004_מסכת כתובות פרק ד

כתובות פרק ד

(א) נערה

נערה - והצער בתפוסה. והצער נמי לאביה באנוסה:

שנתפתתה. בושתה ופגמה וקנסה של אביה. והצער בתפוסה. עמדה בדין עד שלא מת האב

מת האב - משעמדה בדין בנערותה, בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה, הרי הן של אחין, דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב:

. הרי הן של אב. מת האב הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין

לא הספיקה לעמוד בדין וכו׳ - כיון דלא עמד בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו:

עד שמת האב. הרי הן של עצמה. עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב. מת האב. הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה. הרי הן של עצמה. רבי שמעון אומר

רבי שמעון אומר - אע״פ שעמד בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה, דכתיב (דברים כ, ב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה. ואין הלכה כרבי שמעון:

. אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה. מעשה ידיה

מעשה ידיה - שעשתה בחיי אביה, אף על פי שלא גבתה, כגון שכר פעולה:

. ומציאתה

ומציאתה - בגמרא פריך, מציאתה ממאן גביא. ומשני, הכי קאמר, מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב אחר מיתת האב לעצמה, כלומר שאין האחים זוכים במה שמצאה הבת לאחר מיתת האב, כך מעשה ידיה בחיי האב לאב, וזכו בהן האחים אך על פי שלא גבתה שכר פעולתה. אבל מעשה ידיה שלאחר מיתת האב לעצמה, ואין לאחין זכות במעשי ידי הבת שעושה לאחר מיתת האב:

. אף על פי שלא גבתה. מת האב. הרי הן של אחין:

(ב) המארס את בתו וגירשה. אירסה ונתארמלה. כתובתה של

כתובתה של אב - כתובתה שהיא גובה משני אירוסין הללו. וקסבר יש כתובה לארוסה. ובימי נערות וקטנות קאמר:

ו. השיאה וגירשה. השיאה ונתארמלה. כתובתה שלה

כתובתה שלה - דמשהשיאה פקע רשותו, ובתר גוביינא אזלינן, וגוביינא בתר הכי הוא. ולא אזלינן בתר כתיבה לומר הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תיהוי דאב:

. רבי יהודה אומר. הראשונה של אב

הראשונה של אב - דקסבר ר׳ יהודה בתר כתיבה אזלינן, והואיל וכתובה ראשונה נכתבה לפי הנשואין בעוד שהבת ברשות האב, הויא דאב. ואין הלכה כר׳ יהודה:

. אמרו לו משהשיאה אין לאביה רשות בה:

(ג) הגיורת שנתגיירה בתה עמה. וזנתה

וזנתה - מן האירוסין והיא נערה:

. הרי זו בחנק

הרי זו בחנק - ואפילו נתגיירה פחותה מבת ג׳ שנים דבחזקת בתולה היא. דכי כתיבא סקילה בנערה מאורסה בבת ישראל כתיב, דכתיב (דברים כ״ב:כ״א) כי עשתה נבלה בישראל:

. אין לה לא פתח בית האב. ולא מאה סלע

ולא מאה סלע - אם נמצא הבעל שקרן. דכולה פרשה בישראל כתיבא:

. היתה הורתה שלא בקדושה. ולידתה בקדושה

ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה - דאמר קרא (שם) וסקלוה באבנים ומתה, שאין צריך לומר ומתה אלא לרבות הורתה שלא בקדושה. ומיהו לקנס לא מרבינן לה, דלמיתה נתרבית ולא לקנס:

. הרי זו בסקילה. אין לה לא פתח בית האב. ולא מאה סלע. היתה הורתה ולידתה בקדושה. הרי היא כבת ישראל לכל דבר. יש לה אב

יש לה אב - בישראלית קמיירי:

ואין לה פתח בית

ואין לה פתח בית אב - כגון שאין לאב בית:

האב. יש לה פתח בית האב ואין לה אב. הרי זו בסקילה. לא נאמר פתח בית אביה אלא למצוה:

(ד) האב זכאי בבתו

האב זכאי בבתו - בקטנותה ובנערותה:

בקדושיה. בכסף. בשטר. ובביאה. וזכאי במציאתה

בקדושיה בכסף - שכסף קדושיה שלו, דכתיב באמה העבריה (שמות כ״א:י״א) ויצאה חנם אין כסף, ודרשינן, אין כסף לאדון זה, כלומר לאדון שקנאה שיצאה מאתו חנם בסימני נערות, אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו אב, שכסף קדושיה שלו אפילו כשהיא נערה עד שתבגר:

בשטר ובביאה - שמקבל שטר קדושין עליה ומוסרה לביאה לשם קדושין למי שירצה, דכתיב והיתה, אתקוש הויות להדדי, מה כסף שהוא אחד מן ההויות, ברשות אביה, אך קדושי שטר וביאה ברשות אביה:

במציאתה - משום איבה:

. ובמעשה ידיה

ובמעשה ידיה - דכתיב (שמות כ״א:ז׳) וכי ימכור איש את בתו לאמה, מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה:

. ובהפרת נדריה

ובהפרת נדריה - דכתיב (במדבר ל) בנעוריה בית אביה:

. ומקבל את גיטה. ואינו אוכל פירות בחייה

ומקבל גיטה - דכתיב (דבדים כ״ד) ויצאה והיתה, איתקש יציאה להויה, כשם שהאב מקבל קדושיה בקטנותה ונערותה, כך מקבל גיטה:

ואינו אוכל פירות בחייה - אם נפלו לה קרקעות מבית אבי אמה, אין אביה אוכל פירותיהן בחייה, אא״כ מתה והוא יורשה:

נשאת יתר עליו הבעל

יתר עליו הבעל - שהוא זוכה בכל השנויים למעלה שהאב וכאי בבתו, ואוכל פירות הנכסים שנפלו לה בירושה משנישאת לו:

שאוכל פירות בחייה. וחייב במזונותיה. בפרקונה. ובקבורתה

ובפרקונה - אם נשבית חייב לפדותה:

בקבורתה - שחכמים תקנו קבורתה תחת ירושתה שהוא יורשה אם מתה:

. רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל. לא יפחות משני חלילים

משני חלילים - להספד:

ומקוננת:

(ה) לעולם היא ברשות האב

לעולם היא ברשות האב - אם בת ישראל מאורסת לכהן היא אינה אוכלת בתרומה, ואפילו הגיע הזמן שקבעו לנשואין ולא נישאת שהבעל חייב במזונותיה אינה אוכלת בתרומה:

. עד שתכנס

עד שתכנס לחופה - לשם נישואין, שתהא מסורה לרשות הבעל:

לרשות הבעל לנשואין. מסר האב לשלוחי הבעל. הרי היא ברשות הבעל. הלך האב עם שלוחי הבעל. או שהלכו שלוחי האב. עם שלוחי הבעל. הרי היא ברשות האב. מסרו שלוחי האב

מסרו שלוחי האב - שפגעו שלוחי האב בשלוחי הבעל ומסרוה להם:

לשלוחי הבעל. הרי היא ברשות הבעל:

(ו) האב אינו חייב במזונות בתו

האב אינו חייב במזונות בתו - בחייו. דאילו לאחר מיתה ניזונות הבנות מנכסיו מתנאי כתובה. ובתו לאו דוקא, דה״ה בנו, שאין האב חייב לזון לא בניו ולא בנותיו כשהם קטנים, אלא אם הוא גברא דאמיד, כלומר שהוא איש עשיר, בית דין נוטלים ממנו בעל כרחו כדרך שכופין כל שאר בני העיר על הצדקה ומפרנסים בה בניו ובנותיו הקטנים, והם אינו גברא דאמיד ב״ד מחרפים אותו ומודיעים אותו שאכזריות היא לו אם לא יפרנס את בניו, ושהוא פחות מן החיות המדבריות שהם מרחמין על בניהם, אבל אין יכולין לכופו על זה, בין שהבנים זכרים בין נקבות. ודוקא שהבנים קטנים. אבל קטני קטנים והם הפחותים מבני שש, ב״ד כופין את האב ומוציאים מידו בעל כרחו כדי לפרנס בניו שהם קטני קטנים, אחד זכרים ואחד נקבות:

זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם

בכרם - על שם שהיו יושבים שורות שורות ככרם:

ביבנה. הבנים ירשו. והבנות יזונו. מה הבנים

הבנים יירשו והבנות יזונו - מתנאי כתובה, שהבנים זכרים ירשו כתובת אמן והבנות נקבות יזונו מנכסיו:

מה הבנים - זכרים:

אינן יורשין. אלא לאחר מיתת האב. אף הבנות אינן נזונות. אלא לאחר מיתת אביהן:

אין יורשין - כתובת אמן אלא לאחר מיתת אביהן:

כך הבנות אינן נזונות - מנכסי האב מכח תנאי כתובה אלא לאחר מיתת אביהן:

(ז) לא כתב לה כתובה. בתולה גובה מאתים. ואלמנה מנה. מפני שהוא תנאי בית דין. כתב לה שדה. שוה מנה. תחת מאתים זוז. ולא כתב לה כל נכסים

ולא כתב לה כל נכסים כו׳ חייב - להיות כל נכסיו אחראין לה. ולא יכול למימר אין ליך אלא שדה הכתובה ליך בכתובתיך:

דאית לי אחראין לכתובתיך. חייב. שהוא תנאי בית דין:

(ח) לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך. ואותבינך לי לאינתו. ובכהנת

ובכהנת - שאינו יכול לקיימה משנשבית, שאשת כהן אסורה לבעלה משנאנסה, כותב לה אפרקינך ואהדרינך למדינתך. וחייב לתת לה כתובתה. ואע״פ שבעל כרחו צריך לגרשה:

אהדרינך למדינתך. חייב. שהוא תנאי בית דין:

(ט) נשבית חייב לפדותה. ואם אמר הרי גיטה. וכתובתה תפדה את עצמה. אינו רשאי

אינו רשאי - שכבר נתחייב בפרקונה משנשבית:

. לקתה חייב לרפאותה

חייב לרפאותה - שהרפואה כמזונות:

. אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה. רשאי:

רשאי - שאין חייב לזון גרושתו:

(י) לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי. אינון ירתון כסף כתובתיך. יתר על חולקיהון דעם אחוהון

יתר על חולקיהון דעם אחוהון - אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך אחרי מותי כשיבואו לחלוק בנכסי עם בנים שיהיו לי מאשה אחרת. ונפקא מינה, כגון שכתובה של זו מרובה משל אחרת או שבני האשה אחרת מרובים מבניה של זאת וטוב לאלו שיטלו כתובת אמן ואפילו הכתובות שוות. ואין כתובת בנין דכרין נגבית אפילו בזמן הזה אלא ממקרקעי אבל לא ממטלטלי. ודוקא כשהניח האב שיעור שתי הכתובות ודינר יותר, אז יורשין הבנים כתובת בנין דכרין, הואיל ונשאר מקום לירושה של תורה, שאחר שיטול כל אחד מהבנים כתובת אמו נשאר דינר לחלוק ולירש בנכסי אביהן, אבל אם לא הניח האב אלא כשיעור ב׳ הכתובות או פחות מזה חולקים הנכסים בשוה ואין כתובת בנין דכרין נוהגת בהם:

. חייב. שהוא תנאי בית דין:

(יא) בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי. יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי. עד דתנסבן לגוברין. חייב. שהוא תנאי בית דין:

עד דיתנסבן - עד שיתארסו. ואם בגרו אע״פ שלא נתארסו אין להם מזונות, דקיימא לן בוגרת אין לה מזונות:

(יב) את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגד אלמנותיך

מיגד אלמנותיך - משך אלמנותיך:

בביתי. חייב. שהוא תנאי בית דין. כך היו אנשי ירושלם כותבין. אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלם. אנשי יהודה

אנשי יהודה כותבין כו׳ - ואין הלכה כאנשי יהודה, אלא כל זמן שלא נישאת ושלא תבעה כתובתה בבית דין ניזונית משל בעלה ודרה בבית שהיתה דרה בחיי בעלה ומשתמשת בכל הכלים שהיתה משתמשת בהן בחיי בעלה:

היו כותבין. עד שירצו היורשין ליתן ליך כתובתיך. לפיכך אם רצו היורשין. נותנין לה כתובתה. ופוטרין אותה: