בסכין על בשרו כעין אותיות, ואח״כ ממלא את הקרעים דיו או כחול:

. כתב

כתב - על בשרו בדיו או בכחול ולא קרע בסכין, או קרע בסכין ולא מילא בדיו או בכחול,

ולא קעקע. קעקע ולא כתב. אינו חייב. עד שיכתוב ויקעקע. בדיו. ובכחול. ובכל דבר שהוא רושם. רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב

אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע - לישנא דקרא נקט, דכתיב כתובת קעקע, כתיבה ברישא והדר קעקע. אבל לעולם הקעקע תחלה ואח״כ הכתב. וקרא הכי משמע, וכתובת בתוך הקעקע לא תתנו בכם:

שם השם שנאמר (ויקרא יט, כח) וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה':

שיכתוב שם השם - בגמרא מפרש דשם עבודה זרה קאמר. הכי מפרש לקרא, לא תתנו בכם שם עבודה זרה, כי אני ה׳ ולא תשתפו אחרים עמי. ואין הלכה כר׳ שמעון:

(ז) נזיר שהיה שותה ביין כל היום. אין חייב אלא אחת. אמרו לו אל תשתה אל תשתה. והוא שותה. חייב על כל אחת ואחת:

אינו חייב אלא אחת - על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה. ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעיות יין ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שעורים שתלקה כך וכך מלקיות, חייב על כל שיעור ושיעור, אע״פ שלא התרו בו אלא התראה אחת:

(ח) היה מטמא למתים כל היום. אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תטמא. אל תטמא. והיה מטמא. חייב על כל אחת ואחת. היה מגלח כל היום. אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תגלח אל תגלח. והוא מגלח. חייב על כל אחת ואחת. היה לבוש בכלאים כל היום. אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תלבש. אל תלבש. והוא פושט ולובש

והוא פושט ולובש - ולא פושט לגמרי, אלא כיון שהוציא ראשו והחזירו חייב. ובגמרא קאמר דאינו פושט ממש, אלא ששהה בין התראה להתראה כדי לפשוט וללבוש, הוי כפושט וחוזר ולובש וחייב על כל התראה והתראה:

. חייב על כל אחת ואחת:

(ט) יש חורש תלם אחד. וחייב עליו משום שמונה לאוין

תלם אחת - שורה אחת של שדה.

וחייב עליו משום שמונה לאוין - והוא שהתרו בו על כולם:

. החורש בשור וחמור. והן מוקדשים

והן מוקדשים - שור קדשי מזבח, וחמור קדשי בדק הבית. ובשור אית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך, ובחמור אזהרה דמעילה ונפקא לן חטא חטא מתרומה, ולאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, הרי כאן שלשה לאוין:

. בכלאים בכרם ובשביעית

וכלאים בכרם - על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר, ועובר משום לא תזרע כרמך כלאים. דקיי״ל המחפה בכלאים לוקה, אע״פ שלא זרען, אלא חפה עפר עליהן, הרי זה ארבעה לאוין. והרמב״ם חשב כלאים בכרם, שני לאוין. אחד משום כלאי זרעים, שהן שני מיני זרעים, חטה ושעורה, וחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן, ולא חשיב מוקדשים של שור וחמור אלא ללאו אחד:

שביעית - שבת לה׳ שדך לא תזרע:

. ויום טוב וכהן ונזיר

ויו״ט - כל מלאכת עבודה לא תעשו:

כהן ונזיר - והוא בבית הקברות. וקעבר לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים, ועל נפש מת לא יבוא האמור בנזיר:

בבית הטומאה. חנניא בן חכינאי אומר אף הלובש כלאים

אף הלובש כלאים - בשעה שהיה חורש:

. אמרו לו אינו השם. אמר להם אף לא הנזיר הוא השם:

אינו מן השם - לאו של לבישת כלאים אינו בשביל התלם:

אף כהן ונזיר - דחשבתו לאו, אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת"ק חשיב להו בכלל לאוי התלם, לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם:

(י) כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת. שנאמר (דברים כה, ג) במספר ארבעים מנין שהוא סמוך לארבעים

מנין שהוא סמוך לארבעים - שגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלשים. אי הוה כתיב ארבעים במספר, הוה אמינא ארבעים במנינא, השתא דכתיב במספר ארבעים, במספר הגורם לומר אחריו ארבעים, דהיינו תשע ושלשים:

. רבי יהודה אומר ארבעים שלמות הוא לוקה. והיכן הוא לוקה את היתירה

והיכן הוא לוקה את היתירה - שאינה ראויה להשתלש. דתשע ושלשים ראויות להשתלש, שליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו, וזו של ארבעים היכן לוקה אותה:

בין כתפיו:

בין כתפיו - ואין הלכה כר׳ יהודה:

(יא) אין אומדין אותו

אין אומדין אותו וכו׳ - שכל הלוקין בב״ד היו צריכין לאמדן בתחלה שלא ימותו מחמת ההכאות. מדכתיב לא יוסיף, מכלל שאם צריך לגרוע גורעין:

אלא במכות הראויות להשתלש

אלא במכות הראויות להשתלש - ואין מוסיפין לעולם על האומד:

. אמדוהו לקבל ארבעים

אמדוהו לקבל ארבעים - חסר אחת. אלא לישנא דקרא נקט:

. לקה מקצת. ואמרו שאין יכול לקבל ארבעים פטור. אמדוהו לקבל שמנה עשרה. משלקה אמרו שיכול הוא לקבל ארבעים. פטור. עבר עבירה שיש בה שני לאוין. אמדוהו אומד אחד

אמדוהו אומד אחד - לשתי מלקיות. כגון אמדוהו ללקות ארבעים ושתים:

. לוקה. ופטור. ואם לאו

ואם לאו - שלא אמדוהו אלא למלקות אחת:

לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה:

(יב) כיצד מלקין אותו. כופת שתי ידיו על העמוד

על העמוד - שהוא נעוץ בקרקע זקוף וגבוה כדי להשען עליו:

. הילך והילך. וחזן

וחזן - שמש שליח בית דין:

הכנסת אוחז בבגדיו. אם נקרעו נקרעו. ואם נפרמו

נפרמו - נקרעו חוטי התפירה:

נפרמו. עד שהוא מגלה את לבו. והאבן נתון מאחריו. חזן הכנסת עומד עליו. ורצועה של עגל

מאחוריו - של הלוקה:

ורצועה של עגל - שנאמר ארבעים יכנו, וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו:

בידו כפולה אחד לשנים. ושנים לארבעה. ושני רצועות עולות ויורדות בה:

כפולה לשנים ושנים לארבעה - ארבע רצועות תפורות זו על גבי זו.

ושתי רצועות - דקות של חמור:

עולות ויורדות בה - כעין קלקלי של אוכף. וטעמא, משום דכתיב (ישעיהו א׳:ג׳) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, אמר הקב״ה יבוא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו:

(יג) ידה טפח

ידה טפח - בית יד שהרצועה תלויה בה, ארכו טפח:

. ורחבה

ורחבה - של רצועה של עגל טפח:

טפח. וראשה מגעת על פי

וראשה מגעת על פי כריסו - לכך צריך שיהא בבית יד של רצועה נקב, שהחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו. שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת על פי כריסו שהוא טבורו:

כרסו ומכה אותו שליש מלפניו

שליש מלפניו - דכתיב (דברים כ״ה:ב׳) והכהו לפניו כדי רשעתו, לפניו כדי רשעתו אחת, ולאחריו כדי שתים. מלפניו, על לבו. מאחריו. שליש על כתף זו ושליש על כתף זו:

. ושתי ידות מלאחריו. ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב. אלא מוטה. שנאמר (דברים כה, ב) והפילו השופט. והמכה מכה בידו אחת

מכה בידו אחת - אבל כשמגביה הרצועה מגביה בשתי ידיו:

בכל כחו:

בכל כחו - דכתיב (שם) מכה רבה:

(יד) והקורא קורא

והקורא קורא - דכתיב (ויקרא י״ט:כ׳) בקורת תהיה, בקריאה תהא, שקורין עליו אם לא תשמור לעשות וגו׳. וגדול שבדיינים קורא, והסמוך לו מונה, והשלישי אומר על כל הכאה והכאה. ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות, ואם לא צמצם חוזר וקורא פעם שניה וממהר לקרוא ולהשלים כשישלים המלקה להלקות:

. אם לא תשמור לעשות וגומר (דברים כח, נט) והפלה ה' את מכותך ואת מכות וגומר וחוזר לתחלת המקרא ושמרתם את דברי הברית הזאת וגומר. וחותם (תהלים עח, לח) והוא רחום יכפר עון וגומר. וחוזר לתחלת המקרא. ואם מת תחת ידו פטור

ואם מת תחת ידו פטור - מפני שמכהו ברשות:

. הוסיף לו

הוסיף לו - כגון דטעה במנינא:

עוד רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו. נתקלקל

נתקלקל - שהוציא רעי מחמת ההכאה:

בין בריעי. בין במים פטור

פטור - דכתיב (דברים כ״ה:ג׳) ונקלה אחיך לעיניך, והרי נקלה שנתלכלך:

. רבי יהודה אומר האיש בריעי. והאשה במים:

ואשה אף במים, דבושתה מרובה - ואין הלכה כר׳ יהודה:

(טו) כל חייבי כריתות שלקו. נפטרו ידי כריתתם. שנאמר (דברים כה, ג) ונקלה אחיך לעיניך. כשלקה הרי הוא כאחיך. דברי ר' חנניא בן גמליאל. אמר ר' חנניא בן גמליאל מה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה. העושה מצוה אחת

נפטרו מידי כריתתן - אם עשו תשובה:

העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה - אית דמפרשי, דעל חייבי כריתות שלקו קאמר, מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו ויפטר מידי כרת, שמדה טובה מרובה על מדת פורענות. ואית דמפרשי, דמלתא באנפיה נפשה קאמר, להודיע מתן שכרן של מצות, ק״ו מעונשן של עבירות:

. על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו. ר' שמעון אומר ממקומו הוא למד

ממקומו הוא למד - מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למדין שהיושב ולא עבר עבירה מעלין עליו שכר כעושה מצוה. דכתיב בעריות (ויקרא י״ח:ה׳) ונכרתו הנפשות, ואומר (שם) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וסמיך ליה לא תקרבו לגלות ערוה, הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה הכתוב קוראו עושה מצוה, וכתיב ביה וחי בהם, כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה. וזה דוקא במי שבא עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה, כיוסף הצדיק וכיוצא בו:

. שנאמר (ויקרא יח, כט) ונכרתו הנפשות העושות וגומר. ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. רבי שמעון בר רבי אומר הרי הוא אומר (דברים יב, כג) רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וגומר. ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר. גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות:

(טז) רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות

לפיכך הרבה להם תורה ומצות - כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהן בדילים מהם, אע״פ שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה בהן:

. שנאמר (ישעיה מב, כא) ה' חפץ למען צדקו

למען צדקו - להצדיק את ישראל ולזכות אותן:

יגדיל תורה ויאדיר: