009_מסכת נזיר פרק ט

נזיר פרק ט

(א) הגוים אין

הגוים אין להם נזירות - אף על גב דגוים מקריבין נדרים ונדבות כישראל, אם נדר בנזיר אין עליו תורת נזירות ומותר לשתות יין וליטמא למתים, דכתיב בריש פרשת נזיר (במדבר ו׳) דבר אל בני ישראל, בני ישראל נודרים בנזיר ואין גוים נודרים בנזיר:

להן נזירות. נשים ועבדים יש להן נזירות. חומר בנשים מבעבדים. שהוא כופה את עבדו

שהוא כופה את עבדו - כופהו לשתות יין ולהטמא למתים בעל כרחו:

. ואינו כופה את אשתו

ואינו כופה את אשתו - בעל כרחה. ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש או בטול מלאכה, אין הרב צריך לכוף את העבד אלא הם בטלים מאליהם, דכתיב (שם ל׳) לאסור אסר על נפשו, מי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו. וכן השבועות כולם שנשבע העבד בין שיש בהם עינוי נפש בין שאין בהם עינוי נפש, אין רבו צריך לכופו, שמאליהם בטלים, שהרי אין לו רשות לעצמו. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש ואין בהם ביטול מלאכה לרבו, חייב העבד לקיימם ואין רבו יכול לכופו עליהם לבטלם:

. חומר בעבדים מבנשים. שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו

מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו - שאם נתרצה בנדר שנדרה אשתו אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו אחר שהפר לה פעם א׳. ואם כפה את עבדו לעבור על נדרו ורצה אח״כ בקיומו חייב העבד לקיימו:

. הפר לאשתו הפר עולמית. הפר לעבדו

הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו - לאו דוקא הפר אלא אם כפה את עבדו לשתות יין ולהטמא למתים ואח״כ יצא העבד לחירות, חייב העבד להשלים נזירותו אחר שיצא לחירות. ורמב״ם פירש הפר לעבדו יצא לחירות, שהאומר לעבדו מופר לך, פקע זכות האדון ממנו ויצא העבד לחירות בשביל כן וצריך שישלים נזירותו. ולבי מהסס בפי׳ זה:

. יצא לחירות משלים נזירתו. עבר מכנגד פניו

עבר מכנגד פניו - שברח מרבו אחר שנדר בנזיר:

. רבי מאיר אומר לא ישתה. ורבי יוסי אומר ישתה:

ר״מ אומר לא ישתה - יין כדי שיצטער וישוב לרבו שיכפהו לעבור על נדרו ויהיה מותר לשתות יין:

ור׳ יוסי אומר ישתה - שלא יחלה וימות. שהרי עתיד הוא לשוב לרבו שיבקש רבו אחריו ויחזירנו, ונמצא כאילו הוא ברשות רבו:

(ב) נזיר שגלח

נזיר שגלח - שהביא קרבנותיו וגילח עליהן ואח״כ נודע לו שנטמא בימי נזירותו:

ונודע לו שהוא טמא. אם טומאה ידועה

אם טומאה ידועה - טומאה שאפשר שהיתה ידועה, כגון שאינה קבר התהום:

סותר

סותר - וחוזר ומונה נזירות אחרת:

. ואם טומאת התהום אינו סותר

ואם טומאת התהום אינו סותר - אם נודע לו שבמקום שעבר היתה טומאת התהום והיא טומאה שאין אחד מכירה אפילו בסוף העולם, אע״פ שודאי טמא היה אינו סותר, דהלכה היא כך בנזיר:

. אם עד שלא גלח

אם עד שלא גלח - תגלחת טהרה, אע״פ שכבר הביא קרבנותיו. הואיל ונודע לו קודם הגילוח:

בין כך ובין כך

בין כך ובין כך - בין טומאה ידועה בין טומאת התהום, סותר. דהא דגמירי דטומאת התהום אינה סותרת, היינו דוקא אחר גלוח של טהרה:

סותר. כיצד

כיצד - דין טומאת התהום:

ירד לטבול במערה

ירד לטבול במערה - שהיה טמא טומאת שרץ או טומאה אחרת כיוצא בה שאינה של מת, וירד לטבול מטומאתו, ונמצא כזית מן המת צף על פני המים ספק נטמא בו או לא נטמא, טמא. והא דקיימא לן ספק טומאה צפה על פני המים טהור, הני מילי בטומאת שרץ, אבל בטומאת מת, טמא. ואם נודע לו ספק זה אף אחר שגלח, טמא, דהיינו טומאה ידועה, הואיל והיתה במקום שאפשר שיראוה בני אדם. והאי דנקט ירד לטבול, רבותא קמ״ל, דאע״ג דהטובל מטומאה לטהרה נזהר מכל דבר המטמא, אפ״ה טמא:

ונמצא מת צף על פי המערה טמא. נמצא משוקע בקרקע המערה

נמצא משוקע בקרקע המערה - במקום שטבל ובודאי נטמא. אם נודע לו אחר שגלח, טהור ואינו סותר, דהיינו טומאת התהום, שהיתה במקום שלא היתה ידועה לשום אדם:

. ירד להקר טהור

ירד להקר טהור - אע״פ שירד להקר ולהצטנן ולא ירד לטבול כדי שיהיה נזהר מטומאה, אפ״ה טהור אם לא היה טמא מת. אבל אם ירד ליטהר מטומאת מת וטבל במערה שהיה המת משוקע בה והשלים נזירותו, או טמא מת שטבל ואח״כ קבל עליו נזירות, טמא וסותר, שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור:

. ליטהר מטומאת מת טמא. שחזקת טמא טמא. וחזקת טהור טהור. שרגלים לדבר:

שרגלים לדבר - כלומר טעם ועיקר יש לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום שהיא טהורה בנזיר אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור ולא כשהיה בחזקת טמא:

(ג) המוצא מת

המוצא מת מתחלה - שלא היה ידוע שהיה שם קבר. והיינו דאמרינן בגמרא המוצא ולא שהיה מצוי. ועוד דייקינן מלישנא דמתניתין מת ולא שהיה הרוג:

בתחלה מושכב

מושכב - ולא שהיה יושב:

כדרכו

כדרכו - ולא שהיה ראשו מונח בין ירכותיו. דכל הני חיישינן להו שמא גוים הם, שאין דרכן של ישראל לקבור מתיהן כך:

נוטלו ואת

נוטלו ואת תפושתו - מותר לפנותו משם ולקברו במקום אחר, וצריך שיטול מן העפר של הקבר עמו כדי תפישה, שהוא כל העפר תיחוח שתחתיו. וחופר בקרקע בתולה ג׳ אצבעות. דכתיב (בראשית מ״ז:ל׳) ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, שאין צריך לומר ממצרים, אלא הכי קאמר מעפר של מצרים טול עמי:

תבוסתו. מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן. מצא שלשה אם יש בין זה לזה

מצא שלשה אם יש בין זה לזה מד׳ אמות עד שמונה - כלומר מקבר ראשון עד שלישי אין פחות מארבע אמות ולא יותר משמונה:

מארבע אמות ועד שמנה הרי זו שכונת קברות בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. מצא אחד בסוף עשרים

הרי זה שכונת קברות - וניכר שלשם קבורה נתנום שם ואסור לפנותם. ואפילו מת אחד אם ניכר שלשם קבורה נתון שם אסור לפנותו. אלא שבאחד או בשנים אנו תולין שלא נקברו שם אלא לפי שעה והיה דעתם לפנותם. אבל בג׳ מוכח שזה מקום מיוחד לקברות. ואורך המערה דרכה להיות ששה ורחבה ארבעה ואלכסונה עודף שתי אמות דהיינו שמונה. להכי תנן מארבע עד שמונה. כמלוא מטה וקובריה לא גרסינן לה הכא:

ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה - שהמערה ארבע אמות על שש, והחצר שהמערות פתוחין לו מכאן ומכאן שש על שש, דהכי סבירא להו לרבנן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא קב:), נמצא אורך שתי מערות וחצר שביניהן י״ח אמות. ולפי שפעמים בודק מערה אחת באלכסונה והאלכסון של מערה אחת עודף ב' אמות בקירוב, נמצאו כ' אמות, שמונה דמערה ראשונה באלכסונה, ושש דחצר שבין שתי המערות ושש דמערה שניה. דחד אלכסון אמרינן, תרי אלכסוני לא אמרינן, והיינו דקתני עשרים. ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה כ' אמה, דהיינו ארבעים אמה, דשמא זו היא מערה שבמזרח החצר ויש עדיין אחרת כנגדה במערב החצר. אי נמי, זו היא שבמערב החצר ויש עדיין אחרת במזרח החצר:

מצא אחד בסוף עשרים בודק הימנו ולהלן כ׳ אמה - דמי יימר דמבית הקברות הויא ההיא מערה, שמא קבר אחר הוא וחצר אחרת של אדם אחר וצריך לעשות גם לשם כל בדיקות דלעיל דכמו שיש שם קבר כמו כן יש אחרים:

אמה. בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. שרגלים לדבר

שרגלים לדבר - שזו השדה עשויה לקברים והיו בה גם מערות אחרות. ומשום רגלים לדבר תני כל הני משניות הכא:

. שאילו מתחלה מצאו. נוטלו ואת תבוסתו:

(ד) כל ספק נגעים

כל ספק נגעים בתחלה טהור - כגון שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע, ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע, ואין ידוע באיזה מהן פשה, שניהן טהורין, ואע״ג דודאי א׳ מהן טמא:

. בתחלה טהור. עד שלא נזקק לטומאה. משנזקק לטומאה

משנזקק לטומאה ספיקו טמא - כגון שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, ובסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד, חזרו להיות כסלע. אע״פ שהאחד מהם ודאי טהור שכבר הלך הפשיון, שניהם טמאים, כיון שנזקקו לטומאה. עד שיחזרו לכגריס:

. ספיקו טמא. בשבעה דרכים בודקין את הזב

בשבעה דרכים בודקין את הזב - שאם ראה מחמת אונס, טהור, דדרשינן זב מבשרו, ולא מחמת אנסו:

. עד שלא נזקק

עד שלא נזקק לטומאה - דהיינו כשרואה ראיה שניה שבה נעשה זב גמור לטמא משכב ומושב. אבל ראיה ראשונה מטמאה באונס טומאת ערב כדין בעל קרי, ומצטרפת עם השניה אפילו היתה באונס:

לזיבה. במאכל

במאכל - אם אכל דברים המביאים לידי זיבה, כגון בשר שמן חלב וגבינה ביצים יין ישן:

ובמשתה

ובמשתה - ברבוי שתיה:

. במשא

במשא - כבד שנשא:

ובקפיצה. ובחולי. ובמראה

במראה - ראה אשה אפילו לא הרהר:

. ובהרהור

ובהרהור - אע״פ שלא ראה. אם אירע לו אחד מאלו השבעה קודם שראה ראיה שניה, אינו נעשה זב, והטפה אינה מטמאה במשא:

. משנזקק זיבה אין בודקין אותו

משנזקק לטומאה - שראה ראיה שניה שלא באונס:

אין בודקין אותו - ואף אם ראה שלישית באונס נעשה זב לקרבן:

. אונסו. וספיקו ושכבת זרעו

וספיקו ושכבת זרעו טמאים - ספיקו מחמת שכבת זרעו. כגון אם ראה שכבת זרע תחלה וטיפת זיבה הבאה אחר כך אינה מטמאה שהרואה קרי אינו מיטמא בזיבה מעת לעת. ועד שלא נזקק לטומאה הקרי מטהר את הזיבה משום דהוי אונס. ולאחר שנזקק לטומאה אין הקרי מטהר את הזיבה שאין תולין שמחמת הקרי באה הזיבה:

. טמאין. שרגלים לדבר

שרגלים לדבר - שאין אותה ראיה מחמת אונס כיון שכבר נעשה זב:

. המכה את חבירו ואמדוהו למיתה. והקל ממה שהיה. לאחר מכאן הכביד ומת חייב. רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר:

ר״נ פוטר שרגלים לדבר - שלא מחמת מכה מת, כיון שהקל ממה שהיה. ואין הלכה כרבי נחמיה:

(ה) נזיר היה שמואל

נזיר היה שמואל - והאומר הריני כשמואל, או כבן אלקנה, או כמי ששיסף אגג בגלגל הוי נזיר לדברי ר׳ נהוראי. וכן הלכה:

כדברי רבי נהוראי. שנאמר (שמואל א' א, יא) ומורה לא יעלה על ראשו. נאמר בשמשון (שופטים יג) ומורה ונאמר בשמואל ומורה. מה מורה האמורה בשמשון נזיר. אף מורה האמורה בשמואל נזיר. אמר רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם. אמר לו רבי נהוראי. והלא כבר נאמר (שמואל א' טז, ב) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. שכבר היה עליו מורה של בשר ודם:

אין מורא אלא של בשר ודם - שלא תהא מרות ואימת אדם עליו: