004_מסכת נדרים פרק ד

נדרים פרק ד

(א) אין בין המודר

אין בין המודר - אלא דריסת הרגל. לעבור דרך ארצו, או להשאיל כלים שאין עושין בהם אוכל נפש, שמותרין במודר הימנו מאכל, ואסורין במודר הימנו הנאה:

הנאה מחבירו. למודר הימנו מאכל. אלא דריסת הרגל. וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה

נפה וכברה רחים ותנור - שמתקנים בהם אוכל נפש. וכל שכן קדרה ושפוד שהאוכל עומד בתוכו. ומודר מאכל דתנן במתניתין, הוא שיאמר לו הנאת מאכלך עלי קונם:

ורחים ותנור. אבל משאיל לו חלוק. וטבעת. וטלית. ונזמים. וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש. מקום שמשכירין כיוצא

מקום שמשכירין כיוצא בהם - דכיון דדרך להשכיר כיוצא בזה והוא מוחל לו השכירות, באותם הדמים יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל:

בהן אסור:

(ב) המודר הנאה מחבירו. שוקל את שקלו. ופורע את חובו. ומחזיר לו

שוקל לו שקלו - מחצית השקל שחייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות צבור. והמדיר יכול לשקול בשבילו, דמצוה בעלמא קעביד:

ופורע לו חובו - אית דמוקמי לה דוקא בחוב שהתנה לוה עם המלוה שלא יפרענו אלא לכשירצה ולא יוכל המלוה ללחצו, והשתא לא אהני ליה מידי במה שפורע חובו. ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם, שאינו אלא מונע את בעל חובו שלא יתבענו, ומניעת תביעה אינה בכלל הנאה:

ומחזיר לו אבדתו - בין שהיו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה בין שהיו נכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר משום דמצוה קעביד:

את אבדתו. מקום שנוטלין עליה שכר. תפול הנאה להקדש:

ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש - כששניהם מודרים הנאה זה מזה, אם הוא נוטל שכר נמצא נהנה, ואם אינו נוטל שכר נמצא מהנה, לפיכך תפול הנאה להקדש. ולא אמרינן יוליך הנאה לים המלח, לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש, הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש היא:

(ג) ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו. ומקריב עליו קיני זבין. קיני זבות. קיני יולדות. חטאות ואשמות. ומלמדו מדרש

ותורם תרומתו ומעשרותיו לדעתו - כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. אבל לא יאמר לו לתרום, שהרי עושהו שליח והנאה היא לו שעושה שליחותו:

ומקריב לו קיני זבין וזבות - כהן שהדיר את ישראל הנאה ממנו, יכול להקריב קרבנותיו שמביא על זב וזבה ויולדת:

ומלמדו מדרש - ספרא וספרי, שהוא מדרש הפסוקים:

. הלכות

הלכות - הלכה למשה מסיני:

. ואגדות

אגדות - דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים. וטעמא דשרי ללמדו כל הני, שאין אדם רשאי ליקח שכר כדי ללמד את חבירו את כל אלה, ואין כאן הנאה, דמצוה קעביד:

. אבל לא ילמדנו מקרא

אבל לא ילמדנו מקרא - שמותר ליטול שכר על למוד המקרא, שאינו נוטל אלא שכר פיסוק טעמים לנגן המקראות כהלכתן, ולאו דאורייתא הוא ושרי ליטול שכר עליו, ואם אינו נוטל נמצא מהנהו, ואם נוטל נמצא נהנה. ודוקא במקום שנהגו ליטול שכר על המקרא, אבל במקום שאין נוטלין שכר על המקרא אף המקרא שרי ללמדו:

. אבל מלמד הוא את בניו

אבל מלמד הוא את בניו - ואע״ג דמצוה על האב ללמד את בנו וזה מוציאו מידי חובתו, לא מקריא הנאה, דמצות לאו ליהנות נתנו. וגם אפשר שהיה מוצא אחר שהיה מלמדו חנם:

ואת בנותיו מקרא. וזן את אשתו ואת בניו. אף על פי שהוא חייב במזונותיהם. ולא יזון את בהמתו

ולא יזון את בהמתו - דניחא ליה בפיטומה וקא מהני ליה:

. בין טמאה בין טהורה. רבי אליעזר אומר. זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה. אמרו לו מה בין טמאה לטהורה. אמר להן. שהטהורה נפשה לשמים. וגופה שלו. וטמאה נפשה וגופה לשמים

טמאה נפשה וגופה לשמים - דלמלאכה קיימא ואינו חושש על פיטומה:

. אמרו לו. אף הטמאה נפשה לשמים. וגופה שלו. שאם ירצה

שאם ירצה מוכרה לעכו״ם - לאכילה ונוטל דמים יתירים בשביל פיטומה:

. הרי הוא מוכרה לעכו"ם. או מאכילה לכלבים:

(ד) המודר הנאה מחבירו. ונכנס לבקרו. עומד. אבל לא יושב. ומרפאהו רפואת נפש. אבל לא רפואת ממון

עומד אבל לא יושב - מתניתין איירי כשנכסי המבקר אסורים על החולה, ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה עם החולה, שאם יושב עמו ואינו נוטל שכרו הנהוג הרי מהנהו. אבל עמידה, זמן מועט הוא ואין רגילין ליטול עליה שכר:

רפואת הנפש - רפואת גופו:

רפואת ממון - רפואת בהמתו. לפי שחייב אדם לרפאות את חבירו כשחלה, שנאמר (דברים כ״ב) והשבותו לו, לרבות אבדת גופו, ומצוה קעביד, לפיכך אע״פ שהדירו הנאה ממנו מרפאו בידיו כשחלה בגופו. ואם חלתה בהמתו אינו יכול לרפאה בידים מפני שמהנהו, אבל אומר לו סם פלוני יפה לה, סם פלוני רע לה:

. ורוחץ עמו באמבטיא גדולה. אבל לא בקטנה

אבל לא בקטנה - מפני שמהנהו כשמגביה עליו את המים:

. וישן עמו במטה. רבי יהודה אומר בימות החמה אבל לא בימות הגשמים

אבל לא בימות הגשמים - מפני שמחממו. והלכה כר׳ יהודה:

. מפני שהוא מהנהו. ומיסב עמו על המטה. ואוכל עמו על השלחן. אבל לא מן התמחוי

אבל לא מן התמחוי - לא יאכל עמו בכלי אחד, שמא יניח מלאכול מנה יפה שבו כדי שיאכל זה המודר הנאה ממנו, או שמא יקרב לפניו חתיכה שיאכל ונמצא מהנהו:

. אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר

אבל אוכל הוא [עמו] מן התמחוי החוזר - לבעל הבית. ראובן אוכל בקערה שיודע שכשיחזירנה לבעל הבית יחזור בעל הבית וישלחנה לשמעון שמודר הנאה ממנו, ולא חיישינן שמא ישייר בקערה כדי שיאכל ממנה שמעון ונמצא מהנהו:

. לא יאכל עמו מן האבוס. שלפני הפועלים. ולא יעשה עמו באומן

האבוס שלפני הפועלים - כלי גדול שממלאים אותו ואוכלים בו כל הפועלים ביחד:

לא יעשה עמו באומן - לא יקצור עמו באותה שורה שהוא קוצר. שגורם לו שממהר לעשות מלאכתו כשמוצא המקום פנוי ונמצא מהנהו. ואין הלכה כר״מ:

. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים. עושה הוא ברחוק ממנו:

(ה) המודר הנאה מחבירו. לפני שביעית. לא יורד לתוך שדהו. ואינו אוכל מן הנוטות

מן הנוטות - פירות תלויין הנוטין חוץ מן הפרדס:

. ובשביעית. אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנוטות. נדר הימנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו. ואינו אוכל מן הפירות. ובשביעית. יורד ואוכל:

ובשביעית לא ירד לתוך שדהו - אע״ג דפירות שביעית רחמנא אפקרינהו, גוף הקרקע לא אפקר רחמנא, וחיישינן שמא בשעה שאינו אוכל מן הפירות ישהה בשדה ויתעכב שם ויהנה מגוף הקרקע שאינו הפקר:

(ו) המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו

המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו - גזירה שמא ישאל ממנו, והוא אסר הנאת אותו פלוני עליו. וכן לא ילונו, גזירה שמא ילוה ממנו:

ולא ישאל ממנו. לא ילונו ולא ילוה ממנו. ולא ימכור לו

ולא ימכור לו - בפחות משויו, גזירה שמא יקח ממנו נמי בפחות משויו ונמצא נהנה:

ולא יקח ממנו. אמר לו השאילני פרתך. אמר לו אינה פנויה. אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם. אם היה דרכו לחרוש

אם היה דרכו לחרוש הוא אסור - דלא איכוין אלא שלא יחרוש הוא עצמו כמו שהיה רגיל, אבל אחרים יחרשו:

. הוא אסור. וכל אדם מותרין. אם אין דרכו לחרוש. הוא וכל אדם אסורין:

ואם אין דרכו לחרוש - דעתו היה שלא יחרשו בה לא הוא ולא אחרים:

(ז) המודר הנאה מחבירו. ואין לו מה יאכל

ואין לו מה יאכל - אורחא דמלתא נקט, וה״ה אפילו יש לו מה יאכל:

. הולך אצל החנוני. ואומר איש פלוני מודר ממני הנאה. ואיני יודע מה אעשה. והוא נותן לו. ובא ונוטל מזה. היה ביתו לבנות. גדרו לגדור. שדהו לקצור. הולך אצל הפועלים. ואומר איש פלוני מודר ממני הנאה. ואיני יודע מה אעשה. הם עושין עמו ובאין ונוטלין שכר מזה:

ובא זה ונוטל מזה - אם ירצה ליתן לו, ואינו עובר על נדרו. אבל אינו יכול לכופו לשלם לו, דהא לא אמר לו תן לו ואני אפרע. ואם אמר לו כן, אסור, דהא שליח שוייה:

(ח) היו מהלכין בדרך. ואין לו מה יאכל. נותן לאחר לשום מתנה. והלה מותר בה. אם אין עמהם אחר מניח על הסלע. או על הגדר. ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ. והלה נוטל ואוכל. ורבי יוסי אוסר:

ור״י אוסר - דכיון שאין שם אחר שיכול לזכות אלא הוא, הוי כמתנה. ואין הלכה כר׳ יוסי. ודוקא באין לו מה יאכל הוא דשרו רבנן, אבל באינש אחרינא לא: