002_מסכת בבא מציעא פרק ב

בבא מציעא פרק ב

(א) אלו מציאות

אלו מציאות. מצא פירות מפוזרים - סתמן נתייאשו הבעלים והפקר הם:

שלו ואלו חייב להכריז. אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין. מעות מפוזרות

מעות מפוזרות - הואיל ואין להם סימן ניכר, כבר איאושי איאוש והפקר הן. והיינו טעמא דכולהו:

. כריכות

כריכות - עמרים קטנים:

ברשות הרבים. ועגולי דבילה. ככרות של נחתום

ברה״ר - שהכל דשין עליהם, ואפילו היה בהן סימן, נפסד:

של נחתום - אין בהם סימן, שכולם שוים. אבל של בעל הבית יש להם סימן:

. מחרוזות של דגים. וחתיכות של בשר. וגיזי צמר הבאות ממדינתן

הבאות ממדינתן - לאפוקי הבאות מבית האומן, כדקתני סיפא:

. ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן

ולשונות של ארגמן - צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון:

. הרי אלו שלו דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר כל שיש בו שינוי חייב להכריז. כיצד מצא עגול ובתוכו חרס. ככר ובתוכו מעות. רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא

מצא עיגול - של דבלה:

אנפוריא - כלים חדשים שלא שבעתן העין ואין לבעלים בהם טביעת עין. שפעמים שמחזירים אבדה בטביעות עינא, כגון לצורבא מרבנן דלא משני בדבוריה. ואלו הכלים שידוע שאין לבעליהן בהן טביעות עין אינו חייב להכריז. והלכה כר״ש בן אלעזר. ואימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, דמנינא הוי סימן. והמוצא מציאה בסרטיא ופלטיא גדולה בעיר שרובה נכרים, אפילו דבר שיש בו סימן אינו חייב להכריז. ובעיר שרובה ישראל, חייב להכריז:

אין חייב להכריז:

(ב) ואלו חייב להכריז. מצא פירות בכלי

בכלי - וכלי יש בו סימן:

או כלי כמות שהוא

כמות שהוא - ריקן:

. מעות בכיס או כיס כמות שהוא. צבורי פירות

צבורי פירות - סימנן, מנין או מקום:

. צבורי מעות. שלשה מטבעות זה על גב זה

שלשה מטבעות זה על גב זה - או יותר. והמכריז מכריז מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר כך וכך היו והיו מונחים זה על זה:

. כריכות ברשות היחיד. וככרות של בעל הבית. וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן. כדי יין. וכדי שמן. הרי אלו חייב להכריז:

(ג) מצא אחר הגפה

אחר הגפה - סתימת כותל של עץ או של קנים:

. או אחר הגדר

גדר - של אבנים:

. גוזלות מקושרין

גוזלות מקושרין - בכנפיהן. דכולי עלמא הכי מקטרי להו, וקשר כזה לא הוי סימן:

. או בשבילין שבשדות. הרי זה לא יגע בהן

לא יגע בהן - דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו. הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו:

. מצא כלי באשפה. אם מכוסה לא יגע בו

מכוסה לא יגע בו - דאין זה אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם, דמשתמר הוא:

. אם מגולה נוטל ומכריז. מצא בגל ובכותל ישן

מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו - מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים שהורישו אבותינו היה. ובלבד שיהיה בו חלודה רבה שניכר שמזמן הרבה היה טמון שם:

. הרי אלו שלו. מצא בכותל חדש. מחציו ולחוץ

מחציו ולחוץ - באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים. אם מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו, דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, וחלודה שעליו מוכחת שמזמן הרבה היה שם ובודאי נתיאשו הבעלים. ודין זה דוקא בלשון זהב וחתיכת כסף וכיוצא בזה. אבל אם היה כלי ובתוכו מעות, אם פי הכלי לחוץ הרי הוא שלו, ואם פי הכלי לפנים הרי הוא של בעל הבית:

שלו. מחציו ולפנים של בעל הבית. אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו:

אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו - דלא ידע דמאן נינהו, ובעליו נואשו:

(ד) מצא בחנות הרי אלו שלו

מצא בחנות הרי אלו שלו - בדבר שאין בו סימן מיירי. דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם:

. בין התיבה ולחנוני של חנוני. לפני שולחני הרי אלו שלו

בין תיבה - שהחנווני יושב לפניה, ותמיד נוטל ממנה, ונותן לפניו ומוכר, ומעות שנותנין לו נותן בתוכה, ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני:

לפני שולחני הרי אלו שלו - דאמרינן מן הבאים להחליף מעות נפלו, שהרי השלחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו, ואם מן השולחני הם היה להם להמצא בינו ולכסא שהשלחן מונח עליו:

. בין הכסא ולשולחני הרי אלו לשולחני. הלוקח פירות מחבירו

הלוקח פירות מחבירו וכו׳ - וכגון שחבירו זה תגר שלקח תבואה זו או פירות הללו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו, וכיון דלית בהו סימן נתיאשו הבעלים. אבל אם זה שמכר את הפירות ליקטן הוא עצמו מן הקרקע שלו, שודאי המעות הללו שלו הן, חייב להחזיר:

או ששלח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו. אם היו צרורין נוטל ומכריז:

ואם היו צרורים - הקשר או מנין שלהם הוי סימן:

(ה) אף השמלה היתה בכלל כל אלה

בכלל כל אלה - בכלל כל אבדת אחיך:

. למה יצאת להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת

ולמה יצאת - וכן תעשה לשמלתו:

מה שמלה מיוחדת - סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה, שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר:

. שיש בה סימני' ויש לה תובעים. אף כל

אף כל שיש לו תובעים - למעוטי מידי דמייאש. ויאוש הוא, דשמעיניה דאמר וי ליה לחסרון כיס:

דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז:

(ו) ועד מתי חייב להכריז. עד כדי שידעו בו שכניו

שכניו - שכני מקום שנמצאת בו האבידה, שמא שלהן היא:

. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר שלש רגלים. ואחר הרגל האחרון שבעה ימים. כדי שילך

כדי שילך - כל אחד לביתו בשלשה ימים. משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום, ואם יראה שאבד יחזור שלשה ויכריז יום אחד אני איבדתי ואלו סימניה והלכה כרבי יהודה. ומשחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכא, התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו:

לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד:

(ז) אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו. והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן לו. שנאמר (דברים כב, ב) עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי. כל דבר שעושה ואוכל

כל דבר שעושה ואוכל - אם האבדה דבר שיכולים להאכילו את שכר מעשיו, כגון שור וחמור:

יעשה ויאכל

יעשה ויאכל - ולא ימכור אותו המוצא, שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו. ואינו חייב להטפל בה לעולם, אלא תרנגולת ובהמה גסה מטפל בה י״ב חדש. עגלים וסייחים של רעיה, כלומר שאין מגדלים אותם לפטם וכן גדיים וטלאים, מטפל בהם שלשה חדשים. ועגלים של פיטום מטפל בהם שלשים יום. אווזין ותרנגולים זכרים, הקטנים מטפל בהן שלשים יום והגדולים שאוכלים הרבה מטפל בהן שלשה ימים מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שוויין, או מוכרן לאחרים ומניח הדמים אצלו:

. ודבר שאין עושה ואוכל ימכר. שנאמר (שם) והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו. מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן

לפיכך אם אבדו חייב באחריותן - כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו, אע״ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי, וחייב באחריותן. והלכה כר׳ טרפון בדמי אבדה שמכר. אבל מעות עצמן של אבדה, כגון שמצא מעות בכיס או שלשה מטבעות זו על גבי זו, לא ישתמש בהם כלל:

. רבי עקיבא אומר לא ישתמש בהן. לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן:

(ח) מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום

אחת לשלשים יום - שמתעפשין כששוהין מלפותחן. וכל ספריהן היו עשויין כעין גליון:

. ואם אינו יודע לקרות גוללן

גוללן - מתחלתן לסופן שיכנס בהם האויר:

. אבל לא ילמוד בהן בתחלה. ולא יקרא אחר עמו

בתחילה - מה שלא למד מעולם. לפי שצריך להשהותן לפניו:

ולא יקרא אחר עמו - לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע:

. מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום. ושוטחה לצרכה

שוטחה לצרכה - לשלוט בה אויר שלא תאכלנה עש:

אבל לא לכבודו. כלי כסף. וכלי נחושת. משתמש בהן לצרכן

לצרכן - שמתעפשים בקרקע. שצריך לתתן בקרקע דזו היא שמירתן. ולפיכך משתמש בהם לפרקים:

אבל לא

אבל לא לשוחקן - ולא ישתמש בהן זמן ארוך עד שישחקם:

לשחקן. כלי זהב וכלי זכוכית. לא יגע בהן

לא יגע בהן - זהב אינו מתעפש בארץ. וכן זכוכית. ועוד שהוא נוח להשבר:

עד שיבא אליהו. מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול

שאין דרכו ליטול - דבר שגנאי הוא לו. והתורה אמרה והתעלמת מהם, פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו:

הרי זה לא יטול:

(ט) איזו היא אבדה

איזו היא אבדה - שניכר בה שאין הבעלים יודעים שהיא שם:

. מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבדה

אין זו אבדה - ואינו חייב להחזיר, שמדעת הניחוה שם:

. חמור וכליו הפוכין פרה רצה בין הכרמים

רצה בין הכרמים - שמתקלקלים רגליה:

. הרי זו אבדה. החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה. שנאמר (דברים כב, א) השב תשיבם

השב תשיבם - התורה ריבתה השבות הרבה:

. היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע

לא יאמר לו תן לי סלע - שזה אומר לו אם עשית מלאכתך, היית מרבה טורח, עכשיו לפי מה שטרחת טול:

. אלא נותן לו שכרו כפועל בטל

כפועל בטל - כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעשות במלאכה קלה כזו:

. אם יש שם בית דין

אם יש שם בית דין - אם אינו רוצה ליבטל ממלאכתו. ששכרה מרובה, מה יעשה. אם יש שם שלשה בני אדם מתנה בפניהם ואומר ראו שאני משתכר כך וכך. ואי אפשי ליבטל ליטול שכר מועט, אם תאמרו שאטול שכרי משלם. אטפל בהשבת אבדה זו:

מתנה בפני בית דין. אם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם.

שלו קודם - ומניח את האבדה:

(י) מצאה ברפת

מצאה ברפת - אע״פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה:

אין חייב בה. ברשות הרבים חייב בה. ואם היתה

ואם היתה בבית הקברות - והוא כהן. לא יטמא לה. שהשבת אבדה עשה, השב תשיבם לאחיך. ובטומאת כהן, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כ״א), ולא תעשה דלנפש לא יטמא בעמיו (שם). ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:

בית הקברות לא יטמא לה. אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר

או שאמר לו אל תחזיר - והאבידה במקום שמצוה להחזיר. הרי זה לא ישמע לו. דכתיב (ויקרא י״ט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו. וכן בשאר כל המצות:

לא ישמע לו. פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב. שנאמר (שמות כג, ה) עזוב תעזוב. הלך וישב לו

הלך וישב לו - בעל החמור:

ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור. שנאמר עמו. אם היה זקן או חולה חייב. מצוה מן התורה לפרוק

מצוה מן התורה לפרוק - בחנם:

אבל לא לטעון

אבל לא לטעון - בחנם. אלא בשכר:

. רבי שמעון אומר אף לטעון. רבי יוסי הגלילי אומר

ר״ש אומר אף לטעון - בחנם. ואין הלכה ברבי שמעון:

רבי יוסי הגלילי אומר וכו׳ - ואין הלכה כרבי יוסי:

אם היה עליו יתר על משאו אין זקוק לו שנאמר תחת משאו. משאוי שיכול לעמוד בו:

(יא) אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת

אבדתו קודמת - דאמר קרא (דברים ט״ו) אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר שלא תהיה אתה אביון:

. אבדתו ואבדת רבו שלו קודמת. אבדת אביו. ואבדת רבו. של רבו קודמת

של רבו קודמת - והוא שיהיה רבו מובהק, שלמד רוב חכמתו ממנו. וכן כל הנך רבו דאמרינן במתניתין שקודמין לאביו, אינן אלא ברבו מובהק:

. שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם של אביו קודמת. היה אביו ורבו נושאין משאוי. מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו. היה אביו ורבו בבית השבי. פודה את רבו.. ואחר כך פודה את אביו. ואם היה אביו חכם פודה את אביו. ואחר כך פודה את רבו: