כתובות פרק יב
(א) הנושא את האשה ופסקה עמו
הנושא את האשה ופסקה עמו - בשטר וקנין, או שאמר לעדים אתם עדי שאני מחייב עצמי לזון את בתה שיש לה מאיש אחר:
כדי שיזון את בתה חמש שנים. חייב לזונה חמש שנים. נשאת לאחר ופסקה עמו. כדי שיזון את בתה חמש שנים. חייב לזונה חמש שנים. לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה. אלא מוליך לה מזונותיה למקום
לכשתבוא אצלי - כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה:
מוליך לה מזונותיה למקום שאמה שם - דקיי״ל בת אצל אמה בין גדולה בין קטנה כל זמן שהאם רוצה, והבן עד שש שנים אצל אמו וחייב האב לפרנסו והוא אצל אמו אם האם רוצה:
. שהיא אמה. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה. ואחד נותן לה דמי מזונות:
(ב) נישאת. הבעל נותן לה מזונות. והן נותנין לה דמי מזונות. מתו. בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין
בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין - ולא ממשועבדים, שאין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם, שאין הלקוחות יודעים כמה יעלו המזונות כי היכי דליזהרו להניח להם מקום לגבות:
. והיא ניזונת
והיא ניזונת - אותה הבת:
מנכסים משועבדים. מפני שהיא כבעלת חוב
שהיא כבעלת חוב - שיש לה עליהן שטר מזונות:
. הפקחים היו כותבים. על מנת שאזון את בתך חמש שנים. כל זמן שאת עמי:
כל זמן שאת עמי - ולא אם אמות או תמותי או אגרשך:
(ג) אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי. אין היורשין יכולין לומר לה. לכי לבית אביך. ואנו זנין אותך. אלא זנין אותה בבית בעלה. נותנין לה מדור לפי כבודה. אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא. יכולים היורשים לומר לה. אם את אצלנו
ונותנין לה מדור - וכן כלי תשמיש ועבדים ושפחות שהיתה משתמשת בהם בחיי בעלה. ואם נפל הבית אין חייבים לבנות לה בית אחר, דאת תהא יתבא בביתי תנן. ואפילו רצתה לבנותו מממונה אין שומעין לה:
אם את אצלנו יש ליך מזונות - שברכת הבית ברובה:
. יש ליך מזונות. ואם אין את אצלינו. אין ליך מזונות. אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה. והן ילדים. זנין אותה והיא בבית אביה:
(ד) כל זמן שהיא בבית אביה
כל זמן שהיא בבית אביה - והיורשים נתנו לה מזונותיה שם:
. גובה כתובתה
גובה כתובתה - כשתרצה:
לעולם. כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים. שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה
שתעשה טובה - מנכסי יתומים, נותנת לחם ומלח לשכנותיה כדי כתובתה:
כנגד כתובתה. דברי רבי מאיר שאמר משום רבן שמעון בן גמליאל. וחכמים אומרים
וחכמים אומרים - לא הוזכרו חמש ועשרים שנה להפסידה כתובתה בשביל הטובה שתעשה מנכסי היתומים אלא לענין המחילה הוזכרו דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלה, הלכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה שמפני שמכבדים אותה היא בושה לתבוע כתובתה, אבל בבית אביה מששתקה כ״ה שנים מחילה היא:
כל זמן שהיא בבית בעלה. גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית אביה. גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים. מתה יורשיה מזכירין כתובתה
מתה יורשיה מזכירין כתובתה - כלומר צריכין לתבוע כתובתה בתוך כ״ה שנה. ודוקא כשנשבעה על כתובתה קודם שמתה הוא דיורשיה יכולים לתבוע כתובתה. אבל אם לא נשבעה על כתובתה, אין יורשיה יורשים מכתובתה כלום, שאין אדם מוריש שבועה לבניו:
. עד עשרים וחמש שנים: