006_מסכת נזיר פרק ו

נזיר פרק ו

(א) שלשה מינין אסורין בנזיר

שלשה מינין אסורין בנזיר, הטומאה - דכתיב (במדבר ו׳:ו׳) על כל נפשות מת לא יבא:

. הטומאה והתגלחת

התגלחת - דכתיב (שם) תער לא יעבור על ראשו:

. והיוצא מן הגפן

והיוצא מן הגפן - דכתיב (שם) וענבים לחים ויבשים לא יאכל:

. וכל היוצא מן הגפן

כל היוצא מן הגפן - כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים מצטרפין לכזית ללקות עליהן:

. מצטרפין זה עם זה. ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית

ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית - וה״ה לשיעור שתיה בכזית. דכיון דכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל, גמרינן מינה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית:

. משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין

משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין - אבל משנה ראשונה איפכא שמעינן לה, דגמרינן אכילה משתייה, ושיעור שתייה בנזיר רביעית, דגמרינן שכר שכר ממקדש, ומה שיעור איסור שתייה ברביעית, אף שיעור איסור אכילה ברביעית:

. רבי עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין

אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב - דס״ל לר׳ עקיבא שיעור איסורי נזיר בין באכילה בין בשתיה בכזית, והיתר מצטרך לאיסור להשלים לכשיעור. ואין הלכה כר״ע:

. ויש בה כדי לצרף כזית חייב:

(ב) וחייב על היין בפני עצמו. ועל הענבים בפני עצמן. ועל החרצנים בפני עצמן. ועל הזגים בפני עצמן. רבי אלעזר בן עזריה אומר. אין חייב עד שיאכל שני חרצנים וזגן

עד שיאכל שני חרצנים וזגן - דכתיב (במדבר ו׳:ד׳) מחרצנים ועד זג, ומיעוט חרצנים שנים ויש להם זג אחד. ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, אלא האוכל מן החרצן והזג אינו לוקה עד שיאכל מהן כזית:

. אלו הן חרצנים. ואלו הן זגים. החרצנים אלו החיצונים. הזגים אלו הפנימים. דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר שלא תטעה

רבי יוסי אומר שלא תטעה - רבי יוסי היה נותן סימן שלא תטעה:

. כזוג של בהמה

זוג של בהמה - שהחיצון קרוי זוג:

. החיצון זוג. והפנימי עינבל:

(ג) סתם נזירות שלשים יום

סתם נזירות שלשים יום - אע״ג דתני לה לעיל, משום דבעי למיתני סיפא גילח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום, הדר תנא ליה הכא:

גלח או שגלחוהו לסטים סותר שלשים יום

סותר שלשים יום - כלומר סותר עד שיהיה לו גידול שער של שלשים יום כשהוא מגלח תגלחת של מצוה:

. נזיר שגלח בין בזוג בין בתער. או שסיפסף כל שהוא חייב. נזיר חופף

או שספסף כל שהוא - שעקר והשיר אפילו שער אחד, חייב, דכתיב (במדבר ו׳:ה׳) תער לא יעבור, לרבות כל המעבירין:

חופף - מחכך בידו:

ומפספס

ומפספס - בצפרניו או בכלי, ובלבד שלא יתכוין להשיר, דדבר שאין מתכוין מותר:

אבל לא סורק

אבל לא סורק - במסרק דהוי פסיק רישיה ואסור. אע״ג דהמשיר אפילו שער א׳ לוקה, מ״מ אינו סותר ל׳ יום עד שיגלח רוב שערו בתער או במספרים בצד עיקרו של שער:

. ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה

לא יחוף באדמה - מין ממיני אדמה שהיא משרת השער דהא נמי הוי פסיק רישיה. והלכה כרבי ישמעאל:

מפני שמשרת את השער:

(ד) נזיר שהיה שותה יין כל היום

נזיר שהיה שותה יין כל היום - ולא התרו בו אלא אחת:

. אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תשתה

אל תשתה אל תשתה - שהתרו בו בין שתייה לשתייה:

. אל תשתה. והוא שותה. חייב על כל אחת ואחת. היה מגלח כל היום. אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תגלח. אל תגלח. והוא מגלח. חייב על כל אחת ואחת. היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תטמא. אל תטמא. והוא מטמא. חייב על כל אחת ואחת:

(ה) שלשה מינין אסורין בנזיר. הטומאה. והתגלחת. והיוצא מן הגפן. חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן. שהטומאה והתגלחת

שהטומאה והתגלחת סותרים - דכתיב בטומאה (שם), והימים הראשונים יפלו. ותגלחת סותרת שלשים דבעינן גדל פרע שער ראשו (שם) ואין גידול פרע פחות מל׳ יום:

סותרין. והיוצא מן הגפן אינו סותר. חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת. שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו

שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו - כגון לשתות יין מצוה, דאמרינן מיין ושכר יזיר (שם) לאסור יין מצוה כיין הרשות:

. וטומאה ותגלחת הותרו מכללן

טומאה ותגלחת הותרו מכללן - טומאה, למת מצוה, דכתיב (במדבר ו׳) לאביו ולאמו לא יטמא, לאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה. ותגלחת, לנזיר מצורע, דאתי עשה דוגלח את כל שערו (ויקרא י״ד) ודחי את לא תעשה דתער לא יעבור על ראשו (במדבר ו׳):

. בתגלחת מצוה. ובמת מצוה וחומר בטומאה מבתגלחת. שהטומאה סותרת את הכל. וחייבין עליה קרבן. ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום. ואין חייבין עליה קרבן:

(ו) תגלחת הטומאה כיצד. היה מזה בשלישי ובשביעי. ומגלח בשביעי

מגלח בשביעי ומביא קרבן בשמיני - כדכתיב (שם) וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יביא שתי תורים וגו׳ וכבש לאשם:

. ומביא קרבנותיו בשמיני. ואם גילח בשמיני. מביא קרבנותיו בו ביום. דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' טרפון מה בין זה למצורע

מה בין זה למצורע - דכתיב בפרשת מצורע בתגלחת שניה (ויקרא י״ד:ט׳) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וכו׳. וביום השמיני יקח וכו׳. וקיי״ל במצורע דאם גלח בשמיני מביא קרבן בתשיעי:

. אמר לו

אמר לו שזה טהרתו תלויה בימיו - נזיר טהרתו תלויה בהזאת שלישי ושביעי וטבילה, הלכך כיון שטהר בשביעי אע״פ שלא גלח עד יום השמיני, מביא קרבנותיו בו ביום:

זה טהרתו תלויה בימיו. ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו. ואינו מביא קרבן. אלא אם כן היה מעורב שמש:

אבל מצורע טהרתו תלויה בתגלחתו - כדכתיב (שם) ביום השביעי יגלח את כל שערו והדר כתיב ורחץ את בשרו במים, ואם טבל עד שלא גלח לא עלתה לו טבילה, הלכך אם גלח בח׳ אכתי צריך טבילה והערב שמש, הלכך אינו יכול להביא קרבנותיו עד תשיעי. והלכה כר״ע:

(ז) תגלחת הטהרה כיצד. היה מביא שלש בהמות. חטאת עולה ושלמים. ושוחט את השלמים. ומגלח עליהם. דברי רבי יהודה. ר' אלעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת. שהחטאת קודמת בכל מקום. ואם גילח על אחד משלשתן יצא:

שחט את השלמים ומגלח עליהם - דכתיב בנזיר (במדבר ו׳) וגלח את ראשו פתח אהל מועד, ומפרשינן לקרא הכי, וגלח את ראשו על זבח שכתוב בו פתח אהל מועד, דהיינו שלמים דכתיב בהו (ויקרא ג׳) ושחטו פתח אהל מועד:

שחטאת קודמת בכל מקום - לעולה ושלמים, ודין הוא שיגלח על הראשון. והלכה כרבי יהודה שמגלח על השלמים:

(ח) רבן שמעון בן גמליאל אומר. הביא שלש בהמות ולא פירש

ולא פירש - אע״ג דכל הקרבנות צריך שיקראו להם הבעלים שם, הכא לא צריך, דמכי אמר אלו לנזירותי הוי כאילו קרא שם לכל אחד ואחד, דכבשה אינה ראויה אלא לחטאת, וכבש לעולה, ואיל לשלמים:

. הראויה לחטאת. תקרב חטאת. לעולה. תקרב עולה. לשלמים. תקרב שלמים. היה נוטל שער ראש נזרו. ומשלח תחת הדוד

ומשלח תחת הדוד - שמבשלים בו זבח השלמים:

. ואם גילח במדינה היה משלח תחת הדוד. במה דברים אמורים. בתגלחת הטהרה. אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד

היה מגלח במדינה - בירושלים. ואע״ג דכתיב פתח אהל מועד, לאו דוקא, אלא ללמד שאינו מגלח עד שיהיה פתח אהל מועד פתוח:

לא היה משלח תחת הדוד - דכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש, מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה, יצא זה שמחוסר לקיחה והבאה ונתינה תחת הדוד:

. רבי מאיר אומר. הכל משלחין

במה דברים אמורים - שבמקדש נוטל שער ומשלח תחת הדוד, בתגלחת טהרה:

אבל בתגלחת טומאה - אפילו גלח במקדש, אינו נוטל שער ומשלח תחת הדוד של אשם וחטאת העוף, דלא כתיב נתינת שער תחת הדוד אלא בנזיר טהור:

הכל משלחין - טהור במקדש ובמדינה, וטמא במקדש. חוץ מטמא שגלח במדינה, מפני ששערו נקבר. ופסק ההלכה, שאין משלח תחת הדוד אלא נזיר טהור שגלח פתח אהל מועד שנעשה כמצותו. ואם שילח תחת הדוד של חטאת, יצא. לא נאמר אשר תחת זבח השלמים, אלא למצוה:

תחת הדוד. חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד:

(ט) היה מבשל את השלמים או שלקן. הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל. וחלת מצה אחת מן הסל. ורקיק מצה אחת. ונותן על כפי הנזיר ומניפן. ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין. ולהטמא למתים. רבי שמעון אומר. כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין. ולהטמא למתים:

ואחר כר הותר הנזיר לשתות יין - דכתיב (במדבר ו׳:כ׳) ואחר ישתה הנזיר יין, אחר המעשים כולם:

ר״ש אומר כו׳ - כתיב הכא ואחר ישתה הנזיר יין, וכתיב התם (שם) אחר התגלחו את נזרו, מה להלן אחר מעשה יחידי, אף כאן אחר מעשה יחידי, הא למדת שכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים מותר לשתות יין ולהטמא למתים. וכן הלכה:

(י) גלח על הזבח. ונמצא פסול

ונמצא פסול - כגון שנשפך דמו, או יצא או נטמא:

. תגלחתו פסולה

תגלחתו פסולה - הואיל ונפסל הזבח שגלח עליו, הוה ליה כגלחוהו לסטים דאמרינן לעיל לרבי אליעזר סותר שבעה ימים ולרבנן סותר שלשים יום:

. וזבחיו לא עלו לו

וזבחיו לא עלו לו - שאר הזבחים שהקריב אחר תגלחתו הפסולה, לא עלו לו, דכיון דצריך לסתור עד שיגדל שערו, הוי כאילו הקריבן קודם זמנם:

. גלח על החטאת שלא לשמה

על החטאת שלא לשמה - היינו על הזבח ונמצא פסול, דחטאת שלא לשמה פסולה. ואיידי דבעי למתני על העולה ועל השלמים פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, תנא נמי על החטאת:

. ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן. תגלחתו פסולה. וזבחיו לא עלו לו. גלח על העולה

על העולה ועל השלמים שלא לשמן וכו׳ תגלחתו פסולה - דהואיל ולא עלו לשם חובת שלמי נזיר ועולת נזיר, הוי ליה כמגלח על עולת נדבה ושלמי נדבה. ורבי שמעון סבר דאם גלח על עולת נדבה ושלמי נדבה יצא. ואין הלכה כרבי שמעון:

. או על השלמים שלא לשמן. ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן. תגלחתו פסולה. וזבחיו לא עלו לו. ר' שמעון אומר. אותו הזבח לא עלה לו. אבל שאר זבחים עלו לו. ואם גלח על שלשתן

אם גלח על שלשתן - אחר שהקריבו שלשתן:

. ונמצא אחד מהן כשר

ונמצא אחד מהן כשר - והשאר פסולים:

. תגלחתו כשרה. ויביא שאר הזבחים:

תגלחתו בשרה - לדברי הכל. דהא תנן ואם גלח על אחד משלשתן יצא:

(יא) מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא. ר' אליעזר א

ר״א אומר סותר את הכל - לא כל הימים קאמר, אלא סותר כל הקרבנות. ור״א לטעמיה דאמר שלא הותר הנזיר לשתות יין אלא אחר כל המעשים כולם, אחר הבאת כל הקרבנות, וכשנטמא קודם שהקריב כולם, הוי כאילו נטמא שחרית קודם שהקריב שום אחד מהם, והוי הקרבן שהקריב כאילו הביאו תוך מלאת:

ומר. סותר את הכל. וחכמים אומרים

וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו ויטהר - פירוש, לכשיטהר. ואותו הזבח שהביא בטהרה לא יחזור ויביאנו. רבנן לטעמייהו דאמרי אחר מעשה יחידי מותר לשתות יין ומותר לגלח. הלכך קודם שנטמא היה ראוי לתגלחת ולא יסתור אותו זבח, אבל שאר הזבחים שהקריב משנטמא, ודאי סותר, דקרא קפיד שיהו קרבנות נזיר כולן בטהרה:

. יביא שאר קרבנותיו ויטהר. אמרו לו. מעשה במרים התרמודית

מרים התרמודית - מתרמוד היתה. והלכה כחכמים:

שנזרק עליה אחד מן הדמים. ובאו ואמרו לה על בתה שהיתה מסוכנת. והלכה ומצאה שמתה. ואמרו חכמים. תביא שאר קרבנותיה ותטהר: