004_מסכת קידושין פרק ד

קידושין פרק ד

(א) עשרה יוחסין עלו מבבל

עשרה יוחסין עלו מבבל - שהפריש עזרא כל הפסולים שהיו בבבל והוליכן עמו, כדי שלא יתערבו עם המיוחסין, מאחר שאין שם ב״ד:

. כהני. לויי. ישראלי. חללי

חללי - כהנים שנולדו מן הפסולות לכהונה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה חללה זונה לכהן הדיוט:

. גירי. וחרורי

חרורי - עבדים משוחררים:

. ממזרי. נתיני

נתיני - גבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבא בקהל:

. שתוקי. ואסופי. כהני לויי וישראלי. מותרים לבא זה בזה. לויי ישראלי חללי גירי וחרורי. מותרים לבא זה בזה. גירי וחרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי

שתוקי ואסופי - מפרש להו ואזיל:

. כולם מותרין לבא זה בזה:

גיורי וחרורי ממזרין כו׳ כולם מותרין לבא זה בזה - דקהל גרים לא אקרי קהל, ולא הוזהרו ממזרים לבא בקהל גרים. אבל לויי וישראלי בממזרי לא. ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם ומותרין להתערב בממזר ודאי, דאמרינן בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא:

(ב) ואלו הם שתוקי כל שהוא מכיר את אמו

שתוקי, כל שהוא מכיר את אמו - שקורא אבא, ואמו משתקתו:

. ואינו מכיר את אביו. אסופי כל שנאסף מן השוק. ואינו מכיר לא אביו ולא אמו. אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי:

בדוקי - שבודקין את אמו. אם אמרה לכשר נבעלתי, הולד כשר. והלכה כאבא שאול:

(ג) כל האסורים לבא בקהל

כל האסורים לבא בקהל - אע״ג דתנינן לה ברישא ממזרי ונתיני וכו׳ מותרים לבא זה בזה, הא קמ״ל כגון גר עמוני ומואבי עם ממזר שתוקי ואסופי:

. מותרים לבא זה בזה. רבי יהודה אוסר. רבי אליעזר אומר. ודאן בודאן מותר

ר״י אוסר - מפרש בגמרא דהכי קאמר, אפילו ר׳ יהודה שאוסר גר בממזרת, הני מילי גר של שאר נכרים שמותר לבא בקהל הוא דאסור בממזרת לרבי יהודה דס״ל קהל גרים אקרי קהל, אבל גר עמוני ומואבי שאסור לבא בקהל מודה רבי יהודה שמותר בממזרת:

ודאן בודאן מותר - כגון ממזרי בנתיני:

. ודאן בספיקן

ודאן בספיקן - ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי:

. [וספקן בודאן.] וספיקן בספיקן

ספיקן בספיקן - שתוקי בשתוקית ואסופי באסופית, ואסופי בשתוקית. אע״פ שזה ספק וזה ספק אסור, שמא זה כשר וזה פסול. והלכה כרבי אליעזר:

אסור. ואלו הן הספיקות. שתוקי אסופי וכותי:

כותי - הוי ספיקייהו, לפי שאין בקיאין בתורת גטין וקדושין. והאידנא עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם:

(ד) הנושא אשה כהנת. צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות

ארבע אמהות - ב׳ מצד האב וב׳ מצד האם:

. שהן שמנה. אמה. ואם אמה. ואם אבי אמה. ואמה. ואם אביה. ואמה. ואם אבי אביה. ואמה. לויה וישראלית מוסיפין עליהן עוד אחת:

שהם שמנה - ארבע מן האב וארבע מן האם ואלו הן. אמה. אם אמה. אם אבי אמה. אם אם אבי אמה. אם אביה. אם אם אביה. אם אבי אביה. אם אם אבי אביה. בודקים בהם שלא היה באחת מהן מן הפסולות:

ואם היתה לויה וישראלית - וכהן בא לכנסה:

מוסיפין עליהן עוד אחת - אם אחת בכל זוג וזוג. כגון אמה ואם אמה ואם אם אמה, וכן כולם. והא דבדקינן באמהות ולא בדקינן באבות שמא יש פסול באביה או באבי אביה, משום דדרך האנשים כשמגנין זה את זה מתוך קטטה, מגנין ביוחסין, ואם היה שום פסול מצד האבות היה ידוע. אבל הנשים אין זו מגנה את זו בפסול יחס אלא בזנות, וכי איכא בהו מילתא בפסול יוחסין לית ליד קלא. ולא נאמרה חיוב בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליה ערער, אבל משפחה שאין בה חשד אינו צריך לבדוק, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. ודאיש בלבד דוא שצריך לבדוק כשבא לישא אשה ממשפחה שיש בה חשד, אבל כהנת שבאת לינשא אינד צריכה לבדוק אחר האיש, שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים, וכהנת מותרת לכתחלה להנשא לגר ולחלל, וכ״ש לויה וישראלית:

(ה) אין בודקין

אין בודקין מן המזבח ולמעלה - התחיל לבדוק באמהות ומצא שאבי אביה שימש על גבי המזבח א״צ לבדוק אחר אם אבי אביה. דכיון דבנה שמש ע״ג דמזבח בידוע שמיוחס היה:

לא מן המזבח ולמעלה. ולא מן הדוכן ולמעלה

ולא מן הדוכן ולמעלה - אם מצא שהיה משורר על הדוכן:

ולא מן

ולא מן הסנהדרין ולמעלה - ודוקא מן הסנהדרין שבירושלים ואפילו מאותן שדנין דיני ממונות בלבד, שלא היו מעמידין מן הסנהדרין בירושלים אלא כהן ולוי וישראל מיוחס, שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) והתיצבו שם עמך, בדומין לך ביחס ובחכמה:

סנהדרין ולמעלה. וכל שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וגבאי צדקה

וגבאי צדקה - כיון דמנצו בהדי אינשי, שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת, אי הוה בהו מלתא, קלא הוה להו:

. משיאין לכהונה ואין צריך לבדוק אחריהן. ר' יוסי אומר אף מי שהיה חתום עד בערכי

בערכי ישנה של צפורי - בסנהדראות של עיר ששמה ישנה, הסמוכה לצפורי:

ערכי - סנדראות שהיו עורכין ומסדרין היחסין:

הישנה של צפורי. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אף מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך:

אסטרטיא של מלך - בחלוקת חודש בחודש לצאת למלחמת בית דוד משפחה פלונית בחודש פלוני. ולא היו יוצאים למלחמה אלא מיוחסין, שתהא זכותן וזכות אבותן מסייעתן:

(ו) בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם

בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם - בת בנו או בת בן בנו, עד סוף כל הדורות. אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה, דבת חלל עצמה מישראל כשרה לכהונה:

. ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. חלל שנשא בת ישראל. בתו פסולה לכהונה. רבי יהודה אומר בת גר זכר

בת גר זכר - אפילו מישראלית, פסולה לכהונה כבת חלל זכר:

. כבת חלל זכר:

(ז) רבי אליעזר בן יעקב אומר ישראל שנשא גיורת. בתו כשרה לכהונה. וגר שנשא בת ישראל. בתו כשרה לכהונה. אבל גר שנשא גיורת. בתו פסולה לכהונה. אחד גר. ואחד עבדים משוחררים. אפילו עד עשרה דורות. עד שתהא אמו מישראל. רבי יוסי אומר א

ר״א בן יעקב אומר כו׳ - מסקינן בגמרא שהבא לימלך מורין לו כר״א ב״י שלא ישא כהן בת גר וגיורת. אבל אם נשא, הלכה כר׳ יוסי, ואין מוציאין אותה מידו, וזרעו ממנה כשר:

ף גר שנשא גיורת. בתו כשרה לכהונה:

(ח) האומר בני זה ממזר

האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן - דקרוב הוא אצלו ואין קרוב כשר להעיד:

אינו נאמן ואפילו שניהם

ואפילו שניהם - הבעל ואשתו. ולא מבעיא כשהאב לבדו מעיד שהוא ממזר, דלא מרימן, דלא קים ליה בגויה. אלא אפילו אמו דקים ליה בגויה, אינה נאמנת:

אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים. רבי יהודה אומר נאמנים

אפילו על עובר שבמעיה - שלא היה לעולם בחזקת כשרות:

ר׳ יהודה אומר נאמנים - טעמא דר׳ יהודה דכתיב יכיר, יכירנו לאחרים. מכאן שהאב נאמן לפסול את בנו, ואין האם נאמנת על בנה. ודוקא על בנו הוא נאמן, אבל לא על בן בנו שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם. והלכה כר׳ יהודה:

(ט) מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה. אם שלו קדמו קדושיו קדושין. ואם של שלוחו קדמו קדושיו קדושין. ואם אינו ידוע שניהם נותנים גט. ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה

וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה - אצטריך תנא לאשמועינן באב שעשה שליח לקדש את בתו ובאשה שעשתה שליח לקדש את עצמה. דאי אשמועינן באב, ה״א אב דקים ליה ביוחסין, וכשמצא מיוחס זה קידשה לו, הוא דאמרינן דבטל את השליח אבל אתתא דלא קים לה ביוחסין אע״ג דקדשה את עצמה לא סמכה על קדושיה ולא בטלה את השליח, דסברה דלמא משכח שליח אדם מיוחס מזה. ואי אשמועינן בדידה, הוה אמינא משום דאתתא דייקא ומנסבא, כי קדשה עצמה בטלה את השליח, אבל אב דלא קפיד על בתו אם תנשא לבעל כל דהו, לא בטליה לשליחות דשליח, והאי דקדים וקדשה, סבר דלמא לא משכח, צריכא:

לקדשה והלכה וקדשה את עצמה. אם שלה קדמה קדושיה קדושין. ואם של שלוחה קדמו קדושיו קדושין. ואם אינו ידוע שניהם נותנים לה גט. ואם רצו אחד נותן לה גט ואחד כונס:

(י) מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה. אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים

אינו צריך להביא ראיה לא על האשה - שהיא מיוחסת, שכבר בדקה כשנשאה:

ולא על הבנים - בבנים קטנים שכרוכים אחרי אמן:

. מתה ואלו בניה. מביא ראיה על הבנים. ואינו מביא ראיה על האשה:

(יא) אשה נשאתי במדינת הים הרי היא זו. ואלו בניה. מביא ראיה על האשה. ואין צריך להביא ראיה על הבנים. מתה ואלו בניה. צריך להביא ראיה על האשה. ועל הבנים:

(יב) לא יתיחד

לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים - מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות:

אדם עם שתי נשים. אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים

אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים - שהאחד בוש מחברו. ופסק ההלכה, לא תתיחד אשה אחת עם שני אנשים, וכ״ש איש אחד עם ב׳ נשים. אלא א״כ היו שתי הנשים צרות או יבמות, או אשה ובת בעלה, או אשה וחמותה, או אשה עם תינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, לפי שאלו שונאות זו את זו, ומתיראות זו מזו. וכן היא מתיראת מן הקטנה שמא תראה ותגיד. ומלקים על יחוד הפנויה. ועל יחוד עם העריות, חוץ מאשת איש שאין מלקין עליה שלא להוציא לעז על בניה. ומותר להתיחד עם הבהמה ועם הזכר, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה:

. רבי שמעון אומר. אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים. בזמן שאשתו עמו. וישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו. מתייחד אדם עם אמו ועם בתו. וישן עמהם בקרוב בשר. ואם הגדילו. זו ישנה בכסותה. וזה ישן בכסותו:

הגדילו זו ישנה בכסותה וכו׳ - והוא שתהיה הבת מי״ב שנה ויום א׳, והבן מי״ג שנה ויום א׳. ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה, אפילו בפחות מכן ישנים הוא בבגדו והיא בבגדה:

(יג) לא ילמד אדם רווק

רווק - פנוי בלא אשה:

סופרים. ולא תלמד אשה סופרים. ר' אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים:

לא ילמד סופרים - לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים, כלומר מלמד תינוקות. מפני אמותיהן של תינוקות שמצויות אצלו להביא את בניהן אל בית הספר:

אף מי שאין לו אשה - אע״פ שאינו פנוי אלא יש לו אשה ואינה שרוייה עמו לא ילמד סופרים. ואין הלכה כרבי אליעזר:

(יד) ר' יהודה אומר לא ירעה רווק בהמה. ולא ישנו שני רווקים בטלית אחת. וחכמים מתירין

וחכמים מתירין - והלכה כחכמים. שלא נחשדו ישראל על הזכור:

. כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים. ולא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים. רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות. שלא עניות מן האומנות. ולא עשירות מן האומנות. אלא הכל לפי זכותו. רבי שמעון בן אליעזר אומר. ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער. והלא לא נבראו אלא לשמשני. ואני נבראתי לשמש את קוני. אינו דין שאתפרנס שלא בצער. אלא שהרעותי מעשי. וקפחתי את פרנסתי: אבא גוריין איש צדיין אומר משום אבא גוריא לא ילמד אדם את בנו חמר. גמל. ספר. ספן. רועה

כל שאומנתו בין הנשים - שמלאכת אומנתו נעשית לנשים, והנשים צריכות לו:

לא יתיחד עם הנשים - ואפילו עם הרבה נשים. לפי שלבן גס בו ומחפות עליו. ואילו אינש אחרינא עם שתי נשים תנן דלא, שלש וד׳ שפיר דמי. ורמב״ם פירש דלא שרינן אפילו משום כדי חייו להתיחד עם הנשים הואיל ופרנסתו מהן:

חמר גמל וספן - כל אלו אומנות לסטות, כשלנין בדרכים נכנסים ולוקטים עצים ופירות מן הכרמים. ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירין על תנאם:

רועה - [בהמות שלו] שמעביר הבהמות לרעות בשדה אחרים:

. וחנוני

חנוני - מלומד באונאה, להטיל מים ביין, וצרורות בחיטין. שחייב אדם ללמד את בנו אומנות נקיה:

. שאומנתן אומנות לסטים. רבי יהודה אומר משמו. החמרין רובן רשעים. והגמלין רובן כשרים. הספנין רובן חסידים. טוב שברופאים לגיהנם. והכשר שבטבחים שותפו של עמלק. רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם. ואיני מלמד את בני אלא תורה. שאדם אוכל משכרה בעולם הזה. וקרן קיימת לעולם הבא. ושאר כל אומנות אינן כן. כשאדם בא לידי חולי. או לידי זקנה. או לידי יסורין. ואינו יכול לעסוק במלאכתו. הרי הוא מת ברעב. אבל התורה אינה כן אלא משמרתו מכל רע בנערותו. ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מה הוא אומר (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח. בזקנותו מהו אומר (תהלים צב, טו) עוד ינובון בשיבה. וכן הוא אומר באברהם אבינו עליו השלום (בראשית כד, א) ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל. מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה שנאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי. וישמור משמרתי. מצותי חקותי ותורותי: