005_מסכת בבא מציעא פרק ה

בבא מציעא פרק ה

(א) איזהו נשך

איזהו נשך - שהוא נושך. דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה:

. ואיזהו תרבית. איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין סאתים חטין בשלש מפני שהוא נושך. ואיזהו תרבית. המרבה בפירות

המרבה בפירות - המרבה שכר לעצמו בפירות. ובין בהלואת כסף ובין בהלואת פירות הוי רבית. שהרי מתרבה ממונו. אלא דבסיפא, רבית דרבנן קמפרש שהוא דרך מקח וממכר:

. כיצד לקח הימנו חטין בדינר זהב

דינר זהב - עשרים וחמשה דינרי כסף:

הכור וכן השער

וכן השער - כך היו נמכרין בעיר. והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו ואע״פ שעכשיו אין לו חטין, דתנן בפרקין יצא השער פוסקין, אע״פ שאין לזה יש לזה, ויכול המוכר הזה לקנותם עתה במעות הללו:

. עמדו חטין בשלשים דינרין

עמדו חטין בשלשים דינרין אמר לו תן לי חיטי - וזה מותר אם נתן לו חטין. אבל אם פסק לתת לו בהן יין, אסור, שמא יוקיר היין, הואיל ואין לו יין. ואע״פ שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר יכול הוא לקנות יין בדמים שקבל אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין, אסור אם יין אין לו. דאי הוה ליה יין, הוי קנוי לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין. וכי אייקר ברשותיה אייקר:

. אמר לו תן לי חטי שאני רוצה למכרן וליקח בהן יין. אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו:

(ב) המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם. ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית. מרבין על השכר

מרבין על השכר - בשכר המתנת מעות השכירות:

. ואין מרבין על המכר

ואין מרבין על המכר - בשכר המתנת המקח. וטעמא, משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, הלכך כי שקיל מיניה סלע בחודש דהוו להו שתים עשרה סלעים אין זה שכר המתנת מעות, שהרי לא נתחייב לשלם לו שכירות עד סוף החודש, והאי דאמר ליה אם עכשיו תתן לי הרי היא שלך בעשר סלעים, אי הוה מקדים ליה הוה מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משויה. אבל גבי מכר משמשך המקח דינו ליתן המעות. וכי אמר ליה אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף זוז, הן הן דמיה, וכי מטפי עלייהו לגורן, שכר המתנת מעות הוא:

. כיצד. השכיר לו את חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה. ואם של חדש בחדש. בסלע לחדש מותר. מכר לו את

מכר לו את השדה וכו׳ - והוא הדין מטלטלין וכל סחורה אם מכר לו יותר משויה בשכר המתנת מעות, אסור, והוי אבק רבית מדבריהם. וכל אבק רבית אם נתן אינה יוצאה בדיינים. דאילו רבית קצוצה דאורייתא יוצאה בדיינים:

שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז. אם לגורן. בשנים עשר מנה אסור.

(ג) מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור

הבא מעות וטול את שלך אסור - הבא מותר מעות שעליך וטול שדה שלך, אסור לעשות כן. וכגון שאמר לו מוכר ללוקח לכי מייתית מותר המעות קנה מעכשיו. לפיכך אסור לעשות כן, שאם יאכל מוכר הפירות בתוך כך, לכשיביא זה המעות נמצא שדה זו קנויה לו מיום המכר, וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו. ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו, שמא לא יביא מותר המעות ויחזיר לו זה מה שקבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו, דהא לכי מייתית קני מעכשיו אמר ליה, והא לא אייתי, ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל מוכר, וזה אכל פירות בשכרו:

. הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי. הרי היא שלו

הרי היא שלו - וכגון דאמר ליה קני מעכשיו אם לא אביא לך מכאן עד שלש שנים, דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור, שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואזולי אוזיל גביה, וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם. והפירות יהיו מונחים ביד שליש, אם יחזיר הלוה מעותיו למלוה עד שלש שנים יתן הפירות ללוה, ואם לאו יתן הפירות למלוה, שהיתה השדה קנויה לו משעת הלואה, ואותה הלואה דמי השדה היתה:

. וכך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים:

(ד) אין מושיבין חנוני למחצית שכר

אין מושיבין חנוני למחצית שכר - לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים בשוק ארבע סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה, הילך פירות ושב ומכור בחנות והריוח נחלוק. וטעמא דמלתא, משום דקיימא לן הך עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, סתם המקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא, הילכך ההיא פלגא כיון דמיחייב באונסין מלוה היא אצלו שהרי היא שומא אצלו במעות בשער השוק ודינו ליטול חצי שכר, נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר המתנת מעות המלוה, לפיכך אסור. אלא אם כן נותן לו שבר עמלו שהוא עמל באותו החצי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה, אם היה נגר או נפח, כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבדה כזו ולעשות מלאכה קלה:

. ולא יתן מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר. אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל. אין מושיבין

אין מושיבין תרנגולים למחצה - לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצית שכר מה שיהיו האפרוחים שוים יותר על דמי הביצים, דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו, הוה ליה פלגא מלוה, נמצא זה מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו:

תרנגולין למחצה ואין שמין עגלין וסייחין למחצה. אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו

ומזונו - מזון שהוא מוציא באפרוחים:

. אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה. ומגדלין אותן עד שיהו משולשין. וחמור עד שתהא טוענת:

ואין שמין עגלים וסייחין למחצה - עכשיו הם שוים כך וכך, קבלם עליך לגדלם שנתים למחצית שכר, ולמחצית הפסד אם ימותו:

אבל מקבלים עגלים וסייחים - קטנים. בלא שומא שאם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם:

שיהיו משולשים - פירוש בשיעמדו על שליש גדולן ואז יחלוקו:

וחמור עד שתהא טוענת - משאוי. כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה:

(ה) שמין פרה

שמין פרה - גדולה, וחמור גדול. שראויין למלאכה, ומלאכתן כולה למקבל:

וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה

למחצה - לחלוק שבח שישביחו, בדמים ובולדות:

. מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד

לחלוק את הולדות מיד - כשתבוא שעת חלוקתן, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמישים יום:

חולקין. מקום שנהגו לגדל יגדלו. רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו

שמין עגל עם אמו - ואין צריך ליתן עמל ומזון לעגל אלא לאם. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

. וסיח עם אמו. ומפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית:

ומפרין על שדהו - לשון פרה ורבה. ואית דגרסי ומפריז, בזיי״ן. לשון פרזות תשב ירושלים (זכריה ב׳:ח׳). כלומר מרחיב על שדהו. והוא שיאמר לו [חוכר למחכיר] אתה רגיל ליקח בחבירות שדך עשרה כורין לשנה, הלויני מאתים זוז שאוכל להוציא לזבל שדה זו ולזרעה ולחרשה ואני מעלה לך בחכירותה י״ב כורים לשנה ואחזיר לך מעותיך, זה מותר, דהוי כאילו מעדיף לו שני כורים הללו מפני שחוכר ממנו שדה טובה ומשובחת שחכירותה יפה מחכירות שדה רעה:

(ו) אין מקבלין צאן ברזל

אין מקבלין צאן ברזל - כל אחריות הנכסים על המקבל, ושם אותם עליו במעות, וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר. ואע״ג דמשנה יתירה היא, דהא תנא ליה לעיל אין מושיבים חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד, וכל שכן הכא דקבל כל האחריות עליו. נקט ליה משום סיפא. אבל מקבלים צאן ברזל מן הנכרים:

מישראל מפני שהוא רבית. אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם. ולויין מהן ומלוין אותן ברבית. וכן בגר תושב. מלוה ישראל מעותיו של עכו"ם מדעת העכו"ם. אבל לא מדעת ישראל:

מדעת הנכרי - כגון ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך בדרך שאתה מעלה לו. אם העמידו אצל נכרי, אע״פ שישראל נותנם לו במצות הנכרי, מותר. ואם לא העמידו אצל נכרי, אסור. דהוא ניהו דקא מוזיף ליה בריבית:

(ז) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. יצא השער פוסקין. ואף על פי שאין לזה יש לזה. היה הוא תחלה לקוצרים

היה הוא תחלה לקוצרים - ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער:

פוסק עמו

פוסק עמו - באיזה שער שירצה. דכיון דיש לו אין כאן רבית, דמעכשיו אותו גדיש קנוי לו. ואע״ג דלא משך, כיון דכי אין לו נמי לא הוה אלא אבק רבית דרבנן, כי יש לו לא גזור:

על הגדיש. ועל העביט

על העביט - כלי גדול שצוברים בו את הענבים לפני דריכה והם מתחממים להוציא יינם יפה. ושל זיתים קרוי מעטן:

של ענבים. ועל המעטן של זיתים. ועל הביצים של יוצר. ועל הסיד

על הבצים של יוצר - אם הכניס עפר ועשאו בצים לעשות מהן קדרות, פוסק עמו על הקדירות באיזה שעי שירצה, ואע״פ שלא יצא השער:

ועל הסיד - פוסק עמו באיזה שער שירצה משישקענו בכבשן העצים והאבנים לשרוף ולעשות מהן סיד:

מששקעו בכבשן. ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה. רבי יוסי אומר אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו זבל באשפה. וחכמים מתירין

וחכמים מתירין - איכא בין חכמים לת״ק, דת״ק כל ימות השנה קאמר. ופליג עליה רבי יוסי ואמר לא שנא ימות החמה ולא שנא ימות הגשמים עד שיהיה לו למוכר זבל באשפות. וחכמים מתירין דוקא בימות החמה, שאע״פ שאין לו, יש לאחרים, שהכל יש להן זבל שכבר נרקב ונשוף בימות הגשמים. אבל בימות הגשמים לא. והלכה כחכמים:

. ופוסק עמו כשער הגבוה

כשער הגבוה - אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו, תתן לי בשעור הזול. גבוה, היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים בדמים מועטים:

רבי יהודה אומר אף על פי שלא פסק עמו כשער הגבוה יכול לומר תן לי כזה או תן לי מעותי:

תן לי כזה או תן לי מעותי - שהרי לא משך ויכול לחזור בו, ואפילו מי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעותיו על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן, ובתוך כך נשתנה השער, סתם דעתיה דאינש אתרעא זילא פסיק. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ח) מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע

חטין בחטין לזרע - סאה בסאה מותר להלוות לאריס דוקא בשרוצה לזרעו. וטעמו, דבאתרא דאריס הוא שנותן הזרע, אם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית, וכשלוה האריס מבעל הבית וזורע ובשיוקירו חטין יתן חטין, אין זו הלואה, אלא הרי הוא ביורד לתוכה מעכשיו על מנת שיטול בעל הבית הזרע תחלה מחלק שיגיע לאריס והאריס יטול השאר שכר טרחו, יעל מנת כן ירד שיטול פחות משאר אריסין בשיעור הזרע, ואין כאן רבית:

אבל לא לאכול. שהיה רבן גמליאל

שהיה רבן גמליאל - כלומר, לכך הוצרך לשנות משנה זו, לפי שהיה רבן גמליאל מחמיר שאם הוזלו נוטל כשער הזול, ואשמעינן מתניתין לא שהלכה בן אלא שרצה להחמיר על עצמו:

מלוה את אריסיו חטין בחטין לזרע. ביוקר והוזלו או בזול והוקרו. נוטל מהן כשער הזול. ולא מפני שהלכה כן. אלא שרצה להחמיר על עצמו:

(ט) לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים. ואני אתן לך לגורן. אבל אומר לו הלויני עד

הלויני עד שיבוא בני - דכיון שיש לו, שפיר דמי. דלא גזור רבנן אלא בשאין לו. ואפילו אין לו אלא סאה אחת, לווה עליה כמה כורין, דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה, שהרי אינה קנויה למלוה וביד הלוה למכרה ולאכלה, ובשלוה בל אחת ואחת לוה בהיתר:

שיבא בני. או עד שאמצא מפתח. והלל אוסר. וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה

וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה - ואין הלכה בהלל. אלא הלכה כחכמים שאומרים לוין סתם ופורעין סתם:

ככר לחברתה עד שתעשנו דמים. שמא יוקירו חטים ונמצאו באות לידי רבית:

(י) אומר אדם לחבירו נכש עמי

נכש עמי - היום ואנכש עמך למחר. ניכוש הוא עקירת העשבים הרעים הגדלים בתבואה:

. ואנכש עמך. עדור

עדור - חפור:

עמי. ואעדור עמך. ולא יאמר לו

לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך - פעמים שזו קשה מזו, ויש כאן אגר נטר:

נכוש עמי. ואעדור עמך. עדור עמי. ואנכש עמך. כל ימי גריד אחד

כל ימי גריד אחד - ולא חיישינן אם יום אחד גדול מחבירו. וכן כל ימי רביעה אחד. ומותר לומר עדור עמי יום זה של גריד. ואני אעדור עמך יום אחר של גריד. וכן ברביעה:

. כל ימי רביעה אחד. לא יאמר לו חרוש עמי בגריד

גריד - ימות החמה:

ואני אחרוש עמך ברביעה

רביעה - ימות הגשמים:

. רבן גמליאל אומר יש רבית מוקדמת. ויש רבית מאוחרת. כיצד נתן עיניו ללות הימנו. והיה משלח לו ואומר בשביל שתלוני. זו היא רבית מוקדמת. לוה הימנו. והחזיר לו את מעותיו. והיה משלח לו ואמר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי. זו היא רבית מאוחרת. רבי שמעון אומר יש רבית דברים. לא יאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני:

ואני אחרוש עמך ברביעה - שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות:

(יא) ואלו עוברין בלא תעשה. המלוה. והלוה. והערב. והעדים. וחכמים אומרים אף הסופר. עוברים משום

עוברים משום לא תתן וכו׳ - מלוה עובר בכולן. לוה עובר משום בל תשיך, שהוא לשון מפעיל לאחרים, לא תגרום שאחיך ישוך, ועובר על ולאחיך לא תשיך, ולפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים עוברים על לא תשימון עליו נשך בלבד:

(ויקרא כה, לז) לא תתן. ומשום (שם) בל תקח מאתו. ומשום (שמות כב, כד) לא תהיה לו כנושה ומשום (שם) ולא תשימון עליו נשך. ומשום (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה'.