003_מסכת בבא מציעא פרק ג

בבא מציעא פרק ג

(א) המפקיד

המפקיד - ולא רצה לישבע. שבועת השומרין. שהיה יכול ליפטר אם נשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד:

אצל חבירו בהמה או כלים. ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע. שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא. נמצא הגנב משלם תשלומי כפל. טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם למי שהפקדון אצלו

למי שהפקדון אצלו - דכיון דשילם קנה כל תשלומיה. ואפילו לא שילם אלא כיון שאמר בבית דין הריני משלם, קנה כל תשלומיה, לא שנא תשלומי כפל ולא שנא תשלומי ארבעה וחמשה:

. נשבע ולא רצה לשלם. נמצא הגנב משלם תשלומי כפל. טבח ומכר. משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי משלם לבעל הפקדון:

(ב) השוכר פרה מחבירו

השוכר פרה מחבירו - ועמד שוכר והשאילה לאחר ברשות המשכיר. שאם לא נתן לו המשכיר רשות, הא קיימא לן, שומר שמסר לשומר חייב:

והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר

ישבע השוכר - למשכיר.

שמתה כדרכה

שמתה כדרכה ופטור - שהשוכר פטור מן האונסין:

והשואל

והשואל - שהוא חייב באונסין, משלם לשוכר, בשבועה שהוא נשבע למשכיר:

ישלם לשוכר. אמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים:

אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה וכו׳ - והלכה כרבי יוסי:

(ג) אמר לשנים גזלתי לאחד מכם

אמר לשנים גזלתי לאחד מכם - והם אינם תובעים לו כלום, אלא הוא בא לצאת ידי שמים:

מנה. ואיני יודע איזה מכם או אביו של אחד מכם. הפקיד לי מנה. ואיני יודע איזה הוא. נותן לזה מנה ולזה מנה

נותן לזה מנה ולזה מנה - אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהם, ישבע כל אחד מהם שלו גזל, ונותן מנה לזה ומנה לזה. קנס קנסוהו חכמים מפני שעבר על לא תגזול. וכן שנים שתבעו לאחד. כל אחד אומר אבי הפקיד אצלך מנה, והוא אומר אביו של אחד מכם הניח לי מנה ואיני יודע איזהו, הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה, ונותן מנה לזה ומנה לזה, דאיהו פשע בנפשיה דהוה ליה למידק ולזכור מי הניח אצלו המנה:

שהודה מפי עצמו.

(ד) שנים שהפקידו אצל אחד

שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים - כגון דאפקידו תרווייהו כי הדדי זה בפני זה:

. זה מנה. וזה מאתים. זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים. נותן לזה מנה

נותן לזה מנה ולזה מנה וכו׳ - דאמר להו אתון לא קפדיתו אהדדי, ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים. אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן. ונעשו כאילו הניחו כל השלש מאות בצרור אחד, דלא הוי ליה למידק מה יש לזה בתוכו ומה יש לחבירו:

. ולזה מנה. והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי אם כן מה הפסיד הרמאי

מה הפסיד הרמאי - ולעולם לא יודה על האמת:

.אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו:

(ה) וכן שני כלים

וכן שני כלים - לרבנן אצטריכא ליה. ולא זו אף זו קתני, לא מיבעיא במנה ומאתים דליכא פסידא דשבירת כלי, אמרו רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה, אלא אפילו בשני כלים דאיכא פסידא שצריך לשבר הכלי הגדול כדי לתת ממנו דמי הקטן, ולכשיבא אליהו נמצא שבעל הכלי הגדול הפסיד שנשבר הכלי שלו, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו רבנן לר׳ יוסי שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו. קמשמע לן. והלכה כחכמים:

אחד יפה מנה. ואחד יפה אלף זוז. זה אומר יפה שלי. וזה אומר יפה שלי. נותן את הקטן לאחד מהן. ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני. והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי אם כן מה הפסיד הרמאי. אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו:

(ו) המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין. לא יגע בהן

אבודים - על ידי עכברים או רקבון:

לא יגע בהן - למכרן לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. קב שלו חביב עליו ע״י שעמל בו, מתשעה קבין של אחרים שיקח בדמיהן אם ימכרם. ולא אמרו רבנן הרי זה לא יגע בהן, אלא שלא אבדו אלא עד כדי חסרונן המפורש במשנתינו, לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור וכו׳. אבל אם אבדו יותר מכדי חסרונן, מודים חכמים לרבן שמעון בן גמליאל דמוכרן בבית דין. והלכה כחכמים:

. רבן שמעון בן גמליאל אומר מוכרן בפני בית דין. מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים:

(ז) המפקיד פירות אצל חבירו

המפקיד פירות אצל חבירו - ועירבן הנפקד עם פירותיו והיה מסתפק מהן ואינו יודע שיעור מה שאכל. כשבא להחוירן יוציא לו חסרונות, יפחות במה הם רגילים לחסור:

הרי זה יוציא לו חסרונות. לחטין ולאורז. תשעת חצאי קבין לכור. לשעורין ולדוחן. תשעה קבין לכור. לכוסמין. ולזרע פשתן. שלש סאין לכור. הכל לפי המדה

תשעה חצאי קבין לכור - הכור שלשים סאין, והסאה ששה קבין:

הכל לפי המדה - כן לכל כור וכור:

. הכל לפי הזמן

הכל לפי הזמן - שהניחם בידו. לכל שנה ושנה ינכה לו כך:

. אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה איכפת

מה איכפת להו לעכברים - כך אוכלים ממדה מועטת כמו ממדה מרובה. הלכך תשעה חצאי קבין לשנה בין לכור בין לעשרה כורין:

להן לעכברין והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקימעא. אלא אינו מוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד. רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה

אם היתה מדה מרובה - שהפקיד אצלו הרבה, מעשרה כורין ולמעלה, לא יוציא לו חסרונות:

אינו מוציא לו חסרונות מפני שמותירות:

מפני שהן מותירות - שבימות הגורן כשמפקידים החטים, יבשים, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ובאכילת עכברים אינן נחסרין כל כך לכל כור וכור, דכולי האי לא אכלי עכברים מעשרה כורין, הלכך נפיחתו משלמת למה שעכברים אוכלים. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוחנן בן נורי. וכל השיעורים הללו בארץ ישראל ובימי התנאים. אבל בשאר ארצות ובזמנים הללו, הכל כפי מה שרגילים הזרעים לחסר באותה מדינה ובאותו זמן:

(ח) יוציא לו שתות ליין

יוציא לו שתות ליין - אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו, הקנקנים בולעים שתות:

. רבי יהודה אומר חומש

רבי יהודה אומר חומש - שהקרקע שהיו עושים ממנו הקנקנים באתריה דרבי יהודה בלע חומש. והכל לפי המקום:

. יוציא לו שלשת לוגין שמן למאה. לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע. אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים. אם היו קנקנים ישנים אינו מוציא לו בלע. רבי יהודה אומר אף המוכר

אף המוכר וכו׳ - כשם שאמרו שמרים במפקיד, כך אמרו במוכר. שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו שמן מזוקק תמיד שהוא מסתפק ממנו, הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים לכל מאה לוג. ואין הלכה כר׳ יהודה:

שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנההרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה:

(ט) המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה הבעלים מקום

לא יחדו לה הבעלים מקום - בבית שומר, לומר לו זוית זו השאילני:

וטלטלה ונשברה. אם מתוך ידו נשברה לצרכו

לצרכו - להשתמש בה:

חייב. לצרכה

לצרכה - שהיתה במקום שקרובה להשתבר:

פטור. אם משהניחה

אם משהניחה - שכלה תשמישו הניחה במקום משתמר. בין שטלטלה מתחלה לצרכו, בין שטלטלה לצרכה, פטור. דאמרינן משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה, ואינו עליה אלא כשומר חנם ופטור על אונסיה, ואע״פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה. ורישא דמתניתין רבי ישמעאל היא, דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו שהוא פטור דלא בעינן דעת בעלים. והאי דקתני לא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה למקומה לאחר שנשתמש בה לצרכו שהוא פטור, ואע״פ שלא הודיע לבעלים, שהרי החזירה למקום המיוחד לה, אלא אפילו לא יחדו לה הבעלים מקום, דלאו למקום מיוחד לה החזירה, פטור, הואיל והחזירה למקום משתמר, דלא בעינן דעת בעלים:

נשברה בין לצרכו בין לצרכה פטור. יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב

ובין משהניחה לצרכו חייב - סיפא זו אתאן לרבי עקיבא דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו ונאנס, לעולם הוא חייב, עד שיודיע לבעלים שגנב והחזיר. והכא נמי לאחר שנשתמש בה לצרכו ונעשה גזלן עליה אע״פ שהניחה במקום המשתמר, חייב. והאי דקתני בסיפא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לא יחדו שהוא חייב משהניחה לאחר שנשתמש לצרכו, דהא לא הניחה במקום המיוחד לה, אלא אפילו יחדו לה מקום שחזר והניחה במקומה, חייב, דבעינן דעת בעלים. ורישא רבי ישמעאל וסיפא ר״ע. והכי מוקמינן לה בגמרא:

לצרכה פטור:

(י) המפקיד מעות אצל חברו. צררן

צררן - בסודרו:

והפשילן לאחוריו

והפשילן לאחוריו - אע״פ ששמירה מעולה היא, חייב, שהמוליך מעות של פקדון ממקום למקום אין להם שמירה אלא בידו, דכתיב (דברים י״ד:כ״ה) וצרת הכסף בידך, אע״פ שצרורים הם, יהיו בידך. ואם בבית הוא, אין להם שמירה אלא בקרקע, ובכותל, בטפח הסמוך לתקרה או בטפח הסמוך לארץ. שאין דרך הגנבים לחפש שם. ואם שמר בענין אחר, פושע הוי וחייב. אלא אם כן התנה מתחלה עם המפקיד שעל מנת כן הוא מקבל הפקדון שלא יתחייב בכל השמירות הללו:

. או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים

לבנו ולבתו הקטנים - אבל לגדולים, נשבעים הם ששמרו כדרך השומרים ופטור. ולא אמרינן בהא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך האדם להפקיד מה שהופקד בידו, ביד אשתו ובניו. וכל המפקיד, על דעת שיתנם הנפקד ביד אשתו ובניו הוא מפקיד:

. ונעל בפניהם שלא כראוי. חייב. שלא שמר כדרך השומרים. ואם שמר כדרך השומרים פטור.

(יא) המפקיד מעות אצל שולחני. אם צרורין

אם צרורין - וחתומין, או קשורים קשר משונה:

לא ישתמש בהן

לא ישתמש בהן - אבל אם אינם חתומים או קשורים קשר משונה אע״פ שצרורין, הרי הן כמותרין וכאילו אינם קשורים כלל, ומותר להשתמש בהן:

לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן

חייב באחריותן - ואפילו לא נשתמש בהן הוי עליהם שומר שכר, מפני שיכול להשתמש בהם, וחייב בגניבה ואבדה. ואם נשתמש, הוו מלוה גביה וחייב אף באונסין:

. מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אצל בעל הבית בין צרורין ובין מותרים לא ישתמש בהן. לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. חנוני כבעל הבית דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר

רבי יהודה אומר כשולחני - והלכה כרבי יהודה:

חנוני כשולחני:

(יב) השולח יד בפקדון. בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר

ילקה בחסר וביתר - במה שחסר הפקדון, ובמה שהותיר. כגון שהפקיד אצלו רחל טעונה צמר, או מעוברת, ונגזזה או ילדה לאחר ששלח בה יד, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ונמצא שהוא לוקה במה שחסרה אצלו, וביתר, שאם נתעברה או טענה צמר כשהיא אצלו, משלם אותה טעונה ומעוברת כמות שהיא עכשיו, והרי לוקה ביתר:

. ובית הלל אומרים כשעת הוצאה

ובית הלל אומרים כשעת הוצאה - מבית הבעלים, אם טעונה טעונה, ואם ריקנית ריקנית:

. רבי עקיבא אומר כשעת התביעה

רבי עקיבא אומר כשעת התביעה - כמו שהוא הפקדון בשעת העמדה בדין. דכתיב (ויקרא ה׳:כ״ד) לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, יתן כמו שהוא ביום אשמתו, ביום שמתחייב בו בדין. והלכה כבית הלל:

. החושב לשלוח יד בפקדון

החושב לשלוח יד בפקדון - אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי:

. בית שמאי

בית שמאי מחייבים - דכתיב (שמות כב) על כל דבר פשע, משעה שדיבר לשלוח יד הוי פושע:

אומרים חייב. ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד

עד שישלח בו יד - דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. והאי על בל דבר פשע, דרשי ביה בית הלל, אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מנין שהוא חייב, תלמוד לומר על כל דבר פשע:

. שנאמר (שמות כב, ז) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו כיצד הטה את החבית

כיצד הטה את החבית - השתא מפרש למלתייהו דבית הלל. ואית ספרים דלא גרסי כיצד. ומלתא באנפה נפשה היא:

ונטל הימנה רביעית ונשברה

ונשברה - לאחר זמן:

. אינו משלם אלא רביעית

אינו משלם אלא רביעית - דשליחות יד אינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה דהוי קניה:

. הגביהה. ונטל הימנה רביעית ונשברה. משלם דמי כולה.

הגביהה ונטל - לאו דוקא נטל, דמכי אגבהה על מנת ליטול חייב באונסיה אפילו לא נטל ממנה כלום. ואם נטל רביעית מן החבית והחמיץ היין הנשאר בחבית אחר כן, אע״פ שלא הגביה החבית משלם כל היין, שהוא גרם ליין שהחמיץ, וגירי דידיה הוא דאהני ליה: