006_מסכת בבא מציעא פרק ו

בבא מציעא פרק ו

(א) השוכר

השוכר - והטעו זה את זה. אחד מן האומנין ששלחו בעה״ב לשכור את חביריו והטעה אותם, כגון שאמר לו בעל הבית לשכור כל א׳ בארבעה דינרים ליום, והלך הוא ושכרם בשלשה, אין להם עליו אלא תרעומת, דהא סבור וקביל בשלשה, אלא שיכולים לומר לו לית לך אל תמנע טוב מבעליו. פירוש אחר, הטעו זה את זה, שחזרו בהם ולא רצו ללכת לעשות מלאכתו של בעה״ב כמו ששכרו עמו, או בעה״ב חזר בו כגון שאמר להם אי אפשי בכם בבוקר קודם שילכו אצל המלאכה:

את האומנין. והטעו זה את זה. אין להם זה על זה אלא תרעומת. שכר את החמר. ואת הקדר להביא פרייפרין

ואת הקרר - ברי״ש גרסינן, כלומר בעל הקרון:

פרייפרין - עצים משופין לעשות אפריון:

. וחלילים

חלילים - למת או לחתן:

. לכלה. או למת. ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה

המשרה - מים ששורין בהן פשתן:

. וכל דבר שאבד. וחזרו בהן. מקום שאין שם אדם

מקום שאין שם אדם - שהוא אינו מוצא פועלים לשכור והפשתן אבד:

. שוכר עליהן או מטען:

שוכר עליהם - בני אדם כשיעור שכרן. אבל לא ביותר משיעור שכרן:

או מטען - אומר שיתן להם זוז. יתר, ואינו נותן אלא מה שהתנה מתחלה:

(ב) השוכר את האומנין

השוכר את האומנין - בקבלנות, כך מלאכה בכך וכך מעות:

. וחזרו בהן ידן על התחתונה

וחזרו בהם - לאחר שעשו מקצתה:

ידן על התחתונה - אם הוקרו פועלים ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה מגיע לאלו על העתיד לעשות, מעכב משכרם ממה שעשו, כל מה שיצטרך להוציא עד שתגמר מלאכתו בשכר שפסק עם אלו. ואם הוזלו פועלים וימצא מי שיגמרנה בפחות, ישומו להם מה שעשו ויתן להם מה שפסק, עשו חציה יתן להם חצי שברן, ואין יכולים לומר לו הרי פועלים אחרים תחתנו לגמור מלאכתך ותן לנו כל שכרנו חוץ ממה שיטלו אלו:

. אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. כל המשנה ידו על התחתונה

ואם בעה״ב חוזר בו ידו על התחתונה - יתן להם לפי מה שעשו, ואם הוזלה מלאכת הפועלים על כרחו יתן להם כמו שפסק, חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה:

כל המשנה ידו על התחתונה - כגון נתן צמר לצבע לצבעו אדום וצבעו שחור, אם השבח יותר על היציאה אין נותן לו שכרו שלם אלא דמי יציאת עצים וסממנים, ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח:

. וכל החוזר בו ידו על התחתונה:

וכל החוזר בו ידו על התחתונה - לאתויי המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז וחזר בו המוכר, יד לוקח על העליונה, רצה אומר לו תן לי מעותיו רצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי. ואם לוקח חוזר בו, יד מובר על העליונה, רצה אומר לו הילך מעותיך, רצה אומר לו הילך קרקע כנגד מעותיך:

(ג) השוכר את החמור להוליכה בהר. והוליכה בבקעה. בבקעה והוליכה בהר. אפילו זו עשר מילין. וזו עשר מילין. ומתה. חייב. השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא. אומר לו הרי שלך לפניך. מתה או נשברה. חייב להעמיד לו חמור. השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה

בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר - בראש ההר. ואף על פי שהדרך חלק וישר, חייב כשמתה מחמת אוירא שלא הוחלקה ולא הוחמה, דהואיל ושינה בה יכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת שלא היתה למודה באויר הר וקשה לה, או לא היתה למודה באויר בקעה וקשה לה. ומשום הכי לא מפליג הכא בין הוחלקה להוחמה במו דמפליג בסיפא:

. אם החליקה פטור

אם החליקה פטור - שבהר היא ראויה להחליק יותר, שראש ההר חד ומשופע לצדדין:

. ואם הוחמה חייב

ואם הוחמה חייב - שהבקעה מעלה הבל לפי שההרים סביבה ואין אויר שולט בה, ואם הוחמה מחמת העלותה בהר, חייב, שהמעלה גרמה לה, והוא שינה להוליכה בהר:

. להוליכה בבקעה. והוליכה בהר. אם החליקה חייב. ואם הוחמה פטור. אם מחמת המעלה. חייב:

והבדיקה - נסמית בדוק שבעין. פירוש אחר, התליעו רגליה:

או שנעשית אנגריא - שנלקחה לעבודת המלך:

אומר לו הרי שלך לפניך - ודוקא בשאמר לו חמור זה, ושכרו למשאוי. אבל אם שכרו לרכוב עליו, אפילו אמר לו חמור זה, אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך. שמא תפול תחתיו בגשר או תשליכנו באחת הפחתים. ובן אם השכיר לו חמור סתם אפילו למשאוי, אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אלא חייב להעמיד לו בהמה אחרת. ואם אינו מעמיד לו בהמה אחרת, אינו חייב ליתן לו כלום מכל שכר הדרך שהלך עמו:

מתה או נשברה חייב - המשכיר למכור העור והנבלה לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור. או ישכור לו אחר בדמי הנבילה, שהרי חמור זה שיעבד לו. או יחזיר לו שכרו:

(ד) השוכר את הפרה לחרוש

השוכר את הפרה לחרוש וכו׳ - וכל כלי המחרישה לבעל הפרה, ונעריו הולכים עם בהמתו וחורשים בה:

בהר. וחרש בבקעה. אם נשבר הקנקן

נשבר הקנקן - יתד המחרישה שבו הברזל:

פטור. בבקעה. וחרש בהר. אם נשבר הקנקן חייב

חייב - שהרים קשים לחרוש מן הבקעה מפני הסלעים שיש שם:

. לדוש בקטנית. ודש בתבואה

ודש בתבואה - פטור אם החליקה:

. פטור. לדוש בתבואה. ודש בקטנית. חייב מפני שהקטנית מחלקת:

(ה) השוכר את החמור להביא עליה חטים. והביא עליה שעורים

והביא עליה שעורים - שהן קלים מחיטין:

חייב

חייב - בקלקולה אם הוסיף שלשה קבין. ולא אמרינן הואיל והשעורים קלין יש לו להוסיף עד כדי כובד לתך חטין שהוא משא החמור:

. תבואה והביא עליה תבן. חייב. מפני שהנפח קשה

מפני שהנפח קשה - לבהמה כמשאוי. אע״פ שאין משאו כבד במשא החטין, הרי נפחן כנפח החטין והנפח כמשאוי:

למשאוי. להביא לתך

לתך - חצי כור. והכור שלשים סאין:

חטים. והביא לתך שעורים. פטור. ואם הוסיף על משאו חייב. וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב. סומכוס אומר

סומכוס אומר וכו׳ - והלכה כסומכוס. ואם הוסיף פחות משיעור זה, פטור אם הוזק החמור, ונותן שכר התוספת בלבד:

משום רבי מאיר סאה לגמל. שלשה קבין לחמור:

(ו) כל האומנין

כל האומנין - קבלנים שמקבלים עליהם לעשות מלאכה בבתיהם:

שומרי שכר

שומרי שכר - להתחייב בגנבה ואבידה. דבההיא הנאה דתפס ליה אאגרא הוי עליה שומר שכר:

הן. וכולן שאמרו טול את שלך

וכולן שאמרו טול את שלך - שכבר גמרתיו ואיני מעכבו לתפסו על שכרי ומאחר שתוליכנו תביא מעות, הרי הוא משם ואילך שומר חנם:

והבא מעות שומר חנם. שמור לי ואשמור לך

שמור לי ואשמור לך - שמור לי היום ואשמור לך למחר. אבל שמור, לי אתה זה, ואני שומר לך זה האחר במקומו והכל בזמן אחד, זו שמירה בבעלים היא ופטור:

שומר שכר. שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם:

הנח לפני שומר חנם - אבל הנח לפניך, או הנח סתם, אפילו שומר חנם לא הוי. דלא קביל עליה נטירותא בלל:

(ז) הלוהו

הלוהו - מעות:

על המשכון שומר שכר

על המשכון שומר שכר - בין הלוהו ואח״כ משכנו, בין משכנו ואחר כך הלוהו. ומאי שכר שכר מצוה:

. רבי יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם

הלוהו מעות שומר חנם - דלית ליה לר׳ יהודה שכר מצוה לענין דינא:

הלוהו פירות שומר שכר

הלוהו פירות שומר שכר - דדרך פירות להרקיב. ואין הלכה כר׳ יהודה:

. אבא שאול אומר מותר אדם להשכיר

מותר אדם להשכיר - לאחרים:

משכונו של עני

משכונו של עני - שבידו:

להיות פוסק עליו

להיות פוסק עליו - שכר:

והולך

והולך - תמיד ופוחת מן החוב. ודוקא במשכון דנפיש אגריה וזוטר פחתיה, כגון מרא וקרדום וכיוצא בהן. וכן הלכה:

. מפני שהוא כמשיב אבדה.

(ח) המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם

בין שומר חנם ובין שומר שכר ישבע - קא סלקא [דעתיה] ישבע שלא פשע ויפטר:

בין שומר שכר ישבע. ר' אליעזר אומר זה וזה ישבע. ותמה אני אם יכולין זה וזה לישבע.

רבי אליעזר אומר זה וזה ישבע וכו׳ - כלומר, אף אני שמעתי מרבותי כר׳ מאיר דזה וזה ישבע, אבל תמה אני על זה ועל זה היאך נפטרין בשבועה, דשומר שכר היאך פטור בשבועה דלא פשע, הא בלא פשיעה נמי חייב, שאין זה אונס אלא דומיא דגניבה ואבידה שהן קרובים לפשיעה ולאונס. ועוד, אי שלא במקום מדרון נשברה, אפילו שומר חנם היכי מצי משתבע שלא פשע, הא ודאי פשיעה היא. ור״מ סבר, שבועה זו לא מן הדין היא אלא תקנת חכמים היא, שאם אי אתה פוטר המעביר חבית ממקום למקום מן התשלומין ע״י שבועה זו, אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו ממקום למקום לפיכך תקנו שישבע שלא בכוונה שברתיה ויפטר: